אלפי טילים ושיבוש בתשתיות: תרחיש העימות עם חיזבאללה שהוגדר כבעל סיכוי "סביר"

בצל המאבקים הפנימיים בישראל בעד ונגד הרפורמה המשפטית, תקריות הגבול החריגות בין ישראל לחיזבאללה בשבועות ובחודשים האחרונים מעידות על עלייה ניכרת בסבירות למלחמה בגבול ישראל-לבנון.

הפעם, מעריכים בישראל, המלחמה לא תהיה מתוחמת לזירה אחת בלבד, אלא תהיה רב זירתית ומשולבת, ולא מן הנמנע שגם עזה תצטרף למערכה, וישראל תידרש להתמודד גם עם טרור ביהודה ושומרון, אלימות וחסימות צירים בזירה בתוך הקו הירוק, כמו גם עם איומים מרוחקים יותר, שיגיעו מאיראן או ממדינות נוספות באזור. 

כדי להבין את ההתנהלות הישראלית מול התגרויות חיזבאללה, ואת החשש מפני המלחמה הבאה, צריך להכיר את התרחיש שאליו נערכים בישראל במרחב האזרחי, המוגדר על ידי גורמי הביטחון כתרחיש ה"חמור-סביר" למלחמה.

מעבר לפגיעות ספציפיות בבתים ולאלפי נפגעים, החשש האסטרטגי במערכת הביטחון הוא מפני פגיעה ברציפות התפקודית של המדינה, במערכת החשמל, בתקשורת, ברציפות האנרגטית, בשרשרת אספקת המזון וביכולת לספק שירותים לאזרחים עקב אי־התייצבות לעבודה.

במלחמה הבאה - 6,000 רקטות בימים הראשונים

על פי התרחיש ה"חמור-סביר", ביממה אחת של לחימה תצטרך ישראל להתמודד עם ירי של אלפי רקטות, וביממות הראשונות של המלחמה יירו לעבר ישראל כ־6,000 רקטות. בהמשך יירד המספר ויפחת במהלך ימי המלחמה עד כדי 2,000-1,500 רקטות ביממה.

ההערכות בקרב מומחי הביטחון היא שבכל יום יהיו כ־1,500 פגיעות המוגדרות כאפקטיביות בשטח הישראלי, וזאת לאחר שמנכים מהמספרים האסטרונומיים את הירי הסטטיסטי שייפול בשטחים פתוחים, ואת היירוטים המוצלחים של "כיפת ברזל", שעם כל הכבוד לה ולמפעיליה, קלושים הסיכויים שתצליח להציג שיעורי יירוט כה גבוהים כמו אלו שהורגלנו אליהם בסבבי הלחימה האחרונים בדרום.

רק לשם השוואה, במבצע "מגן וחץ" האחרון ברצועה נורו לשטח ישראל כ־1,470 רקטות בכל חמש היממות של המבצע, ב"שומר החומות" כולו (מאי 2021) נורו לעבר ישראל כ־4,500 שיגורים בעשרת ימי המבצע, וב"צוק איתן" כולו (קיץ 2014), שארך כ־50 ימים, נרשמו כ־3,850 רקטות (ממוצע של כ־90 ביממה). כפי שניתן לראות, המספרים במערכה הצפונית גבוהים מכך בסדרי גודל משמעותיים.

הזירה הפנים-ישראלית

לאור היקפי הירי הצפוי, על פי התרחיש העדכני של מערכת הביטחון, במערכה המשולבת שיוביל חיזבאללה ייהרגו כ־500 אזרחים בעורף (המספר לא כולל את מספר החיילים ההרוגים) ואלפים נוספים ייפצעו. אך למרות המספרים המבהילים, מה שמטריד באמת את מערכת הביטחון יותר מכל הוא היכולת המדויקת המתעצמת סביבנו.

גורמים ביטחוניים מציינים כי אחד הלקחים המשמעותיים מהמלחמה המתנהלת באוקראינה הוא האפקטיביות של כלי הטיס הבלתי מאוישים האיראניים.

במסגרת התרחיש ה"חמור-סביר", במערכת הביטחון לא פוסלים אפשרות שחיזבאללה, איראן או שלוחיהם יצליחו לפגוע במתקנים אסטרטגיים ידועים ונייחים בישראל, כמו תחנות חשמל, באופן שיגרום לישראל להיות בעלטה במשך שעות ארוכות, אולי אפילו ימים. על פי התרחיש, ישראל תיקלע לעלטה של בין 24 ל־72 שעות.

החשש הכבד הוא מפני פגיעה מדויקת בתחנות הכוח, באופן שיפגע אנושות ביכולת הישראלית להפיק חשמל. ללא חשמל, גם התקשורת תשובש משמעותית, תשתית הסלולר למשתמשי הקצה תשובש, ואפילו יכולת ההתרעה מפני ירי טילים תיפגע אנושות. המענה לאתגר, אומרים גורמים ביטחוניים, עדיין לא מושלם, והכוונה היא, בין היתר, להגדיל את ההגנה האקטיבית על אותם אתרים ולהצמיד להם "כיפות ברזל" ואמצעים נוספים, עם מדיניות יירוט קפדנית.

אתגר משמעותי לא פחות יהיה זירת הפנים, ולא מן הנמנע שישראל תצטרך להתמודד עם עשרות רבות של הפרות סדר פנימיות בו-בזמן. על מנת לפנות את הצירים לתנועת הכוחות ולהתמודד עם הפרות הסדר בעורף כדי שלא יפריעו ללחימה בחזית, הקים צה"ל 16 גדודים במילואים.

מבחינת תחבורה, במערכת הביטחון מציינים כי קיימת אפשרות שלא תהיה כניסה לנמלים בישראל, תופסק התעופה הזרה והצירים יהיו חסומים. חשש נוסף הוא מאי-התייצבות של בני מיעוטים לעבודתם החיונית כנהגי משאיות. סיטואציה כזו תקטע את שרשרת האספקה בישראל, וההערכה היא שהפגיעה תהיה דרמטית. על פי ההערכות, כ־50% מהאזרחים ייעדרו מעבודתם, 70%-60% ייעדרו במשק המוגדר "חיוני", וה"מגזר החיוני" יסבול מכ־20% היעדרות.

אתגר נוסף שעימו תצטרך המדינה להתמודד הוא עשרות אלפי אזרחים שינסו למצוא מקלט באתרים תת־קרקעיים (מנהרות הכרמל, למשל) או ינדדו דרומה במטרה להגן על עצמם מפני הירי. כמו כן, לא נפסלת אפשרות של אלפי מוקדי שריפות, עשרות רבות של אירועי חומרים מסוכנים וכן כמה גלים של תקיפות סייבר. האחריות על ההתמודדות עם האתגר הגדול בעורף הוסדרה לפני יותר משנה והיא מתחלקת בין פיקוד העורף לבין רשות החירום הלאומית.

למנוע הידרדרות

התרחיש הלאומי המדובר שמוצג פה הוא תרחיש הייחוס למרחב האזרחי, וסביר להניח שזו הסיבה לכך שלא מוזכרת מספיק לעומק תוכנית חיזבאללה "לכבוש את הגליל", ובפועל, לחדור לשטח ישראל, לחטוף, להרוג ולכבוש את המרחבים הסמוכים לגבול.

על רקע תרחיש הבלהות הזה, שכאמור מוגדר במערכת הביטחון כתרחיש "חמור-סביר", ניתן אולי להבין את חוסר הרצון המופגן להיגרר למלחמה, ואת מדיניות התגובה המתונה, יש שיגידו מתונה מדי, נוכח ההתגרויות החוזרות ונשנות של חיזבאללה לאורך הגבול. כך היה לאחר חדירת המחבל עם מטען הנפץ מלבנון למגידו, באירוע גניבת המצלמה מאזור מטולה, נוכח הקמת כ־30 עמדות של כוחות רדואן לאורך הגבול (במסווה אזרחי תמים), והדובדבן שבקצפת - חוסר הפעולה הישראלי נוכח הקמת אוהל חיזבאללה בשטח ישראל.

נסראללה מבין היטב את תמונת המצב, וכך גם את העובדה שהלגיטימציה הישראלית מאותגרת מאוד בשל הקרע והשסע הפנימיים בישראל, ובאישור איראני, בוחר להעלות את רף ההימור. ישראל חזקה מאוד, אך אין ספק שתמונת המצב המבהילה מרתיעה אותה, ובצמרת מנסים לעשות הכל כדי שלא להידרדר לעימות, אם כי ההערכה היא שהסבירות למלחמה, או לכל הפחות לכמה ימי קרב, עלתה באופן משמעותי.

אלא שבפועל, ההססנות הישראלית והמצב הפנימי המורכב רק גורמים לנסראללה לצבור עוד ועוד ביטחון עצמי, ולהכין את הקרקע לפעולות נוספות שעלולות בקלות גם לגרור את הצדדים למלחמה.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, למרות אלפי הודעות האי-התייצבות שהתקבלו בצבא בשבועות האחרונים, צה"ל עדיין נמצא בכשירות גבוהה מאוד למלחמה, שכן כשירות לא מאבדים ברגע אחד. הדעה הרווחת במטה הכללי של צה"ל היא שגם הטייסים הלא רבים שטסים עדיין מבצעית והודיעו על הפסקת התנדבותם, יגיעו לצבא ביום פקודה, שכן מדובר באנשים אחראיים, אם כי כשירותם תהיה נמוכה יותר. עם זאת, יש מי שטוען שאין לקחת כמובן מאליו את התייצבותם.

ובכל זאת, בשבועות האחרונים הכשירות הצה"לית נמצאת במגמת ירידה, באופן שמשתנה בין מערך למערך. הבעיה החריפה ביותר היא בחיל האוויר, שכרגע מתמודד עם קושי בעיקר בבית הספר לטיסה, שבו הסתמכו על מילואימניקים ותיקים יותר, שלא מעט מהם הודיעו על הפסקת התייצבות לשירות המילואים.

אך הכשירות היא לא הבעיה האקוטית כרגע. צה"ל נפגע אנושות בלכידות היחידות שלו, באופן שמורגש היטב, בין היתר, בטייסות חיל האוויר במתח בין טייסים לבין הצוותים הטכניים, שלא יכולים לטוס זה ללא זה.

חוסר הלכידות בעוכרינו

סימני חוסר הלכידות ניכרים גם בצבא היבשה, שגם כך מצבו אינו מזהיר בשנים האחרונות. גם ללא המתח סביב הרפורמה, צבא היבשה מאותגר מאוד מאז מארס אשתקד, אז החל גל טרור נרחב בגדה המערבית שחייב הגדלה ניכרת של סדר הכוחות המושקע ביו"ש על חשבון אימונים למלחמה הבאה.

סביר להניח שאם ישראל תרצה ליזום מהלך כלשהו כדי לצמצם את האיום על העורף הישראלי ולהטות את תנאי הפתיחה של המלחמה הבאה לטובתה - היא לא תוכל לעשות זאת באקלים הפוליטי הנוכחי, כאשר רבים מטילים ספק במניעיהם של הממשלה ושל היושב בראשה. אך נוכח המצב הביטחוני המאתגר מאוד, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך בהתקוטטות הפנימית, ובמערכת הביטחון מוטרדים מאוד מההשלכות של המשך הקרע הפנימי על המצב הביטחוני.