הפריצה למחנה צנובר בצפון: קו פרשת מים בצה"ל

גניבת האמל"ח ממחנה צנובר בסוף השבוע האחרון אינה עוד גניבה. היא קו פרשת מים. לא רק בגלל כמות התחמושת שנגנבה, אלא מפני שישראל לא יכולה להמשיך להתייחס לגניבות הנשק ולסחר באמל"ח כאל גזירת גורל.

בשנה שעברה נמלטו שישה אסירים ביטחוניים מכלא גלבוע. זאת לא היתה הבריחה הראשונה מסוגה; אסירים נמלטו גם בעבר, כולל אסירים ביטחוניים. ובכל זאת, הפעם הוחלט לנהוג אחרת: השר לביטחון הפנים, עמר בר־לב, הורה על הקמתה של ועדת בדיקה ממשלתית, שקיבלה סמכויות נרחבות. המטרה לא היתה לערוף ראשים (אם כי זאת בהחלט עשויה להיות תוצאה של עבודתה), אלא להבטיח שיתקבלו ההחלטות המערכתיות הנכונות כדי למנוע אירועים דומים בעתיד.

בשנים האחרונות היו לא מעט אירועים של גניבת אמל"ח ממחנות צה"ל. בחלקם ניצלו הגנבים רשלנות בשמירה או מיעוט של אמצעי אבטחה, באחרים התברר כי הם זכו לסיוע או להעלמת עין מבפנים. צה"ל נקט בעקבותיהם לא מעט אמצעים בניסיון להיאבק בתופעה ולצמצם את ממדיה, אבל במבחן התוצאה - הצלחתו חלקית ונמוכה מהמצופה.

הרמוניה מסוכנת

קחו, למשל, את מחנה צנובר בגולן. רק בשנה שעברה הושקעו בו לא מעט כסף ואמצעים נוספים כדי לוודא שלא ייגנב ממנו אמל"ח. הותקנו בו אמצעי אבטחה, נרכש רכב לפטרולים ונקבעו נוהלי אבטחה חדשים.

את הגנבים המהלך הזה כנראה פחות הרשים; במעט מאוד מאמץ הם הצליחו בסוף השבוע לגנוב כמות אמל"ח שגדולה יותר מכל התפיסות המשטרתיות בשנה החולפת.

כמו בעבר, הנשק שנגנב זורם ברובו למגזר הערבי. חלקו משמש גורמים פליליים וחלקו מועבר ליו"ש ומשמש שם גורמי טרור. יחד עם כמויות האמל"ח האדירות שמוברחות לישראל דרך הגבולות, נצבר ביו"ש וברחוב הערבי איום שקשה להפריז במשמעויותיו בכל היבט אפשרי: בעולמות הפרוטקשן וחיסולי החשבונות, ובעולמות הפיגועים - שני עולמות שחיים ביניהם בהרמוניה מושלמת ומסוכנת.

ישראל משקיעה מאמץ אדיר בסיכול, בבלימה ובאיתור של נשק בלתי חוקי. זה נכון ביו"ש, וזה נכון בזירת הפנים. אבל בה בעת, ואין דרך יפה או נעימה להגיד זאת, ברשלנותה היא מחמשת בעצמה את יריביה הפליליים ואת אויביה המחבלים. זה חלם מוחלט, שהגיע הזמן להפסיקו.

לפני כמה שבועות, בעקבות גניבת אמל"ח ממחנה שדה תימן בדרום, הקים צה"ל ועדת בדיקה. בשבת, בעקבות הגניבה ממחנה צנובר, הוקמה ועדת בדיקה נוספת, נפרדת. שתי הוועדות מורכבות מאנשים מצוינים, אבל ראוי לתהות אם נדרשות שתי ועדות נפרדות לבעיה משותפת אחת, ויותר מזה – אם צה"ל הוא הגורם הנכון לבדוק את עצמו, לאחר שבמשך שנים נכשל במאמציו לפתור את הבעיה.

למרבה הצער, התשובה לכך שלילית. לכן, בדיוק כמו השב"ס והבריחה מכלא גלבוע, צה"ל נדרש כעת לעיניים חיצוניות כדי שיסייעו לו להתמודד עם הסוגיה, שהפכה גדולה ממידותיו.

ממילא, סוגיית גניבות האמל"ח היא כבר מזמן לא בעיה צבאית אלא בעיה לאומית, שמחייבת פתרונות לאומיים: מהידוק שיתופי הפעולה בין כלל הגורמים (צבא, שב"כ ומשטרת ישראל), דרך הגברת האכיפה והענישה (יחד עם משרד המשפטים ומערכת המשפט) ועד הגברת ההרתעה (באמצעות פעילות יזומה שתהפוך את גנבי האמל"ח וסוחרי האמל"ח מרודפים לנרדפים).

להעביר מסר מרתיע

כדי שזה יקרה, נדרשת החלטה של הדרג המדיני והנחיה ברורה לגורמי הביטחון. אפשר לקחת כמקרה בוחן את הכפר טובא־זנגרייה, שממנו יצאו ככל הנראה גנבי הנשק שפעלו במחנה צנובר, ושפועלים בו שלל גורמים נוספים שאחראים לשורת ארוכה של מעשים פליליים בשנים האחרונות. יש להטיל על הכפר עוצר שייאכף בידי כוחות צבא, להכניס לתוכו מאות שוטרים ולעבור בית־בית כדי לעצור עבריינים ולאסוף אמל"ח.

זה אולי לא יצטלם טוב ויעורר זעקה, אבל המסר ההרתעתי שיועבר יהיה ברור, ואם הוא לא יובן לגמרי - ניתן יהיה לשכפל אותו ביישובים נוספים. בדיוק כפי שאת המלחמה בטרור לא ניתן לקיים רק באמצעות הגנה, גם המאבק בנשק הבלתי חוקי חייב לעבור להתקפה.

למי שטוען שזה המצב, מומלץ להשוות בין כמות הנשק שנתפסת לזאת שנגנבת ומוברחת. בכל פרמטר ישראל נמצאת בגירעון מסוכן, שנדרש לצמצם אותו - ומייד.