ההרתעה לא אבדה: עדיף דרום סגור - מסיכון נמהר

זר, לו נקלע לכאן בימים האחרונים, עלול היה לחשוב שמדינת ישראל עוד רגע קורסת. קריאות שבר מילאו את הרשתות החברתיות וגם חלקים בתקשורת הממוסדת, שקוננו על "אובדן ההרתעה" ועל "הקרבה של עוטף עזה".

אפשר היה לייחס את האמירות האלה למערכת הבחירות או לחום הקיץ, אלמלא הן היו רציניות ואמיתיות, ומייצגות טרלול מושלם. גרוע מכך, יש בהן אלמנטים מסוכנים, משום שהן מייצרות לחץ שעלול להוביל את ישראל למהלכים נמהרים, שסופם פגיעה בחיי אדם.

בואו נעשה סדר בעובדות. ביום שני עצרו צה"ל והשב"כ את באסם סעדי, ראש הג'יהאד האסלאמי בגדה ומבוקש ותיק. פעילי הארגון בגדה, שנתונים בחודשים האחרונים תחת לחץ צבאי כבד, תבעו מהנהגת הארגון בעזה להגיב. בעבר נהגו ברצועה לעשות זאת באמצעות שיגור של כמה רקטות סמליות, אולם הפעם הם החליטו לפגוע במטרה ישראלית איכותית ולוודא פגיעה בה באמצעות טיל נ"ט או בצליפה.

מידע מודיעיני על כך הגיע למערכת הביטחון, שעשתה בדיוק את מה שמתבקש ממנה: סגרה את אזור העוטף כדי למנוע פגיעה בחיי אדם. מאחר שחלקים גדולים באזור נשלטים מהרצועה, כל אפשרות אחרת הייתה בגדר הימור. במקביל העלה צה"ל כלי טיס לאוויר, בניסיון לצוד את חוליות המשגרים והצלפים, וגם כדי ליצור הרתעה.

בישראל קיוו שהצעדים האלה ירגיעו את השטח, והוסיפו להם גם לחץ מדיני באמצעות מצרים וקטאר. נכון לאמש, הג'יהאד האסלאמי סירב לסגת, ובישראל העלו הילוך: כוחות הועברו במופגן לדרום ותוכניות מבצעיות אושרו, איתות ברור לכך שישראל לא רוצה הסלמה - אבל גם לא חוששת ממנה.

עכשיו בואו נחזור לביקורת. מי שהובילו את ההחלטות הם המפקדים בשטח - אנשי מקצוע שחתומים על הגנה על אזרחי ישראל. אליעזר טולדנו, למשל, אלוף פיקוד הדרום, אדם דתי, לשעבר מזכירו הצבאי של בנימין נתניהו, ומי שגר כמה שנים בעבר בקיבוץ עלומים שבעוטף וגידל בו את ילדיו. לו טולדנו היה משאיר את האזור פתוח, וטיל נ"ט היה פוגע באוטובוס והורג ילדים בדרך לקייטנה או צלף היה הורג כמה חיילים, מה היו אומרים עליו אותם צייצנים ופוליטיקאים? ומה הוא היה אומר להורי ההרוגים?

נכון, לא נעים לראות את העוטף סגור. אבל האלטרנטיבה שהוצעה על ידי גיבורי המקלדת - לכתוש באופן יזום את הרצועה - מסוכנת לא פחות. התגובה לה הייתה, בוודאות, מטחי רקטות, שהיו סוגרים לא רק את העוטף אלא חצי ממדינת ישראל (ועל הדרך היו גורמים גם ללא מעט נפגעים). צה"ל היה נכנס לסבב לחימה נוסף ברצועה, שבסופו היו הצדדים מתייצבים בדיוק באותה נקודה: חמאס והג'יהאד האסלאמי שם, ואנחנו כאן, בלי ששום דבר יסודי בסכסוך נפתר.

מאז שנורתה הרקטה הראשונה מעזה ב-2001, ומאז ההתנתקות ב-2005 ועליית חמאס בעזה ב-2007, כיהנו בישראל לא מעט ממשלות. כולן הבינו שהפער בין סיסמאות בחירות מפוצצות ("נכריע את חמאס") לבין המציאות בשטח הוא גדול, ולכן חיפשו לפעול במוח ולא רק בכוח. לעיתים זה הצליח ולעיתים לא; יעידו על כך ארבעה מבצעים גדולים, ועוד מי-יודע-כמה סבבי לחימה ב-13 השנים האחרונות בלבד.

אבל להפוך את תושבי הדרום למסכנים בעל כורחם בשם פוליטיקה זולה זה נלעג, וכאמור מסוכן. במקום זאת מומלץ לנבחרי הציבור לחזק אותם בדרכים אחרות: לדאוג להם לפיצויים, לתקציבים, לחיזוק החקלאות וההתיישבות, וכן - גם למציאת פתרונות ומרכיבי ביטחון שיאפשרו לא לסגור את האזור בכל מתיחות עתידית.

ההתמסכנות הזאת בצד הישראלי גם משחקת לידי ארגוני הטרור בעזה, מנפחת להם את החזה ונותנת להם אשליה של הישג. זה מיותר, בעיקר כי בסופו של יום - כל יום - אין תושב בעזה שלא היה בוחר לעבור לגור בעוטף (גם כשהוא סגור), ואין תושב בעוטף שהיה בוחר לגור בעזה. וזה כל הסיפור.