רצח רודף רצח: כשהעבריינים מנהלים את לוח הזמנים במקום המשטרה

שוב פיצוץ.ועוד אחד.ושוב זירת רצח. עוד כביש נסגר, עוד רכב עולה באש, עוד משפחה מתבשרת על אובדן. נדמה שבשבועות האחרונים הציבור מתרגל מחדש למראות שכבר חשבנו שנשארו בעבר. מטעני חבלה, שבעבר היו מזוהים עם תקופות קשות במיוחד במאבקי ארגוני הפשיעה חזרו להיות כלי חיסול שכיח.

בחודש האחרון בלבד אירעו שבעה פיצוצי כלי רכב ברחבי הארץ, וחלקם הסתיימו במוות. זו כבר אינה סטטיסטיקה - זו מגמה. התחושה היא שהעבריינים שוב מכתיבים את הקצב, בעוד רשויות האכיפה רודפות אחריהם ותמיד נשארות צעד אחד מאחור.

אלה אינם אירועים ספונטניים. מדובר במבצעים שדורשים תכנון, איסוף מודיעין, הכנת חומרי נפץ והוצאה לפועל. השאלה המתבקשת היא כיצד ארגוני הפשיעה ממשיכים לעשות זאת פעם אחרי פעם.

המבחן של תחושת הביטחון

למשטרת ישראל יש חוקרים מקצועיים, בלשים מצוינים ויחידות איכותיות. איש אינו מטיל בכך ספק. אבל בשורה התחתונה הציבור אינו מודד הצלחה לפי מספר התיקים שנפתחו או כמות הזירות שטופלו, אלא לפי מבחן אחד פשוט: האם הוא מרגיש בטוח יותר. התשובה, למרבה הצער, שלילית. גם הדרג הפוליטי אינו יכול להסתפק בסיסמאות.

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מרבה להכריז כמעט מדי שבוע על הרחבת רפורמת הנשק והוספת יישובים למעגל הזכאים לרישיון. ייתכן שיש בכך תרומה מסוימת לחיזוק תחושת הביטחון של אזרחים במצבי חירום, אך נשק פרטי אינו תוכנית עבודה למאבק בפשיעה המאורגנת.

אזרחים חמושים לא אמורים להתמודד עם מטעני חבלה, עם חוליות חיסול או עם ארגוני פשיעה שמנהלים מלחמות עקובות מדם. גם הסיסמאות על החוק לעונש מוות למחבלים אינן נותנות מענה לבעיה זו.

המאבק בפשיעה אינו מוכרע במסיבות עיתונאים וגם לא בפוסטים ברשתות החברתיות, אלא במודיעין איכותי, בסוכנים סמויים, בחילוט כספים, בפגיעה כלכלית בארגוני הפשיעה, בהגשת כתבי אישום חזקים ובהגדלת הסיכוי של עבריין להיתפס.

הציבור אינו מצפה לניסים. הוא מבין שלא ניתן למנוע כל רצח, אבל הוא מצפה לראות יוזמה, שליטה והרתעה. כאשר שבעה פיצוצי כלי רכב מתרחשים בתוך חודש, וכאשר מספר הקורבנות ממשיך לטפס, נראה שהעבריינים מנהלים את לוח הזמנים, והמדינה בעיקר מגיבה. במדינה מתוקנת המשוואה הזו חייבת להתהפך. יכול להיות שכבר הפכנו להיות מדינת עולם שלישי?