יוגב תמם מראשון לציון איבד את אחיו וגיסתו, אדיר ושיראז, שהיו בדרכם למסיבת הנובה בשמחת תורה ב־7 באוקטובר 2023. בחודשים הראשונים לאחר האובדן חיפש יוגב מקום שבו ירגיש שייך ומובן, אבל העמותות שפגש לא ענו על הצורך שלו. לאחר שאשתו ראתה כתבה על עמותת "האחים שלנו" ועודדה אותו ללכת, הוא הגיע לאירוע שערכה, ביום הזיכרון הראשון שלו כאח שכול.
"הספיק לי ערב אחד כדי להבין איפה אני נמצא, ולמחרת החלטתי להתחיל להתנדב בעמותה. בשנה האחרונה אני אפילו עובד בה. מה שייחודי בה זה שהיא מיועדת רק לאחים ואחיות שכולים - לא אלמנות, לא יתומים, לא הורים. היא מנטרלת את כל הפקטורים המבדלים: דת, דעות פוליטיות, מגזר - ומתרכזת במשותף. נוצרו בה קשרים וחברויות בין כולם, נטו על טהרת הסטטוס 'אח שכול'".
תמם מרגיש שהן מבחינת הרשויות והן מבחינת החברה בישראל כאבם של האחים השכולים נדחק הצידה. "הממסד לא רואה או מכיר בנו כחלק ממעגל השכול, מעבר למימון טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. מבחינת החברה, גם שם פשוט לא רואים אותי. כאח שכול אני לא במקום האחרון - אני מתחת לשטיח. כולם לפני: הורים, אלמנות, יתומים, חברות של, והנקודה הקטנה של האבק היא האח השכול. מישהו אמר לי לאחרונה משפט מזעזע: 'מה, כבר עברו שנתיים'. כאילו עברתי תקופת החלמה ואני אמור לחזור להיות אותו אדם כמו שהייתי לפני האובדן. לכי תסבירי לאנשים ששגרת החיים השתנתה. מספיק שאומרים לי 'אח' וזה מתחיל לכאוב. כשרואים משפחות שלמות זה כואב. כבר בשבעה אמרו לי 'אתה חייב להיות חזק בשביל ההורים', וגם עכשיו שואלים אותי מה עם ההורים. נדירים האנשים ששואלים אותי 'מה איתך?'".
ומה איתך באמת?
"היום אני בסדר. יש ימים שאני פחות. השיפור לא ליניארי, זה בא בגלים".
נוסף על האובדן, יוגב מתמודד עם פוסט־טראומה בעקבות חשיפה למראות קשים במהלך החיפושים שערך אחר אחיו. "יש לזה קשר ישיר לעובדה שאני אח שכול. עצם הדפיקה בדלת יוצרת טראומה, גם בלי ההיחשפות למראות שראיתי".
הוא מספר שהעמותה, הפעילה בכל רחבי המדינה, מפיקה פעילויות, מפגשים קהילתיים, ריטריטים, מסעות, סדנאות חוסן רגשיות טיפוליות, אפיקי הנצחה יחודיים וסדנאות כתיבה לעיבוד האובדן, כשהמטרה הסופית היא ליצור קהילה של אחים. "כשאני מרגיש שאני צריך לדבר, תמיד יש את האח או את האחות שיהיו זמינים גם בשתיים בלילה כשהמחשבות רצות".
"האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי האחים השכולים אליסף פרץ ונוי פרי, מתוך רצון לבנות בדיוק את הקהילות שתמם מספר עליהן, עבור אחים שכולים מכל גוני החברה הישראלית, ממלחמת העצמאות ועד היום. מעבר לקהילה, לעמותה יש מטרה נוספת: להגדיל את מעגל ההנצחה ולייצר מקום בו יכולים האחים השכולים לספר על האח שנפל, האדם שהיה, ההתמודדות היומיומית עם חסרונו והקשר שהיה להם. לשם כך, יזמה העמותה את ״מפגשי אחים״ בהם בכל שנה ביום הזכרון, יוצאים מאות אחים ומספרים על האח שאיבדו. בנוסף, במהלך שבוע הזכרון, מתקיימים פעילויות וארועים רבים ביוזמת העמותה ברחבי הארץ (סדנאות כתיבה, קהילות שיח, מסעות העמקה, ארוע מוסיקלי, תערוכה ויצירה).
"לצערנו בשנים האחרונות נוספו לעמותה שלנו אלפי אחים ואחיות שכולים" אומר אלעד אזולאי, מנכ"ל "אחים שלנו". "במטרה לעבד, להתחזק ולהרגיש שייכות ותמיכה יצרנו מגוון רחב של מיזמים ופעילויות עבורם ועבור האחים הוותיקים. כמו כן, לקראת שנת ה־78 למדינה העמותה מקימה מיצג אמנותי־אינטראקטיבי ב'אנו - מוזיאון העם היהודי' בשיתוף משרד התרבות והספורט, כדי לתת מקום לקול ולזווית המיוחדת של האחים והאחיות השכולים".
מתחילת מלחמת חרבות ברזל יזמה העמותה סדנאות סטוריטלינג לאחים, כדי שיידעו לספר את הסיפור טוב יותר ובמטרה שהכלי הזה ישמש גם אותם בחייהם הפרטיים. בסדרת מפגשים בהנחיית איתי חכמה לומדים האחים השכולים איך לעמוד מול הקהל, איך להפוך את הסיפור למעניין יותר, איך לספר על עצמם דרך הסיפור של האובדן. "זאת הזדמנות טובה לנו, כאחים, להעביר גם את הזיכרון. זאת עוד הנצחה מבחינתנו", מעיד תמם. "בשנה שעברה ביקרתי בכמה מוסדות חינוך ובמפגשי קבוצות ריצה וסיפרתי. בהתחלה מאוד התרגשתי וגמגמתי, גם הרגשתי שהסיפור לא שלם. הסדנה עוזרת לי לגבש את הסיפור. השנה זה יום הזיכרון השלישי שלי, וכבר יש לי יותר ביטחון לבוא ולספר את הסיפור, למרות ההתרגשות. אשמח לבוא ולספר למי שרוצה לשמוע".
בעקבות הסדנה בנה יוגב את הסיפור אחרת: הפעם הוא מעיד מי היה לפני האובדן, איך היה אדם אופטימי עם שמחת חיים וכיצד מאז שאיבד את אחיו עבר משברים רבים, דיכאונות וחרדות. "היום אני כבר מבין שמתוך הצער והמשבר העמוק אנחנו צריכים לצמוח. נכון, יש ימים שאני פחות בטוב, אבל גם האופטימיות חזרה לי. אדיר, אחי, היה איש שאהב את החיים. הוא היה תורם ומתנדב, לאנשים שהוא מכיר וגם סתם לאנשים ברחוב. הוא היה חשמלאי במקצועו וגם מדריך שחייה לתינוקות. אהב מסיבות טבע ונרצח הכי קרוב למה שאהב. היום אנחנו ממשיכים אותו: פעם בשנה אנחנו עושים מסיבה לזכרו, ואת אהבת החינם שלו אנחנו מעבירים הלאה. אנחנו משמרים את הערכים שלו וזה הופך אותנו לאנשים יותר טובים".
"הדגש סוף־סוף עלי"
הודיה גורי־עפרי (31), נשואה ואם לשניים מלוד, איבדה בטבח שמחת תורה את שני אחיה, רפאל אריאל ורואי חיים הי"ד. את החג עוד בילו באופקים אצל ההורים, אבל כשנשמעו היריות באותו הבוקר יצאו שני האחים בריצה החוצה ולא שבו. "אנשים שוכחים שלהיות אחות שכולה זאת אחת ההתמודדויות הלא פשוטות. איבדתי שני אחים, אבל באיזה מקום איבדתי הכל. כל המשפחה שלי השתנתה. ההורים שלי לא אותו דבר ופתאום, בלית ברירה, עכשיו אני האחות הבכורה, ופתאום יש לי אחריות על אחותי הקטנה ועל ההורים שלי שהתבגרו בעשור. למרות כל זה, אנחנו, האחים השכולים, מקבלים הרבה פחות כלים שיעזרו לנו להתמודד. לצערי הרב לא נותנים לזה מקום בשום גוף מעבר לטיפול פסיכולוגי. ומה עם הזמן שגרתי עם ההורים שלי עד השלושים, ובעלי ואני לא יכולנו לעבוד?".
מאז שנפלו אחיה התמודדה הודיה עם אתגרים אין־ספור: בעלה יצא למילואים, היא ילדה והיתה עם שני ילדים קטנים בבית. במקביל, ניסתה לתמוך באחותה שמתמודדת עם התקפי חרדה ועם אמה, שביום הזיכרון הראשון התמוטטה כמה פעמים. היא לא ידעה לאן ללכת, מי צריך אותה יותר, והצרכים שלה עצמה נותרו הרחק מאחור.
"הייתי במצב הישרדות, אפילו לא לקחתי את עצמי לטיפול. אובדן, היריון, מילואים, לידה, מילואים, לא היה לי את הזמן שלי להתמודד עם מה שאני מרגישה. אחרי הלידה הכרחתי את עצמי ללכת לטיפול שנאלצתי להפסיק כי בעלי שוב הלך למילואים. אחד מהדברים שהכי נותן כוח זה המפגשים האלה בעמותה, להיות חלק מקבוצת השווים, להרגיש שאני לא לבד בדבר הזה. וגם אפשר סוף־סוף לספר את הסיפור שלנו, עם דגש עליך, ולא רק על מי שאיבדנו, שזה לא פחות חשוב. הייתי בקשר כל כך טוב עם האחים שלי, ולחיות בלעדיהם זו תחושת חוסר שמורגשת יום־יום".
הודיה שמחה במיוחד על סדנת הסטוריטלניג, שבה שאר האחים סיפרו את סיפורם, כשפתאום שמעה שעוד אנשים מתמודדים עם קשיים שעד כה חשבה כי היא מתמודדת איתם לבד. "שמעתי מישהו אומר לאמא שלי משהו הזוי: 'הבנות שלך צריכות לעזוב הכל ולגור לידך', אבל זה לא כל כך פשוט, בעלי ואני בנינו משהו יחד, ואי אפשר פשוט לחתוך. אז מזל שהעמותה הזאת הוקמה, כי לכאן אפשר להביא הכל ולשים על השולחן".
"להיות אני, בלי להתנצל"
לפני חמש שנים וחצי שכלה חגית יודקביץ (בת 49 מנתניה) את אחיה, הרב שי אוחיון, שנרצח בפיגוע טרור בצומת סגולה. אל עמותת "אחים שלנו" הצטרפה בעקבות שלושת ילדיה לאחר שבנה, עמית, שם קץ לחייו עקב טראומה. "הם הצטרפו כאחים שכולים ואמרו לי, 'אבל אמא, גם את אחות שכולה, אז תצטרפי גם'".
אחד המשפטים הראשונים שאמרה חגית לבעלה לאחר הלווייתו של בנם זה שהיא לא מוכנה שילדיה יחוו את מה שהיא חווה כאחות שכולה. "כשילד נופל יש היפוך תפקידים - הילדים דואגים להורים במקום להפך. כאחות שכולה קיבלתי תפקיד מאוד כבד על הכתפיים. המצב המשפחתי משתנה, והאחים לא נספרים כל כך בתהליך האבל. כאחות הייתי עסוקה בקושי של אמא שלי, של האלמנה של אחי, של הילדים היתומים שלו, ולא הייתי עסוקה באבל ובכאב שלי".
בעקבות מה שעברה, היא מבינה כיום את הצורך לתת מקום לביטוי לכל סוגי האובדן. את הצורך הזה היא לא מפנה כלפי ההורים, אלא כלפי החברה והמדינה. "אני שמחה על קיומה של העמותה שאיגדה את קבוצת השווים, ואומרת: יש עם מי לדבר, אנחנו רואים אתכם כחלק מהמעגל הראשון, אנחנו מבינים שההתמודדות שלכם היא התמודדות מורכבת. אתם לא רק מתמודדים עם עצמכם, אלא מחזיקים כל כך הרבה. עצם המקום הזה מאפשר, נותן לגיטימציה".
חגית משתתפת גם היא בסדנת סטוריטלינג, ובשנה שעברה לקחה חלק בסדנת כתיבה ומעידה שזו היתה הפעם הראשונה שכתבה על אחיה. "היה משהו בקבוצה ההיא שאפשר לי לכתוב על שי ולהיות שם כאחות. מה שקורה בסדנה הנוכחית, דווקא כי אלה כמה מפגשים בקבוצה אינטימית, הפך את הקבוצה לקבוצה טיפולית בלי להתכוון. יש כאן מקום לספר דברים שאולי לא אספר אחר כך בחוץ. זו קבוצה בטוחה, ואפשר לעבד בה תחושות עם אנשים שמבינים את המקום שלך".
מה זה עושה כשפתאום לא רק הסיפור הוא העניין עצמו אלא האח השכול הופך למרכז, לגיבור?
"בינתיים אני מספרת את הסיפור מהזווית הזו רק בקבוצה, וזה מאוד חשוף ומציף. אני מתעמתת עם עצמי ומתמודד עם מה שעולה. אני מסתכלת מבחוץ עלי דרך המבט של הקבוצה. היו לנו שלושה מפגשים והם מלווים אותי, הם הופכים את הימים שלי ליותר רגישים, מעורערים ומהורהרים, כי השאלות שנשאלות, האמירות שנאמרות, ההכרח לעמוד מול קבוצה ולדבר - מציף המון".
אז בשביל מה לעשות זאת זה אם זה כל כך מציף?
"זאת שאלה טובה. בסוף, זה המקום היחיד שבו אני מרגישה שאני יכולה להיות 'אני על מלא', בלי להתנצל, בלי להסביר. אחד מהדברים שגיליתי על עצמי זה שכשאני מספרת את הסיפור אני מאוד דואגת לשומעים, לא להכביד עליהם, לא להגזים. אני משתמשת הרבה פעמים בהומור ובסיפורים המצחיקים יותר כדי 'לשמור' על הקהל. כאן אין את זה, כי הסיפור שלי לא יותר גרוע מהסיפור של שאר חברי הקבוצה. נראה לי שאני אמשיך לרכך כשאעמוד מול קהל אחר, אבל אני חושבת שאצליח להביא גם את המקומות היותר קשים ויותר כואבים".
"הסיפור הוא סוג של ריפוי"
ליטל חלפון (30) מקריית גת איבדה את אחותה, ליז חלפון־אלחרר, ב־7 באוקטובר, כשמחבלים חדרו לביתה בקיבוץ חולית ורצחו אותה ואת בעלה מאיר. "אחותי היתה הטלפון הראשון לכל דבר, וגם באותו היום ב־6:30 בבוקר, בשיחת טלפון, היא ישר אמרה לי לדאוג לשאר האחים. בערך שעה אחר כך אחיינית שלי התקשרה אלי ואמרה 'ליטל, ירו באמא, אמא מתה, בואי תשמרי עלי'. אמרתי לה שתיכנס לארון ושאני באה. השכן שלי עצר אותי בדרך אליה, אמר לי 'אמא שלך עכשיו איבדה ילדה, היא לא יכולה לאבד עוד אחת'. זה הסיפור שלנו ואנחנו לומדים לחיות עם זה".
ליטל, שמספרת את סיפורה במסגרת העמותה, נעה בין רגעים שבהם היא מצליחה לשמור על שגרה לבין אלו שבהם היא נשברת, כי כל דבר קטן מזכיר לה את אחותה. "אני כל הזמן רוצה להתקשר אליה, וזה קשה להמשיך בחיים. היא הבטיחה ללוות אותי כשאתחתן ואביא ילדים אבל היא לא כאן. הייתי רגילה לדבר איתה כל הזמן, ב־3 בלילה, בדרך לעבודה, ובדרך חזרה מהמילואים, ועכשיו יש ואקום".
חלפון עדיין מתקשה לשים את עצמה במרכז כפי שמבקשת הסדנה לעשות, כי הדבר נוגד את האופן שבו חונכה. "לפעמים אני אפילו מרגישה קצת אשמה, כי זה ישר היא. עד עכשיו הסיפור היה הסיפור שלה, ולא עצרתי לבדוק איך אני, גם לא מבחינת הכאב שלי. כשאני מספרת היום את הזווית שלי זה פותח את הכאב בעצם. פתאום אני מרגישה את זה ובודקת איך אני מרגישה את זה. עד עכשיו הייתי בתפקוד, בשליטה. אני שואלת את עצמי עכשיו איך לא נתתי לעצמי יותר להתפרק, להיות עם האבל. לפעמים אני רוצה את זה. אני מרגישה שאני צריכה יותר את הרגע שלי, כי איבדתי מישהי גדולה מהחיים. אני מרגישה שלא מספיק התאבלתי, ולא מספיק התחברתי לכאב שלי. אז לספר את הסיפור מהצד שלי זה סוג של ריפוי".
חי בין המסכות
עו"ד סיאל בוסקילה (32), נשוי ואב לשניים מאשקלון, איבד את אחותו הקטנה, עמית, שנרצחה בנובה ונחטפה לעזה. במשך חודשים ארוכים האמינו בני משפחתה שהיא בין החיים, עד שבמאי 2024 היא הושבה ארצה במבצע צבאי, יחד עם איציק גלרנטר ושני לוק ז"ל.
עד הסדנה של עמותת האחים סירב סיאל לשים את עצמו במרכז. הוא ראה באחותו סוג של כוכבת, בחייה ובמותה. "פתאום יש היפוך תפקידים, וזה קשה לי. אני בהתאקלמות, זה תהליך שעוד לא נגמר". טוב לו להיות בקבוצת השווים שהעמותה מספקת לו. "כשמישהו בחוץ מבין מי אני - הוא מסתכל עלי ברחמים, וזה די נמאס המבט הזה. אני לא רוצה שירחמו עלי או שיוותרו לי כי אני אח שכול, אני רוצה לעשות כמו כולם".
כשעמית נחטפה היה סיאל בעיצומה של תקופת ההתמחות במשפטים. "גם ככה זה קשה נורא לסיים את ההתמחות, לחץ גבוה, שכר של מתמחה, ואז 7 באוקטובר. כשאחותי היתה עדיין מוגדרת חטופה אמא שלי אמרה לי 'בשביל עמית אתה תצליח, אתה לא עוזב עכשיו'. הצלחתי לסיים את ההתמחות, ואז מצאו את אחותי במנהרה בג'באליה, שמונה חודשים וחצי אחרי שנחטפה. כל הזמן הזה האמנו שהיא חיה ונלחמנו בשיניים, טסנו מסביב לעולם, אפילו נאמתי בקונגרס".
אחרי ההתמחות והלוויית אחותו ביקש סיאל לקחת זמן מנוחה לפני מבחני הלשכה המאתגרים, אך אמו לא נתנה לו. "אמא שלי שוב באה ואמרה לי 'לא, אתה הולך לעשות את המבחנים עכשיו למעני ולמען אחותך'. ואז למדתי הכי חזק שאני יכול. עברתי את המבחנים בציון מאוד גבוה, וכנגד כל הסיכויים במצבי. עמית הסתובבה בין החברות שלה ואמרה 'אחי עורך דין', כשאני בכלל בשנה א'. אני עכשיו בונה הרצאה לסטודנטים איך הצלחתי להמשיך כנגד כל הסיכויים. הסדנה עוזרת לי לבנות את זה. אני רוצה להראות לאחרים שגם בשאול תחתיות אפשר אם יש לך מטרה".
נוסף על הרצאה זו, בימים אלה סיאל בונה הרצאה המבוססת על מה שהוא קורה לו "רוטינת המסכות" שסיגל לעצמו בלית ברירה כאח שכול. "אני מכריח את עצמי כל בוקר לקום מהמיטה למרות שאני לא רוצה, אבל יש לי תפקיד: אני אבא, בעל, יש לי עבודה. אז אני קם ועוטה על עצמי את המסכה שאני שם מול הילדים: של האבא השמח, זה שמשרה תחושת ביטחון".
אבל אז נכנס עו"ד בוסקילה לרכב ונוסע לעבודה. שם, בדרך, הוא עובר את הסיוט היומי הקבוע: זיכרונות, פלאשבקים, צער עמוק. וכשהוא מגיע לעבודה הוא עוטה את המסכה של עורך הדין היעיל, הנחמד, השמח, משדר שהכל בסדר. בנסיעה הביתה הוא מסיר את המסכה, ושוב הוא לבד עם הזוועה, כשהפעם החושך מעצים את הקושי. "ואז אני מגיע לחניה של הבית, עולה, ושוב שם מסכה. חיוך גדול, פותח את הדלת ו'ש־לום!' ו'איך עבר עליך היום?'. יש עלי מסכה של אבא דואג ובעל נוכח עד שכולם נרדמים. אז שוב אני פוגש את עצמי. אני מסתכל על הכוכבים, מדליק סיגריה ומדבר על עמית מהלב. ואלו החיים של האחים השכולים - אנחנו ממשיכים לתפקד למרות שהכל בפנים סדוק. אין רגע שהשכול נפסק".
עד לסדנה התמקד בוסקילה באחותו. "עמית היתה אדם מאוד שמח, היא היתה הצגה מהלכת, ילדה יפהפייה, קטנה ממני בגיל אבל גדולה ממני בכל דבר אפשרי. היא היתה מקרינה אור, תמיד עשתה הרבה רעש ורוקדת, עם צחוק שמתגלגל, וכל אחד ראה בה החברה הכי טובה שלו. היא היתה ציפור חופשייה ללא גבולות. היא היתה סטייליסטית, הלבישה את נסרין וכוכבים נוספים ואז הייתה יושבת איתם לקפה".
בעקבות הסדנה הוא שינה את נקודת המבט שלו. "בסוף אני האירוע, כי אני מצליח לקום כל בוקר ולתפקד ולהיות בעל ואבא ועורך דין וחבר ובן לאמא, למרות שבקלות הייתי יכול ליפול למרה שחורה ולא לצאת ממנה. לא היו לי אפילו יומיים להתאבל כמו שצריך. לא מצאתי לעצמי זמן במרוץ שתיארתי. אני מפחד שאם אעשה את זה אני אתנפץ, שהנפש לא תצליח להבין שזהו, אני לא אראה יותר את אחותי הקטנה. אני זוכר איך עמית ואני היינו מסתכלים על ימי הזיכרון מהצד, מתבוננים במשפחות בטקסים, בכתבות. כואבים עם כולם, אבל לא חלק ממעגל השכול. לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, וכיום יום הזיכרון זה גם היום שלי".