חדר העבודה בבית של ריואנה טנדלר הוא גם חדר הנצחה לבתה קרן. הכניסה אליו, מעידה ריואנה, קשה עבורה בכל פעם מחדש, גם אחרי 20 שנה. לכך מתלווה החשש שהמלחמה המתמשכת בשנתיים וחצי האחרונות והחללים הרבים שנוספים כל העת ישכיחו מלב הציבור את מי שהיתה האישה היחידה שנפלה במלחמת לבנון השנייה והראשונה שנהרגה מחוץ לגבולות המדינה בעת שירותה הצבאי.
קרן, בתם של ריואנה ודן, אחות בכורה לנדב, היתה אישה עם עקרונות, ערכים ומאפיינים שלא זזה מהם עד הרגע האחרון. "היו בה אהבת האדם, אהבת החיים, אהבת הארץ והמולדת, רצון לעזור לכל מי שזקוק והוקרת המשפחה", מספרת אמה. "לקרן היתה גם אהבה עזה לספורט, ולפני שהגיעה לצבא היתה שחיינית מצטיינת. היא היתה מציבה יעדים אישיים ותמיד חתרה להשיג אותם, בנחישות, באומץ רב, ובכישרון רב".
קרן התגייסה לעתודה ולמדה הנדסת מכונות. לאחר מכן עברה הכשרה נוספת בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה - שם פגשה לראשונה את מסוק היסעור שילווה אותה בשירותה. "זו היתה אהבה גדולה שלה מהרגע הראשון", נזכרת ריואנה. תחילה הוצבה בבסיס תל נוף כמכונאית קרקע, אבל התפקיד לא סיפק אותה. "מהרגע הראשון היא אמרה - אני רוצה להיות מכונאית מוטסת", אומרת ריואנה. בתום השירות הסדיר מפקד הטייסת שלח אותה לקורס משלים והיא הפכה למכונאית המוטסת הראשונה אי־פעם של מסוק היסעור, עם אחריות עצומה.
ריואנה מעידה כי היא ובעלה כלל לא התנגדו שקרן תעבור את ההסבה. "בהתחלה התלהבתי מזה. למרות שלא ידעתי מה זה, ראיתי את ההתלהבות שלה ואת הרצון שלה להגיע, הבנתי שזה מאוד חשוב לה. במשך הזמן הבנתי את משמעות התפקיד, אבל אף פעם לא הבעתי התנגדות, תמיד היינו גאים בה. כשהיא קיבלה את הכנפיים בטקס בבאר שבע מאוד התרגשנו, היינו מאושרים". גם בשבעה, כאשר הדודה של קרן שאלה "למה נתתם לה?", ריואנה השיבה לה נחרצות: "זה מה שהיא רצתה".
"עשו הכל להביא לנו אותה"
ב־12 ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה וקרן התייצבה בבסיס. המפקדים לא נתנו לה להשתתף במבצעים מעבר לקווי האויב, ולדברי אמה היא הביעה תסכול בכל פעם ששוחחו, אמרה שהיא "חייבת להיות כמו כולם". ב־11 באוגוסט עלתה לטיסה מבצעית ראשונה בלבנון, ועד היום מחזיקה רויאנה את התמונה האחרונה שבה צולמה קרן, כשהיא בודקת את תקינות המסוק. קרן שבה הביתה באותו יום, אמרה לאמה שהכל "היה בסדר", אך בדיעבד ריואנה גילתה כי טיל של חיזבאללה פספס בנס את המסוק שבו היתה בתה. אחיה של קרן סיפר כי באותו יום כשחזרה הבינה קרן את הסכנה וביקשה ממנו סכין, כדי לחתוך ורידים אם חלילה תיפול בשבי חיזבאללה במקרה של התרסקות.
יום למחרת קרן לא היתה אמורה לטוס ורק היתה בכוננות, אך התעקשה להגיע והתייצבה בשעה 15:00 בתל נוף. המסוק שבו טסה הוריד כוחות במרחב הכפר יאטר, ובדרכם חזרה לישראל טיל כתף של חיזבאללה פגע במסוק והוא התרסק בתוך שטח לבנון. קרן נהרגה יחד עם כל צוות המטוס.
ארבע גופות הוחזרו לישראל, אך את קרן לא מצאו בשלב החיפושים הראשוני. "מפקד חיל האוויר דאז, האלוף אליעזר שקדי, הגיע אלינו הביתה ואמר 'אביא לכם את הילדה הביתה'", נזכרת רויאנה. כוחות מטעם 669 ושלדג נשלחו אל השטח ובמשך שלושה ימים סרקו את האזור עד שמצאו את גופתה בנקיק בצד, כשזנב המסוק מכסה אותה. הכוחות חיכו עד הלילה כדי להביא את הגופה לשטח ישראל, ביומה האחרון של המלחמה, ועשו זאת ברגל, מחשש לירי נוסף. "האנשים האלה הם גיבורים אמיתיים", אומרת ריואנה, "הם סחבו גופה בלילה בשטח מאוד קשה אבל עשו הכל להביא לנו את הילדה הביתה". קרן נקברה בבית העלמין הצבאי ברחובות - 30 שנה בדיוק אחרי שאמה עלתה ארצה מרומניה.
"דמעות רבות זורמות בה"
שבועיים לפני נפילתה כתבה קרן ביומן שלה מכתב מצמרר ובו ביקשה מאלוהים לשמור על החיילים: "אין, פשוט כואב לי הלב. המצב במדינה פשוט עצוב והדמעות לא מפסיקות להמשיך ולנזול. אלוהים, אני יודעת שאני כל הזמן מציקה לך עם השטויות שלי על אהבה. אלוהים, עזוב הכל. שטויות, אני יודעת... אבל את הבקשה הבאה בבקשה מלא. דאג לנו למדינתנו, הבא שלום במרומינו, דאג לכל החיילים, לשלום גופם וביטחונם, ושרק יחזרו הביתה בשלום (גם החטופים). אלו הנלחמים בקרקע ואלו שבאוויר. שא ברכה על כל ארצנו, כי כאובה היום ודמעות רבות זורמות בה. אנא הגן עלינו ועל הנלחמים".
גן הכושר על שמה של קרן הוקם שנה לאחר נפילתה, בסמוך לבית העלמין הצבאי ברחובות, וזו רק אחת מכמה דרכים שבהן הונצחה. "אם יש עוד אפשרות להנצחה, אנחנו עושים", אומרת ריואנה, "כשאני מדברת עליה, אני מנציחה אותה - עם תלמידים בתיכון, עם חיילים בפלמחים. זה חשוב בשביל השם, בשביל ההמשך. לזכור אותה ואת המורשת שלה".