כל השלוש היו שם. אף אחת מהן לא דילגה על הפגישה החודשית. הקבועה. שלוש שנים מאז שהרב הציע להן להיפגש, רק הן, בלעדיו. מי היה מאמין שהן יקשיבו לרב. הן הגיעו ללא ציפיות, ובעיקר חשבו שכבר אין להן מה להפסיד.
היו להן חוקי ברזל: נפגשות רק פעם בחודש, במועד קבוע, במיקומים שונים. ובשאר - רק במצב חירום. והיו מצבי חירום. בכל אופן, הפעם הן נפגשו בבריכה של אירית. מניקוריסטית וספר הגיעו במיוחד בשבילן. זה לא עלה להן הרבה, כי כשהן ביקשו אנשים התייצבו. באו.
אחרי שהמניקוריסטית הלכה, זה היה הזמן שלהן. הן דיברו על עבודה, על פוליטיקה, ושתקו. הרבה שתקו. והיה גם הסיפור על צילום. כל אחת מהן יכולה היתה להביא צילום אחד בלבד, להראות אותו ולספר בפרטי־פרטים את כל מה שהיה ביום שבו התמונה צולמה. לפעמים זו היתה תמונה של אחד הילדים, מגילים שונים, לפעמים תמונה של כל המשפחה. היום גליה הביאה תמונה מטיול של נועה בצופים. "אני יודעת לספר על התמונה את מה שנועה סיפרה", היא אמרה. "זה היה במחנה קיץ בין כיתה ט לי', כשהשכבה של נועה נקלטה בשכב"ג. זו התמונה הראשונה שלה כבוגרת בשבט. כאן היא היתה עייפה כי היא לא ישנה טוב מחוץ לבית. רואים שהיא עייפה, וגם יש לה כאן הרבה נמשים. הם באמת התרבו בקיץ ההוא. היא סיפרה לי על עידו, זה הימני עם העיניים הירוקות", גליה הצביעה עליו בתמונה. "היא היתה מאוהבת בו, אולי גם הוא... אני מקווה שגם הוא... האמת שאני חושבת שראיתי אותו, הוא חייל בצנחנים. אבל אני לא יכולה להיות בטוחה, הוא גדל, אולי הוא השתנה...".
הן שתקו. אירית נשמה עמוק ונאנחה. ושוב שתקו. הן לא דיברו על הפעם האחרונה שאירית השאירה להן הודעה. תגיעו עכשיו, יותר אני לא יכולה, כתבה, והן הגיעו מייד ולא עזבו אותה עד שנרדמה.
לקראת אחר הצהריים נפרדו, דנה עברה במרכולית וקנתה את ה"רגיל", מה שהיתה מביאה ליום ההולדת שלו פעם בשנה. היא לא יכולה לדעת כמה מהם יגיעו היום, הם לא אמרו והיא לא שאלה. גם כוסות חד־פעמיות היא קנתה. אולי כשיגיעו אזמין להם פיצה, חשבה.
היא נכנסה הביתה, הביטה בקיר הכניסה ואמרה שלום לכולם. אחר כך הניחה את השקיות במטבח והלכה לחדר השינה, חלצה את הסנדלים והחליפה בגדים. "החברים של עומרי עוד מעט מגיעים", אמרה. "לא ידעתי שאבא של איתי מנהל בית חולים. ידעת? היום ראיתי עליו כתבה בעיתון. היה טוב עם השלוש בבריכה. יפה אצל אירית. היה מזג אוויר טוב. חמים, בלי לחות. אני קמה לארגן".
היא חזרה למטבח, קרעה שקיות של תפוצ'יפס ובייגלה ורוקנה את תכולתן לקערות. הפעם הביאה גם פס עוגה. בעבר אפתה, אבל מותר לה, היא החליטה, מותר לה לא לאפות. היא פתחה את מגירת הכוסות והוציאה אותן אחת־אחת, גם הפעם לא תגיש בחד־פעמי. היא סידרה הכל בסלון, פתחה את הטלוויזיה וחיכתה, חסרת מנוחה. בשמונה הגיעו כולם יחד, כאילו חיכו מחוץ לביתה, מה שהכביד בגופה עוד יותר את משקולת המועקה. הידיעה הזו שמטלטלת אותה ומהתלת בה, שמאחורי הדלת שלה יש חיים שהיא כבר לא שותפה להם. הם התיישבו ושאלו לשלומה. אחרי כמה נגיסות הם עברו לשיחה ביניהם והיא החליטה לוותר על הזמנת הפיצות, שלא ירגישו צורך להישאר מעבר לזמן שקצבו לה.
היא התיישבה ביניהם, זרה בביתה, אחר כך רצתה לקום, לסדר, אבל הרגישה שאם תקום לא תוכל לחזור, לא יישאר לה מקום. עכשיו היא הכי בודדה, חשבה, ובכל זאת לא יכולה היתה לחשוב על האפשרות שלא יגיעו בשנה הבאה. השיחה קלחה ביניהם, סיום י"ב, גיוס לצבא, מי עבר מיונים וכמה המורה לאנגלית קמצנית בציונים.
בשעה שהיא לא ידעה עליה מראש קמו כולם, נפרדו והבטיחו לשוב. היא חיבקה אותם אחד־אחד, מתגעגעת לילדים שהיו, מנסה להכיר את מי שהם עכשיו ונרתעת, והם מתמסרים מתוך כניעה, אולי געגוע, אולי מתוך תשלום שיש לשלם. על כולם לשלם.
היא סגרה את הדלת ופנתה שוב אל הצילומים התלויים בקיר המבואה. "עומרי, החברים שלך שוב באו היום", אמרה, "רם ממש הפך לחסון, יובל עדיין לולב ומחפש את עצמו בתוך החבורה, תמר בת זוג של אסף". היא צבטה את אפה בכאב. "יעל סיפרה שביסודי היא משכה לך את הדף באמצע מבחן ואתה התעצבנת עליה, זכרתי את זה, אבל לא ידעתי שהיא עשתה את זה כי היתה מאוהבת בך. אתה ידעת? היא אמרה שכל היסודי היתה מאוהבת בך, שבדרך חזרה מחוג בלט באופן קבוע היא היתה עוברת ליד הבית שלנו, ומציצה במהירות במרפסת הגבוהה. היא ניסתה לנחש אם זה החדר שלך. ידעת? רק היום היא סיפרה.
"נעמונת", היא המשיכה, "לילה טוב מתוקה, אני מקווה שאבא מחבק אותך את כל החיבוקים שאני שולחת. אני מנשקת אותך על המצח אהובה".
היא חזרה אל הסלון, הביטה בכלים המלוכלכים וחשה הקלה שלא הוציאה חד־פעמיים. קל לה יותר לחשוב אותם אחרי שהלכו, לזכור פרט־פרט ולהרהר איך עומרי היה נראה אם גם הוא היה בי"ב, אולי היה יוצא עם יעל, היא חמודה. כשהרב הופיע בביתה היא רצתה לסגור את הדלת בפניו. הוא הכיר בין שלושתן אחרי ששמע שנמחו להן המשפחות. כל משפחה נמחתה בדרכה שלה. דנה היתה בתורנות בבית החולים, בדיוק יילדה תינוקת, בזמן שבעלה ושני הילדים נהרגו כשמחבל מתאבד פוצץ את עצמו במסעדה.
היא התקשרה לאירית. "מותר להגדיל לשניים וחצי כדורים לפני השינה?", שאלה.
"רק שניים", אירית ענתה.
הסיפור "הכלים יחכו" לקוח מתוך "כל הדרכים מובילות" - קובץ סיפורים קצרים שכתבה מירב אורן ושערכה אורנה לנדאו. הספר ראה אור בהוצאת התחנה, בסיוע קרן רבינוביץ' ובתמיכת משרד התרבות והספורט. קובץ הסיפורים כולל נובלה אחת וחמישה סיפורים קצרים
