משחק. החיים - סדרת הטלוויזיה על הילדים השכולים

אלונה רוסו מאבן יהודה היתה בת 11 כשאיבדה את אביה, אורי, ב־7 באוקטובר. את אותו בוקר נורא בקיבוץ כפר עזה, שהתחיל כיום שבת רגיל לאחר ביקור אצל סבא וסבתא, היא משחזרת לפרטי פרטים: "קמתי בבוקר, הלכתי לשתות מים, חזרתי למיטה. התחילו אזעקות ונשארתי בחדר שלי, כי הוא היה הממ"ד שלנו. מהר מאוד אבא, אמא והאחיות שלי, מאיה שהיתה אז בת 13 ויעלה שהיתה בת 9, הצטרפו. שמנו לב שבניגוד לימים אחרים הפעם האזעקות לא מפסיקות.

"נשארנו בממ"ד די הרבה זמן. פתאום אבא קיבל הודעה בנייד ויצא מהחדר. שמענו המון דלתות נפתחות ונסגרות, ואז את דלת הכניסה נסגרת. אחותי שאלה אם אבא עזב, ואמא אמרה שהוא עוד יחזור. היא אמרה את זה כי היה ביניהם הסכם שהיא תמות לפניו. אבא לא קיים את ההסכם הזה, אבל אנחנו עדיין אוהבות אותו".

גם את השעות הארוכות והקשות בממ"ד תחת אש היא לא שוכחת: "היו המון בומים, צעקות בערבית, דלת הכניסה נופצה בשלב מאוד מוקדם. עברו כמה שעות. כל הזמן הזה של האזעקות אני הייתי בטלפון. מאיה היתה בשלה, קראה ספר, יעלה למדה צרפתית. לא רציתי לתקשר עם אף אחד. בשלב מסוים אמא סיפרה לי שנטע אפשטיין, בן דוד שלי, נרצח. לא ממש הרגשתי משהו. מאוד אהבתי את נטע, הוא היה מאוד קרוב, אני לא יודעת למה לא הרגשתי כלום. הסתכלתי על התקרה. הייתי במצב כל כך מנותק שלא באמת עיכלתי את זה שהוא מת. המוח שלי שם את זה בפינה כדי להתרכז בזה אחר כך. היריות, הבומים והצעקות המשיכו".

בחצות פונתה המשפחה על ידי חיילים לבית השכנים, ומשם לאוטובוסים שהורידו את משפחת רוסו בצומת הודיה, שם קרובי משפחה אספו אותן. "היה לי זמן לחשוב, כי זאת נסיעה ארוכה. חשבתי מה עם אבא. דאגתי לו. לא באמת ידעתי לעכל מוות. קיוויתי שזה יהיה כל דבר חוץ ממוות. ניסיתי להרגיע את עצמי, ולא להלחיץ את יעלה. ידעתי שאם אני נלחצת - היא נלחצת גם".

אלונה רוסו: "הסתכלתי על התקרה. הייתי במצב כל כך מנותק שלא באמת עיכלתי את זה שהוא מת. המוח שלי שם את זה בפינה כדי להתרכז בזה אחר כך. היריות, הבומים והצעקות המשיכו"

האם והבנות מוצאות מקלט זמני בבית קרובי משפחתן במודיעין, לשם מגיעות שמועות שאבי המשפחה נחטף או נפצע. ביום שני הגיעה הבשורה המרה באופן רשמי: אורי נפל לאחר שחיסל שישה מחבלים. "ראינו סרט כשאמא נכנסה. היא ביקשה מבן הדוד שלנו לצאת. יעלה שאלה אותה מי מת, ואמא התיישבה על המיטה ואמרה 'אבא'. לא האמנתי. לכל המוות הזה מסביב נוסף המוות של אבא שלי! הלכתי לקצה של המיטה, ליד הכרית, חיבקתי את הרגליים שלי ולא הסכמתי עם זה, לא הסכמתי עם זה שאבא שלי מת. אבא שלי? לא. זה היה כל כך לא הגיוני, שהמוח שלי לא הסכים לקבל את זה".

אלונה, כמו ילדים יתומים אחרים, משתתפת במחנות מיוחדים שמקיים עבורם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שם הם מוצאים שפה משותפת, מעבדים את הרגשות ואפילו צוחקים מבדיחות שחורות. "קייטנה של החיים", סדרה חדשה בת ארבעה פרקים של "כאן חינוכית", מספרת על מחנות אלה ומגוללת את סיפורם של ארבעה חברים הנפגשים שם. "זה כמו להיפגש עם משפחה, פשוט הרבה יותר טוב", אומרת אלונה על המחנה שלה.

"יש את הקבוצה שלי, קבוצת שרון, שהיא כמובן הקבוצה הכי טובה בעולם והכי מגובשת. גם כשאהיה בת 30, גם כשיהיו לי נכדים, אני אמשיך להיפגש איתם. בכל מחנה יש לנו פעילות שיא, ששם אנחנו מדברים על הכל. הפעם הקודמת היתה שבוע אחרי האזכרה של אבא, והקראתי להם את מה שרציתי לומר בה, כי באזכרה עצמה לא הצלחתי לדבר, בכיתי יותר מדי. שם, במחנה, הצלחתי להקריא, וגם חברה שלי עשתה את זה. זה הרגיש טוב, כי אני יודעת שהם לא ישפטו אותי, וגם אם אבכה - זה בסדר".

אני שואלת אותה אם היא חושבת שהכאב יפחת, או אפילו ייעלם עם הזמן. אלונה עונה בשלילה: "לומדים לחיות עם זה, אבל הכאב לעולם לא יעבור. גם אם הוא יהיה ממש קטן, הוא תמיד יהיה שם. בבת־המצווה שלי כבר לא היה את אבא, זה היה כמה חודשים אחרי שהוא נרצח. תכננו שאני והוא ניסע לטיול ריינג'רים באוסטרליה. אני מקווה שיום אחד אעשה את זה בכל זאת".

אלונה מאמינה שאבא שלה שולח לה סימנים כל הזמן: "למשל, יום אחד לקחתי את הכלב לטיול בשדה, וחיפושית משה רבנו עלתה עלי ונשארה עלי כל הטיול. היא גם נכנסה איתי הביתה ונשארה כמה ימים. הרגשתי שזה אבא, כי בדרך כלל הן עפות. אני מרגישה אותו כשאני רואה פרפרים לבנים. גם כשאנחנו מוצאות חניה בקלות זה סימן ברור מאבא", היא צוחקת.

"אני מרגישה שייכת"

מיה שומר (11 וחצי) מרמת גן מעידה כי אינה זוכרת הרבה פרטים מאביה, טל הררי ז"ל, שנהרג כשהיתה קטנה. "הוא היה לוחם בגבעתי. הוא טיפל בגופות של אסון המסוקים (ב־1997), ומאז הוא נהיה קצת עצוב ואז נפטר. קיבלתי את הגנים שלו. אני יותר דומה לו, אני אוהבת לבשל והוא היה שף. יש עוד מלא דברים שאני דומה לו בהם. הלכתי לקבר שלו פעם אחת, אחרי שהצלחתי לשכנע את אמא שלי. זה רחוק מאוד. יש לי תמונה שלו בחדר, ויש לי שרשרת שאם מסתכלים בפנים אז רואים אותו. אני מדברת איתו לפעמים".

היא אוהבת מאוד ללכת למחנות, שם היא פוגשת ילדים אחרים ומוצאת איתם שפה משותפת. בעיניה, הסדרה הצליחה לתפוס את התחושה העיקרית של הילדים: "הסדרה ממש דומה לחיים שלנו, למרות שיש שם דברים שלא נראה לי שקורים באמת. למשל, כשהמדריך התאהב באמא - לא נראה לי שזה קורה. במחנה כיף לי, שם אני מרגישה שייכת. בעיקר כי יש לי חופש מאמא", היא צוחקת. "כולם איבדו שם אבא, ויש כאלה שאיבדו אמא. גם הם מרגישים געגוע, ואני לא צריכה להסביר שגם אני".

מיה מודה שהיא חשה קנאה בילדים שיש להם אבא: "הוא בטח לוקח אותם למקומות מגניבים כאלה, עושה איתם מלחמת כריות או היאבקות, וגם אני רוצה. פעם אחי הגדול היה עושה איתי מלא, ועכשיו הוא לא עושה איתי". בנוגע למערכות יחסים זוגיות של אמה היא אומרת: "אני לא מרגישה בנוח לקרוא למישהו 'אבא' כשהוא לא אבא שלי".

שחר זדה ז"ל, אביו של רפאל (13 וחצי) מחולון, שירת בצבא 25 שנה ונהרג בתאונה מבצעית. "הוא נתן חצי מהחיים שלו לצבא ולמדינה", מספר הבן. "הוא עבד ביחידה מובחרת ומסווגת בחיל המודיעין, והיתה לו תאונת עבודה. הוא עשה הכנה למודל לפני יציאה למבצע ונהרג כשהוא על בובקט. זה קרה פתאום, ביום בהיר, נפל עלינו, לא היינו מוכנים לזה בכלל. הוא לא היה לוחם, וזה בא משום מקום. הייתי בן 8 כשזה קרה". לרפאל יש זיכרונות רבים מאביו: "אני זוכר שכשהייתי מתעורר בבוקר שבת אבא כבר היה באמצע בנייה של משהו חדש. לפעמים הוא היה לוקח אותי איתו לבסיס, נוסעים בטרקטורון, הוא תמיד היה מכין בשר טעים. הוא אפילו בנה מעשנה מדוד שמש בבסיס והביא אותה הביתה".

רפאל מציין את חשיבות הקבוצה במחנה: "אנחנו מאוד מגובשים במחנות האלה. כל הזמן יוצאים, יש אטרקציות, חברים, אנחנו מדברים על הכל. זה כיף. אני לא יכול לדבר על הדברים האלה עם חברים מבית הספר, ואיתם כן, כי הם עברו משהו דומה ואנחנו מבינים זה את זה. אני יכול לשתף אותם גם בדברים שכואבים לי ושמיוחדים רק ליתומים. נגיד - כשחגגתי בר־מצווה, לחברים שלי היה אבא שהניח להם תפילין ולי לא היה. סבים שלי, דודים שלי ואח שלי הניחו לי. זה היה לי נורא עצוב. זה חסר שאבא לא שם.

"אני תמיד ארגיש את הכאב הזה. זה לא משהו שעובר, כל החיים אתה שם. כואב במיוחד כשאנחנו אצל ההורים של אבא. סבתא שלי מאוד עצובה כל הזמן, ומאוד קשה להיות אצלם. היא רואה איך אנחנו גדלים ואיך אנחנו נעשים יותר ויותר דומים לו". כשאני שואלת אם אבא מבקר אותו בחלומות, הוא מספר שכן, לעיתים רחוקות, וחלום אחד זכור לו במיוחד: "אחרי בר־המצווה חלמתי על אבא ועל הבאבא סאלי. הם הגיעו אלי לחדר ואמרו לי שאני צריך ללכת ללמוד איגרוף. למחרת, אחרי בית הספר, הלכתי לרב של בית הכנסת ושאלתי אותו מה לדעתו החלום הזה אומר, והוא אמר לי ללכת על זה, כי אני אצליח בזה".

זרמים תת־קרקעיים

עבור כל שחקן תיאטרון, קולנוע או טלוויזיה ה"כניסה" לתפקיד היא משימה בפני עצמה, וכשמדובר בשחקנים צעירים שצריכים לגלם יתומים - האתגר קשה פי כמה. שלושה משחקני "קייטנה של החיים" - רנן ניב (14) מחבצלת השרון, רומי אבנט־גונן (13) וארז גאנם (12) ממע'אר - מספרים על המציאות המורכבת כשפגשו במסגרת הכנת הסדרה. עבור רנן, הבחירה לקחת את התפקיד היתה ברורה מהרגע הראשון: "לא חשבתי פעמיים, כי זה תפקיד רציני ומורכב, וזה חלום של כל שחקן לגלם תפקיד כזה. בהתחלה קצת חששתי, גם כי זאת היתה החוויה הראשונה שלי על סט וגם בגלל המורכבות של הדבר, אבל גם מאוד התרגשתי". הוא מתאר את שיטת העבודה שלו בכניסה לדמות: "כשאני מקבל תפקיד אני קורא את הסינופסיס שוב ושוב. אני מנתח את הדמות, ממציא את הסיפור שלה בראש שלי, וכך אני מבין את הדמות ומרכיב את האישיות שלה. ואז, כשאני מתחיל לשחק, אני אוטומטית מרגיש את מה שהדמות מרגישה".

רומי מספרת שהיא נצמדה לתכונה אחת של הדמות כדי להיכנס אליה. היא סיפרה שלא שוחחה עם יתומי צה"ל או פעולות איבה כדי להתכונן לתפקיד, פשוט כי היא לא מכירה כאלו. "זה התפקיד הגדול הראשון שלי, ומאוד התרגשתי שהתקבלתי לסדרה. ידעתי על מה זה, אבל לא חשבתי פעמיים. אני ממש שמחה שעשיתי את זה".

הבמאי, אביעד קידר: "ניסינו להתמודד עם תחושת האובדן, ולא עם איך הוא או היא נהרגו. פשוט עובדים רק עם השורה התחתונה. מצאנו שזה יותר רלוונטי להתמודד עם האין, ולא עם איך או למה אין"

ארז, המשחק את פאדי, ילד שמגיע למחנה בפעם הראשונה, מספר שהיו קטעים מסוימים שבהם התרגש במיוחד: "כשפאדי היה עצוב על אבא שלו, דמיינתי שזה חס וחלילה אבא שלי. היו רגעים שנשברתי והייתי ממש־ממש עצוב. כשנכנסתי לחדר שלי בקייטנה וראיתי את התמונה של כאילו אבא שלי - מאוד התרגשתי". קטע נוסף שמאוד נגע לליבו של ארז הוא זה שבו ניתאי, שאותו מגלם רנן, לוקח אותו למטבח ומנסה יחד איתו לשחזר את הריח של אבא שלו באמצעות תערובת תבלינים. "גם שם התרגשתי, כי זה באמת ריח שאני מכיר", הוא מעיד.

הבמאי, אביעד קידר (42), אב לשניים מתל אביב המביים סדרות כבר עשור, מסביר שהרעיון להפקת הסדרה נולד שנה וחצי לפני אירועי 7 באוקטובר: "אני חי פה בארץ, ורציתי לתת ייצוג ליתומי צה"ל. בהיכרותי עם שוק סדרות הילדים, אין סדרה שבה הנושא הזה מקבל מקום כל כך מרכזי". הוא הגה את הרעיון משום שראה חשיבות במתן מקום לילדים שהוריהם הקריבו כל כך הרבה בהגנה על המדינה. "חשבנו שזה נכון לעסוק בנושא. כשהחינוכית הוציאה את המכרז לסדרה, מאוד שמחתי שאני חלק מהדבר הזה. אחרי 7 באוקטובר הכל התעצם, כמובן, ורבים נוספו למעגל השכול". הוא מפרט על הגישה האמנותית בהתמודדות עם השכול, ובמיוחד במורכבות בהנגשת הנושא לילדים: "ניסינו להתמודד עם תחושת האובדן, ולא עם איך הוא או היא נהרגו. פשוט עובדים רק עם השורה התחתונה. מצאנו שזה יותר רלוונטי להתמודד עם האין, ולא עם איך או למה אין".

קידר מתאר את המורכבות המקצועית והרגשית שבפרויקט כזה: "הסדרה הזאת כולה דילמה אחת גדולה מבחינת ההתנהלות. בהשוואה לסדרות אחרות, לקח לנו המון זמן לכתוב ולביים אותה. בכל סצנה יש המון זרמים תת־קרקעיים. דבר נוסף: השחקנים הם ילדים, אז היה צריך להתנהל ברגישות. הכל היה מורכב: הליהוק, הצילום, העריכה, הקידום. מורכבות נוספת היא הדואליות: מצד אחד, אני רוצה להגיד שהחיים הם יותר חזקים מהכל, ומהצד השני לשמור על הכבוד של מי שהלכו. כשבראש שלך אתה מספר סיפור של ילדים אמיתיים - אתה הרבה יותר זהיר ומחושב".

עבור קידר, מה שהפך את הכל למורכב יותר מבחינה רגשית היה הולדת בנו במהלך צילומי הסדרה. העובדה שהפך לאבא גרמה לו, לתחושתו, להתרגש עוד יותר יותר לנוכח האובדן שחוו הדמויות. "בפרק הראשון הם מדברים על האבסורד בעובדה שההורה שלהם מת והעולם ממשיך כרגיל. שהם ציפו שכל התוכניות ייעצרו, ולא ברור להם איך אנשים המשיכו ללכת ברחוב. אני רואה את זה במוניטור, וכולי צמרמורות. הפעם הראשונה שבכיתי באמצע עריכה היתה בסדרה הזאת. אני יודע שהכאב של היתומים האלה שהסיפור סובב אותם לא יעבור לעולם. הוא יקבל צורה אחרת, אבל הוא חלק ממי שהם. ככל שיעבור יותר זמן הגעגוע יגדל, אבל הכאב בפנים יתעצב אחרת".

באופן טבעי, תהליך העבודה עם הילדים היה עדין ומבוקר. אביעד מסביר: "דיברנו על לרצות משהו שאין לך, וגם על אובדן של חיית מחמד או סבא וסבתא. לא אמרתי להם 'תדמיינו שאבא שלכם נרצח'. זכרתי איך כילד זה היה משהו ששיתק אותי מפחד. לא רציתי לצלק או לשתק אותם".

דגש על הריפוי ועל הכיף

מבחינת הצופים הצעירים יש בסדרה חשיבות בכך שהם נחשפים לקבוצה של בני גילם שהקריבו את היקר להם - הורה שנפל כדי להגן על המולדת. כשהשחקנים עצמם נשאלים אם הם חשים חשיבות מיוחדת, אולי אפילו שליחות, בגילום הדמויות האלה - רנן מספר כי ההבנה חלחלה אליו לאחר הצילומים: "ישבתי בבית וקראתי שוב את התסריט, ופתאום הרגשתי והבנתי יותר לעומק".

עבור ארז המציאות האישית התערבבה בעבודה: "תוך כדי הצילומים הרגשתי שיש עלינו משקל ושבאמת נכנסנו לדמות. נכון, היו מצלמות והכל, אבל הרגשתי שזה באמת. אחר כך אמרתי תודה שזאת לא המציאות". אביעד אומר כי אביו של ארז הביא אותו לאודישן על מדים, וארז מוסיף: "בדיוק אבא שלי יצא למילואים, אז המחשבות הולכות לשם... אבא שלי איבד את אבא שלו כמה חודשים אחרי שנולדתי. שאלתי אותו איך הוא מרגיש עכשיו, והוא אמר שהכאב עדיין נשאר, אבל צריך לחיות עם זה. גם דוד שלי נפל במלחמה, ותמיד יש כאב".

"הבנתי יותר את מה שקורה", רומי מסכמת את השינוי שעברה. "התרגשתי מאוד מהסדרה, ואני מבינה מה עוברים כל הילדים האלה. זה פשוט מטורף". רנן מוסיף: "אני מבין מלחמות אחרת. אלה לא רק מהלכים אסטרטגיים, יש אנשים מאחורי זה".

"יש בסדרה הזו המון דגש על הריפוי שבקבוצה", מוסיף אביעד, "על הכיף ועל הנורמליות שהמסגרת של הקייטנה מייצרת. בפרק האחרון יש סצנה שבה הילדים אפילו מריצים ביניהם בדיחות שחורות על יתמות, דבר שאנחנו יודעים שקורה בקייטנות האלו. אמנם הסדרה עוסקת בילדים שחוו שכול, אבל היא גם מאוד עסוקה בחיים שלהם, כמו של ילדים בני 11 - התאהבויות, מעמד חברתי ומסיבות".

את השיחה חותם אביעד בתחזית על ההשפעה העתידית של הסדרה על השחקנים שאיתם עבד: "הרבה מהתובנות ייפלו להם כשהם יראו את כל הסדרה וכשיקבלו תגובות עליה. פתאום ייגשו אליהם אנשים ברחוב ויספרו להם שזה בדיוק מה שקרה להם. לצערנו הרב מאוד, רשימת יתומי צה"ל ארוכה מאוד ועוד תתארך, והם ישמעו הרבה סיפורים שילדים 'רגילים' לא בהכרח ישמעו".

הסדרה נוצרה בשיתוף ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. יוצרי הסדרה: סיון שיקנאג'י, מיכל מונצז' וצפריר קוחנובסקי.