סיוע נפשי תחת אש: כך מצילים את הנפש בזירות האסון

בפברואר 2023 נרצחו בשכונת רמות בירושלים שני אחים למשפחת פלאי - אשר מנחם בן ה־8 ויעקב ישראל בן ה־6. כמו באירועים קשים אחרים היו אלו אנשי יחידת החוסן של "איחוד הצלה" בין הראשונים להגיע למקום, מתוך הבנה שיהיו מי שיזדקקו לסיוע נפשי. "היינו שם ונתנו מענה אינטנסיבי במשך שעות ארוכות", מספר אוריאל בלמס, מנהל התפעול של היחידה. "שנה אחרי זה אני מקבל פנייה ממישהי שעובדת בעיריית ירושלים, שאומרת לי: 'הייתי רוצה להצטרף ליחידה, וזו בשבילי סגירת מעגל כי עמדתי כדודה של שני הילדים מהצד וראיתי את זה'. זה קינן לה בראש כל כך הרבה זמן, ועכשיו היא רוצה להצטרף. כשאנשים רואים את צוותי החוסן מטפלים בנפגעי חוסן זה פותח פתח לקהילה לדעת שיש להם מקום לפנות אליו".

יחידת החוסן של איחוד הצלה פועלת כבר עשר שנים. "את הרעיון הגתה מרים באלין ז"ל", מספר בלמס, "מתנדבת בארגון, דוקטור עם תואר אמריקני, לאחר שפרמדיק סיפר לה שהגיע לזירת תאונת דרכים וכשהרים את הקסדה של אחד הנפגעים גילה שזה קרוב משפחה שלו. הוא ניסה להתאושש באמבולנס, אך במקום זאת התחיל להישבר ולהשתולל. כשסיפר את זה למרים היא אמרה לו 'הרי אתה בן אדם', והוא התקשה לקבל את המילה הזאת. 'לא, אני חובש, אני פרמדיק', הוא אמר לה. למרות הרמת הגבה ותהיות איך זה קשור לכוננים וחובשים, היא הצליחה להקים יחידה ולבנות מערך שהמתנדבים בו נותנים מענה נפשי בעקבות האירועים שמוקד החירום של איחוד הצלה מקבל. הבנו שבכל אירוע יש גם נפגעי נפש ועדי ראייה וכדומה".

בראיון מיוחד מדגיש בלמס את חשיבות היחידה: "אנחנו עוסקים בזה יום־יום, 24 שעות כולל שבתות, בזמינות מלאה ובעיקר בהתנדבות. רק בשביל לסבר את האוזן, האירוע הכי ארוך שיכול להיות לחובש באירוע שגרתי זה החייאה - בין שעה לשעה ורבע. באירועי פח"ע גדולים אולי שעה וחצי. יציאה לאירוע של חוסן - הממוצע הוא שעתיים. זאת אומרת שאתה יוצא משולחן שבת, מיומולדת של הבת, מטיול משפחתי, או בסתם יום של שגרה, לזמן לא מבוטל. אנשים מתנדבים מכל הלב, ורק רוצים להצטרף יותר ויותר. זה מראה על הייחוד של העם שלנו, אין את זה בשום מקום אחר בעולם. זה החוסן של החברה, שבישראל אנשים עוזרים ללא תנאי. מערך בריאות הנפש במדינה מאוד מתקשה מבחינת אנשי טיפול, כמות האנשים והזמינות, ובכך שאנחנו מגיעים לזירה בזמן אמת ונותנים מענה ראשוני אנחנו מצמצמים באחוזים מסוימים פוסט־טראומה עתידית. זה אומר פחות עומס על קופות החולים ובריאות הנפש, פחות תרופות ופחות כדורים".

איזו הכשרה עוברים המתנדבים שלכם?

" הדס רוחם, המנהלת המקצועית של היחידה, בהתייעצות עם חטיבת הרפואה של הארגון ומומחים נוספים בתחום הנפש, הציבו קריטריונים ברורים מאוד להכשרה של המצטרפים ליחידה. בעיקרון המודל שאנחנו משתמשים בו, המאושר על ידי משרד הבריאות, נקרא 'מעש"ה' - מחויבות, עידוד לפעילות, שאלות מחייבות חשיבה, הבניה. הוא קל להפעלה, פשוט מבחינת ההבנה שלו, אבל הוא ממש בול־פגיעה, נוגע במה שצריך בזמן אמת, ב'שעת הזהב' שיש לנו בשטח. הוא מודל שאמור לתת לנפגע את היכולת לחזור לעצמו, להתקרקע, להיות מסוגל להמשיך להתמודד עם מה שקרה, ואותו אנחנו מלמדים את החובשים. בתוך יחידת חוסן יש עוד קבוצה, שהיא בעצם 'חוסן בכיר'. אלו אנשי הטיפול. כיום יש לנו כ־1,000 מתנדבים ביחידה, מתוכם 162 מוגדרים כחוסן בכיר - פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ופסיכותרפיסטים שעברו הכשרה יותר ארוכה. הם הולכים להתערבויות הרבה יותר מורכבות מבחינת הצורך והמענה הרגשי".

בנוסף למתנדבים ולאנשי המקצוע מפעילה היחידה גם את יחידת "כלבי החוסן" - כלבים טיפוליים שמגיעים לזירות. "הרעיון ליחידה הזו נולד מההבנה שכמה שנהיה מומחים ונחשוב שאנחנו יודעים איך זה להיות מטפל - צריך להיות עם המון צניעות וענווה, בטח במי שיש לו המון כוח לנהל נפש, לתחזק נפש. זה ממש דורש צניעות. כי לפעמים אנחנו מגיעים לזירת אירוע ואומרים לעצמנו 'אני יודע מה אני עושה, ברור לי מעל כל ספק, המודלינג הזה כך וכך", ואז אתה נתקל בילד מפוחד, מבוצר, שלא מעוניין להסתכל עליך. זה לא משנה לו אם הורדת את האפוד הכתום, אם אתה בא עם כל מיני בובות - לא מעניין אותו, הוא מבוצר, ושם הסיפור של הכלבים נכנס.

"הכלבים שלנו מאומנים ויודעים להיות בזירה גם כשהיא מאוד רעשנית וקולנית. וכשהם מגיעים לשם קורה הבלתי ייאמן, עם תשומת הלב, המיקוד. לראות כלב מדוגם עם אפוד, שיודע לבצע את התרגילים שלו ויודע את המלאכה בעזרת המפעיל, זה משהו שהוא מאוד מרשים ומסייע מאוד בטיפול בשטח. הם מסייעים לנו המון עם קשישים, ניצולי שואה, ילדים, וגם עם אוכלוסיות שלא מורגלות בהם בחיי היומיום.

"לא אשכח שהגענו לזירה בבני ברק לתת מענה עם יחידת כלבי החוסן לאנשים שמבחינתם כלבים הם מחוץ לתחום. ואז אני מסתכל מהצד, רואה אמא חרדית שהילד שלה בא ואומר לה 'אמא, זו חיה טמאה' ומצביע על הכלב. והיא מהססת, היא עוצרת, ואומרת 'זו חיה טובה'. בעיניי זה משקף ומסמל משהו על ההתייחסות אליהם כמי שיכולים להרגיע בדרך שלהם".

הבוקר הארוך ביותר

פרופ' אהוד דודסון, מנכ"ל איחוד הצלה, מציין כי בארגון רשומים יותר מ־10,000 מתנדבים ומתנדבות  - חובשים, פרמדיקים ורופאים - אשר מטפלים מדי יום ביותר מ־2,200 מקרים רפואיים. ב־2025 טיפלו המתנדבים ביותר מ־800 אלף איש, ומאז הקמת הארגון טופלו 7.5 מיליון איש בסך הכל.

באופן טבעי, בוקר 7 באוקטובר דרש ממתנדבי יחידת החוסן מאמץ עילאי בשל כמות האזרחים שהיו זקוקים לסיוע. בתחילה לא היה ברור כלל מה אופי הסיוע, ויעיד על כך המקרה הטראגי של משפחת עידן מכפר עזה.

אלי פולק, משנה למנכ"ל איחוד הצלה, משחזר: "ממש בשעות הראשונות מתרחשת דרמה גדולה. אנחנו מקבלים שיחה מאישה המספרת ששני האחיינים שלה, ילדים, נמצאים בבית לבד, וככל שמקבלים את חלקי המידע מתברר שההורים נרצחו והילדים מתחבאים בתוך ארון. אנחנו בוחרים להעביר את השיחה הזו לד"ר תמר שלזינגר, שנבחרה שנה לאחר מכן להדליק משואה על התפקוד שלה באותו אירוע. היא מקבלת את השיחה כשאינה יודעת מה הולך לקרות, אבל היא מנהלת את השיחה כנראה הכי ארוכה בעולם, 12 ומשהו שעות ברצף.

"זו שיחה מצמררת, כי מעבר למה שקרה שם תחשוב איך אדם יכול לשבת בבית, לכסוס ציפורניים, ולא משנה אם הוא דוקטור או פרופסור - הוא בן אדם - ויש שם שני ילדים שבכל רגע נתון יכולים להיהרג אונליין בשידור חי. להחזיק להם את הנפש כשהם קטנטנים כל כך, אבל הם צריכים לראות את ההורים שלהם, או לצורך העניין להביא מטען, כי הסוללה נגמרת. וזה אומר גם לבקש מהילד לדלג על הגופה של אמא שלו ולהיות ממוקד וגם להקשיב שאין אף אחד שבעצם מתקרב. תוך כדי האירוע המידע עבר לשירות הביטחון והם חילצו את שני הילדים (האחות הקטנה אביגיל נחטפה לעזה ושוחררה בעסקת החטופים הראשונה)".

בלמס: "ההוראה מההנהלה היתה ברורה: 'אף אחד מהחובשים או הפרמדיקים לא יגיע אליכם ביוזמתו. היום זה לחתור למגע, לדבר עם אנשים גם בשיחות מסדרון, בסמולטוקים, בפינת קפה, לנסות להבין מה עובר על אנשים'. במהלך החודשים הבאים ביצענו בשטח מאות שיחות לחובשים וחובשות שבאים לסייע בדרום, לאנשי צבא, לאנשי רפואה נוספים. כל מי שעבר ליד אוהל החוסן שהקמנו התעניין. אמרנו: 'בוא שנייה, שב. מה איתך? איך אתה מרגיש?'. שיחות של 'בוא תתחבר למטען ותמשיך קדימה'. עשינו גם כמה סבבים של אוורור לצוותים שלנו כי הרגשנו שאנחנו ממש נשחקים".
יש אוכלוסיות או מגזרים שמסתייגים מכל נושא הסיוע הנפשי?

"אגיד לך את זה מנקודת המבט שלי. הציבוריות הישראלית הכללית עברה שינוי בדרך שבה היא מתייחסת לנושא בריאות הנפש. כולנו זוכרים את השיר 'הגברים בוכים בלילה'. אז הם לא בכו בהתחלה בכלל, אחרי זה הם בכו בלילה, ואחרי זה כבר הרשו לעצמם להצטלם בהלוויות כשהם בוכים. באופן כללי, החברה הישראלית עברה תהליך, מתוכה יש חלקים מסוימים שלקח להם הרבה זמן להסיר את השכבות, ויש כאלו שעדיין סגורים יותר או נוטים להסתדר עם עצמם. הציבור החרדי חטף את סטירת הלחי החזקה ביותר באסון מירון, ואחרי זה באסון קרלין (קריסת הטריבונה בחג השבועות בגבעת זאב), ובעקבות זה חלקים הבינו שחוסן נפשי זה לא מילת גנאי.

"באחד האירועים בדרום בזמן נפילת טילים בשאגת הארי קיבלנו פידבקים מטורפים על הנוכחות, על הרגישות התרבותית, על היכולת לזהות לא רק את הצרכים הנפשיים אלא כל הרגישויות, הניואנסים, באמת לקחת אותם תוך כדי נשימה בזמן אמת.
"בחול המועד פסח השנה היתה תאונת דרכים מאוד קשה בבולגריה. אני נסעתי להעביר בשורה מרה להורים של ההרוגה שגרים במאה שערים והייתי חייב איזושהי מתווכת, מישהי שהיא חברה טובה של האמא.

"הצטרפה אלי מישהי ממאה שערים, וכשיצאנו היא אומרת לי: 'שתדע שאנחנו מאוד מעריכים, עוד מאסון מירון, את מה שאתם עושים, וזה מרגש לראות את העבודה שלכם'. היה חשוב לי לשמוע את זה, כי גם אם אני יודע משהו, אני שומע את זה באופן אותנטי מהאדם הכי קרוב לחסידות".

פרופ' דודסון מציין כי אנשי יחידת החוסן פועלים גם בחו"ל, וחלק מהצוות הבכיר השתתף באירועים מאוד משמעותיים כמו קריסת מבנה במיאמי, הפיגוע בקהילה היהודית באוסטרליה, ובאירועים בטורקיה, במרוקו, במולדובה, ועוד. "בפיגוע הירי באוסטרליה צוותים מהיחידה טסו ונתנו מענה בזמן אמת בשעה שהקהילה לא מצליחה לחבר את עצמה ולאסוף את עצמה ברגעים הראשונים. זה להיות שם גם בבשורה המרה, להיות שם בבתי החולים, בליווי של המשפחות בהלוויות של הקהילה. אני יודע שעד עכשיו יש שם התערבויות מרחוק".

אוריאל בלמס: "אנשים מתנדבים מכל הלב ורק רוצים להצטרף יותר ויותר, וזה מראה על הייחוד של העם שלנו. אין את זה בשום מקום אחר בעולם. זה החוסן של החברה בסוף, שבישראל אנשים עוזרים ללא תנאי"

הלב הוא לא מחסן

כשבלמס מדבר על אסון מירון הוא מגדיר אותו כ"אירוע מכונן באופן אישי", בעיקר משום שבסיומו הבין עד כמה חשוב הסיוע הנפשי גם למתנדבים עצמם. "החפ"ק שלנו היה ממש מול המדרגות, כך שראינו את הקבוצה הראשונה של המתפללים", הוא משחזר. "ברגע האסון - אני באוטומט פועל כחובש. אחרי כמה דקות אני אומר לעצמי 'רגע, אתה לא נמצא פה על תקן של חובש, אתה מנהל יחידה, תעצור, תחזור אחורנית'.

"הקמנו את אוהל החוסן, אבל בזמן הזה, עד שהתעשתי על עצמי, אני מבצע החייאה על אדם שהוא גם שכן שלי שמתפלל איתי בבית הכנסת. רמת הבלקאאוט שלי היתה כזו שאני מבצע את ההחייאה ומבין שאין מה לעשות. והבנים שלו פוגשים אותי באוהל החוסן ושואלים 'במקרה אתה יודע איפה אבא?'. ואני אומר להם שלא, אבל מוסיף שבטח נמצא אותו עם כל הבלגן שיש. לא משקר, לא מנסה לייפות.

"בבוקר אני חוזר לירושלים ופוגש את רב בית הכנסת. הוא אומר לי 'וואו, אתה נראה גמור', אז אני אומר לו 'כן, חזרתי ממירון'. הוא שואל אם ראיתי את האדם ההוא, ואני אומר לו שבטח היו פצועים שפונו אנונימית, אולי ימצאו אותו. אני מתקדם כמה מטרים, בולם, חוזר ואומר לו: 'הוא מת'. הרב אומר לי 'לך לישון', ואני משיב לו: 'אני נשבע לך, עשיתי עליו החייאה'. הוא אומר לי 'לך לישון, אולי דמיינת'. רמת הקיצוניות שעברתי שם הובילה אותי לנקודה שהייתי שמח להעביר אותה הלאה, ומבחינתי זו השליחות הארגונית: מי יציל את המציל? אנחנו מטפלים ומטפלים באופן מאוד אינטנסיבי, אבל לכל אחד יש את המשאבים הנפשיים שלו להתמודד, להכיל, להחזיק.

"בחרבות ברזל מצאתי את עצמי מדבר בזום, עולה לכל מקום אפשרי, מדבר כמה חשוב לפרוק, להוציא, לשתף, כי הרי הלב הוא לא מחסן. ואני בעצם סרבן הטיפול הכי גדול שיכול להיות, פשוט מצאתי לעצמי מקום להתגדר בו, להתחבא מאחוריו. הבנתי את זה כשבתי המתבגרת באה אלי ואמרה לי 'אל תתעצבן, אבל אתה בלתי נסבל. אני רואה שאתה עוזר לאנשים בחוץ, אבל אתה פשוט לא שם לב איך אתה עונה לנו, איך אתה מתייחס אלינו'.

"וזה היה סטירת לחי. אמרתי לעצמי 'תודה על המראה הזו' והלכתי לטיפול, ממש בעל־כורחי, אבל נפתחו שם המון דברים. זה לימד אותי שלפני שאנחנו עוזרים לכולם - חיינו קודמים. הכשירות הנפשית היא הא"ב לכל דבר: להיות הורה, להיות עצמאי, שכיר, זה לא משנה מה. קודם כל בריאות הנפש".