במאמר שפורסם בשבועון היהודי־אמריקני "פורוורד" בדצמבר 2008, בעיצומו של המשבר הכלכלי שמוטט בנקים, רוקן חסכונות של מיליוני אנשים וטילטל את אמריקה כפי שלא טולטלה מאז 1929, העיד פרופ' ג'ואל שכטר מאוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט: "בתקופה של מצוקה כלכלית אני מוצא את עצמי מחפש נחמה אצל שלום עליכם. גיבוריו, במיוחד טוביה החולב ומשקיע המניות האומלל מנחם־מנדל, חווים הפסדים כספיים חמורים, אבל המחבר מגיב למצבם בהומור אדיר". שכטר מסכם: "אנחנו זקוקים כיום לשלום עליכם עכשווי שיתאר את מצבנו, אבל אנחנו יכולים גם לפנות למקור - הזמנים לא השתנו לחלוטין".
ואכן קריאה בתרגום החדש ל"מנחם־מנדל", רומן האיגרות של שלום רבינוביץ' (שלום עליכם) - שפרקו הראשון ראה אור בחוברת פרי עמלו הבלעדי של המחבר באודסה ב־1892 והאחרון התפרסם בעיתונות ב־1909, זמן קצר לפני יציאת האיגרות כספר - מדלגת בקלילות על פני מאה שלמה. היא מבהירה כי למרות שהבורסה השתנתה ושכיום במקום להתגודד בקרן רחוב עם "ניירות" אפשר להפעיל יישום בסמארטפון, "המכניזם של הפעילות הכלכלית הקפיטליסטית", כפי שמכנה אותו פרופ' אברהם נוברשטרן באחרית הדבר המקיפה שלו, נותרה במאה ה־21, כפי שהיתה בתור הזהב התרבותי של האימפריה הרוסית.
חשוב מכך: גם בנפש האדם, מתברר, לא התחולל שינוי דרמטי. ברבים מאיתנו יש מעט ממנחם־מנדל: חלומות באספמיה על "המכה" שתהפוך אותנו עשירים; יצר הרס עצמי המוביל אותנו לקחת הימור פרוע על עתיד טוב יותר, גם אם הוא אינו צפוי; מנגנון הדחקה עצמית מפותח; והלקאה עצמית מול הכישלון הידוע מראש. ב"מנחם־מנדל" יש את כל אלה ואף יותר, עד שדומה שטבע ההתנהגות האנושית, על כשליו הרבים והבולטים, הוא הגיבור המרכזי ברומן.
הקורות ידועים ומעלים חיוך נוסטלגי: מנחם־מנדל כותב איגרות לאשתו שיינה־שיינדל מעלילותיו בגרצק, רחוב המסחר של אודסה הגדולה. הוא מתאר ומבאר, בסבלנות שלעיתים גולשת לפטרונות, את הרפתקאותיו בניירות "לונדון" - הבורסה הקפריזית שכל שמועה על בריאותה של מלכת אנגליה מורידה ומעלה אותה בתנועת מטוטלת אכזרית. כך גם לאחר שהוא עוזב מאודסה לקייב (יהופץ בלשונו של שלום עליכם) והופך מסוחר מניות למתווך, וכן הלאה - כספסר, וכסופר זעיר, וכשדכן, ולבסוף כסוכן ביטוח.
שיינה־שיינדל יושבת עם ילדיהם הקטנים ומשפחתם המורחבת במשק הביתי בעיירה כתריאלבקה, אי שם במרחבי רוסיה הצארית. היא אינה מתרשמת מהאיגרות של בעלה המתארות רובלים שנופלים מהשמיים באודסה, וגם לא מפרץ ההשראה לכתיבה שעובר עליו באכסניה ביהופץ. היא משיבה לו באיגרות משלה, המטיפות מוסר "פולני" אופייני, ורוטנת על כך שבעוד הוא מרחף בקיום נהנתני וקוסמופוליטי, היא נאבקת בקשיי הקיום היומיומי בעיירה, על תחלואיה ורכלניה.
הנוסח קבוע וכל איגרת נפתחת בשורת נימוסים יהודית. "לזוגתי היקרה, החכמה, הצנועה, מרת שיינה־שיינדל שתחיה", פונה אליה מנחם־מנדל, "...ראשית באתי להודיעך שאני ברוך השם בקו החיים והשלום. השם יתברך יעזור ונשמע תמיד זה מזה רק בשורות טובות, ישועות ונחמות, אמן". ואילו כשהרעיה כותבת מכתריאלבקה היא פותחת: "לכבוד בעלי היקר, הנגיד המפורסם, החכם המופלג מורנו הרב רבי מנחם־מנדל נרו יאיר".
הפתיחה הקבועה הזו, שלאחריה מתחיל דו־שיח של חירשים - עלילות נפתלות מצידו של מנחם־מנדל וקיטורים אינסופיים מצידה של רעייתו - מופיעה בכל אחת מעשרות איגרות הרומן ואינה רק עניין אסתטי. היא ממחישה את הניגוד האבסורדי שבו התקיימו יהודי מזרח אירופה באותה עת, בין הבית בשטייטל החמים לבין הפרנסה בכרך הדורסני; בין השבטיות של חיי המשפחה היהודית הפוסט־פטריארכלית (ברור מי לובש מכנסיים בבית) לבין הגלמודיות של התלוש בעיר הגדולה. בין קדושת בית המדרש שהוא "לשם שמיים" לחולין של יושבי הקרנות שהם "לצורך נפש".
כריכת הספר (הוצ' עולם חדש)
ביקום ניגודי שכזה ברור כיצד שיינה־שיינדל פונה לאב ילדיה בתוארי רבנות מפליגים בפתח האיגרת, ובפיסקה שלאחריה כותבת: "אתה רוצח, טיטוס, שודד! אתה יודע שאשתך שכבה על ערש דווי אחרי הניתוח שהרופא הנחמד עשה לי, הלוואי על כל הגברות שלך מיהופץ... אני בכלל לא מאמינה ברווחים של יהופץ, שמתחילים תמיד בהצלחה ונגמרים באדמה... כמו שאמא אומרת: 'שיכור יתפכח לפני שטיפש יחכים'". מה שנראה כנימוס מתגלה כעוגן נפשי; כהיתלות בחסדי שמיים; כהכרה בחולשה ובחוסר האונים המובנה של האדם, ובהבנה כי גם כשהכל יקרוס - יהיה משהו להיאחז בו. "הסופר הגדול של החולשה", כינה דן מירון את שלום עליכם, "בלי שום תרשים אידיאולוגי של איך יוצאים ממנה".
המהלך שמבצע בני מר בתרגום החדש משמעותי למדי (לאחר התרגום הראשון של י"ד ברקוביץ' והתרגום של אריה אהרוני ב"כל כתבי שלום עליכם" ב־1997). מר לוקח את היידיש של שלום עליכם צעד קדימה אל העברית המדוברת של ימינו, אך שומר על המסגרת המשחקית שמציעה היידיש, על עוקצנותה, רבדיה וקריצותיה הטרגיות. הוא מציע פתרונות טובים, שלעיתים בתוכם טמונות המצאות תרגומיות של ממש. בכך הוא שומר על "מנחם-מנדל" כספר של חוכמת חיים.
ואיזו חוכמה זו? זו אינה חוכמה תיאולוגית, אלא חוכמה אנושית אוניברסלית. היא נשענת על כוחו של האדם, לא על הכוח האלוהי. לא בכדי חוזרת שיינה־שיינדל שוב ושוב לאמרותיה של אמה. זה מתחיל ב"נותנים לחתול להביא משלוח מנות", ממשיך ב"כשאין אצבעות אי אפשר לעשות אצבע משולשת" ומגיע לפיסגה ב"חירש שמע מה שאילם סיפר, שעיוור ראה פיסח רץ".
שלום עליכם לא שתל את ההטחות הפולקלוריסטיות רק כדי לסגנן את לשונה האותנטית של שיינה־שיינדל. הוא מתוחכם מכך. על פני כתיבה של 17 שנה הוא חתר לעבר שיא, באיגרת האחרונה ברומן. שם, לראשונה, מנחם־מנדל - ולא אשתו - הוא זה שמצטט. "איך אומרת אמא שלך?" הוא כותב לה מחליפת סוכן הביטוח, "שלימזל מושלם".
מנחם-מנדל / שלום עליכם; מיידיש: בני מר; עולם חדש, 221 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו