"סמאדר", ספרה השני של מירב נקר־סדי, הוא ספר צנום (149 עמ'), מינורי, למעשה זאת נובלה. אין בה מאורעות גדולים או תהפוכות נפש. הוא עוקב אחרי סמאדר, ילדה־נערה שמסרבת לצאת מהבית במשך חודש בחופש הגדול לפני כיתה ז'. מתוך ההסתגרות שלה, שאין לה הסבר, צומחת, בתהליך איטי, מהוסס, ההיוודעות לגוף המשתנֶה וליחסים החדשים בינו לבין העולם.
עדינותו של תהליך ההיוודעות הזה, שאנו חשים בו רק מאחורי הדברים ובמרומז דרך אוסף של מחוות קטנות, כמעט נרמסת בתחילת הקריאה תחת עובדות חייה הדרקוניות של סמאדר, שכמעט אין פורענות שנחסכת ממנה. בת למשפחה ענייה מהפריפריה, אביה (מודגש: האשכנזי) מכה אותה ופוגע בה מינית, ואמה מתאכזרת ומתנכרת לה.
באחת ההתפרצויות האלימות של האב ברחו השתיים מהבית ועברו להתגורר בחדר אחד בביתו של בבא, הסב, אבל אפילו שם לא מצליחה הבת לפלס דרך אל ליבה של האם, העובדת בימים כמנקה ובלילות ממהרת לחמוק מחדרן לביתו של מאהבה, ומפנה עורף לצרכיה של בתה המתבגרת.
אלא שנקר־סדי אינה מתעניינת בפוטנציאל הדרמטי, או המלודרמטי, של חיים טראגיים כאלה. להפך, נראה שעדינותו של סיפור ההתבגרות הזה נכתבת כנגד עובדות חייה של סמאדר, מתוך התרסה כלפי הדורסנות שלהן. היא מצליחה להניח להן להיבלע אל הרקע - אל מחוץ לחלון, מחוץ לאני - כאילו היו חלק מהנוף הסתמי של השיכונים. לעומתן נקראת עדינותו של התהליך הפנימי כסירוב כפול: לא רק סירוב לצאת מהבית אלא גם סירוב להיכנע לשפה הגסה, מחרישת האוזניים, שמעצבת את חייה של סמאדר.
כריכת הספר (בבל)
לקול המספר יש תפקיד חשוב בניסוח התהליך הכפול הזה: זהו מספר מתעתע, שאינו מדבר בגוף ראשון, בקולה של סמאדר עצמה, אך מכיר אותה כאילו היה היא, ויודע על כל הקולות, המראות והתחושות שנקלטים בתודעתה ובגופה. הוא עד לכל המשאים ומתנים שמנהל גופהּ עם סביבתו, אך לא מתמזג איתה לגמרי. הוא מגלם את התנועה בין פנים וחוץ האופיינית להתבגרות, את המחיצה המתהווה שבין הגוף לבין העולם - אותה מחיצה שברירית שעכשיו, עם ההתפתחות המינית והמבטים החדשים שנמשכים אל גופה, היא כה מאוימת.
גם לשונו היפה והמוזיקלית של המספר חותרת אל אותו תחום ראשוני ופרטי שהגוף משרטט. היא מגששת בין מילים זרות, שבאות מבחוץ - מילים כמו "מצוקה", "מכות יבשות" ו"זעזוע מוח" - ונסוגה מהם אל שפה שמנסה לדבר במונחיו האינטימיים של האני. התוצאה היא עברית שבורה, לא־תקנית, משובצת ערבית־מרוקאית, שמזכירה לפעמים את הכתיבה של סמי ברדוגו (שגם ערך את הספר הזה).
זאת עברית שנשמעת כאילו שלפו ממנה החוצה את עמוד השדרה התחבירי שלה, את זקיפותה הנוקשה, כך שהגוף הנותר, כפוף ומרוכך, מצליח להפיק מהשפה תנועות רכות וחופשיות יותר. אפילו בשמות הפרטיים היא לוקחת לעצמה חירויות, מעדיפה "סמאדר", "יאניב", בהברות ארוכות שמשתהות בהתפנקות על האלף, בניגוד למבטא הקצר והתקני של המורות והעובדות הסוציאליות ששומרות על "סמדר" קפוץ.
אך קורה שמבין השורות של הסיפור הקטן, הפרטי, שוב מבצבץ הסיפור הגדול. כך, למשל, כאשר מתברר שהאם המתנכרת גם נאבקת על עצמיותה בעולם שלא הותיר לה הרבה מרווח. היא אומרת על דמותה הטלוויזיונית של רודה מ"המופע של מרי טיילר מור" (סדרה ששודרה בתחילת שנות ה־80, זמן התרחשות העלילה): "בחיים שלי לא ראיתי אישה שהיא לא נשואה ואין לה את הילדים, ותראי את רודה הזאתי". גם האם, כמו בתה, מחפשת את נשיותה לנוכח מציאות שפועלת עליה כמו מכבש.
הסיפור המשותף הזה נרמז בצילום שעל העטיפה, עבודה של ורד ניסים שבה נערה קשורה לקרש - אולי צלב, אולי עמוד קלון - נישאת על גב אמה שסוחבת הן את הנערה והן את הקרש. האם והבת בלתי ניתנות להפרדה, והקורבן של הבת מקַרְבֵּן גם את האם. כמו בצילום על הכריכה, גם בספר גופו, כאשר מספרים את סיפורה של הילדה־נערה, אי אפשר שלא לראות גם את האם, המוכפפת גם היא אל אותו עמוד, כך שאפילו סיפור קטן, פרטי ככל שיהיה, לא מצליח להתנתק מהסיפור הגדול של מאבקי נשים בישראל. ¬
סמאדר / מירב נקר־סדי
בבל, 149 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו