פרופסור עקיבא פרדקין: “לעתים צריך להטיל ספק בתוכנם של מאמרים אקדמיים”

בשיתוף פרופ' עקיבא פרדקין

אם למדתם לתואר אקדמי במהלך חייכם, כמו מאות אלפי ישראלים וישראליות, בוודאי ציטטתם מאמרים ופרסומים אקדמיים אחרים באחת מהעבודות שהגשתם. מאמרים אלו, מפורסמים במגוון ערוצים: בכתבי עת מדעיים, ברשת האינטרנט או בעיתונות הכתובה. האם תהיתם באחת הפעמים, מי עומד מאחורי הפרסום והאם תרומה למחקר ולמדע היא המניע לכתיבתו?

מייסד מכון PHD, פרופסור עקיבא פרדקין, העומד בראשו גם כיום, טוען, כי המטרה מאחורי מאמרים אקדמיים ומחקרים רבים היא לא תרומה למחקר או למדע: “יש המון מאמרים ומחקרים שאפשר לקרוא באינטרנט, בכתבי עת שונים וגם בעיתונות המודפסת והדיגיטלית. אני משוכנע, שבשל כמות המאמרים והמחקרים, רובם המוחלט נועד לקדם את הכותבים שמאחוריהם בלבד”.

האבסורד בתחום הפרסומים האקדמיים

“רק לפני כשלוש שנים, פורסם מחקר מטעם ‘מוסד שמואל נאמן’. הוא תומך בטענה שלי”, טוען פרופסור עקיבא פרדקין. “ד”ר נועה לביד, ד”ר דפנה גץ ואלה ברזני, בדקו עד כמה מדינת ישראל משתתפת במחקרים בהשוואה למכוני מחקר פרטיים ואוניברסיטאיים. המסקנה שלהן הייתה די ברורה – במקרים מסוימים, יש פרסומים מדעיים שמטרתם היא להביא לתגמול כספי עבור החוקרים. לא ממש למען הרחבת הידע והעמקת המחקר. ולא רק בישראל טוענים את הטענה הזו”.

איפה עוד?

“יש דוגמא טובה מארצות הברית, מלפני ארבע שנים, עם חוקרים אמריקנים שפרסמו כמה מאמרים די מוזרים בלשון המעטה, שלא לומר מופרכים”.

נשמע מעניין.

“ועוד איך! אלה שלושה חוקרים בשם פלאקרוז, בוגוזיאן ולינדזי, שכתבו משהו כמו 20 מאמרים הזויים למדי, והגדילו לעשות – הם שלחו אותם לכתבי עת בעלי שם, שמדורגים גבוה, כדי שיפרסמו אותם. הם הצליחו לתפוס את כל עולם הפרסומים האקדמיים עם המכנסיים למטה”.

בוודאי הם הצליחו להכניס מאמר אחד או שניים.

“הם הופתעו לגלות כמה הם הצליחו בניסוי שלהם”, מחייך פרופסור עקיבא פרדקין. “שבעה מאמרים שהם כתבו התקבלו לפרסום בתוך שנה אחת. ארבעה מתוכם פורסמו ועוד שלושה חיכו, שיגיע מועד פרסומם. ובוא נדבר על זה רגע – שבעה מאמרים שמתפרסמים בתוך שבע שנים, מספיקים לחוקרים שכתבו אותם כדי להגיע לקביעות באוניברסיטאות באמריקה”.

“זה עוד לא הכל”, הוא מספר. “היו לשלושת החוקרים עוד שבעה מאמרים מתוך ה-20 שכתבו, שהיו בתהליך הערכה של הקטלוגים, בזמן שהם החליטו להפסיק בניסוי. שישה מאמרים בלבד נפסלו לגמרי. הם הצליחו להתקדם עם שני שלישים מהמאמרים שלהם שהיו די מופרכים”.

בין המאמרים שפורסמו במקרה שתיאר עקיבא פרדקין, טיעון ולפיו גברים מסוגלים להפחית טרנסופוביה באמצעות חדירה אנאלית באמצעות צעצועי מין. במאמר אחר בוצע שכתוב לקטעים מתוך “מיין קאמפף” של אדולף היטלר, בשפה פמיניסטית.

הפיברוק שהפך לשיחוק

שיאו של הניסוי שבוצע על ידי שלושת החוקרים האמריקניים, היה במאמר שעוסק בתרבות אונס של כלבים, קראתם נכון. החוקרת שעמדה מאחורי המאמר היא הלן ווילסון, שגם שמה היה מפוברק וגם מכון המחקר שממנו הגיעה לכאורה היה מפוברק לגמרי. יתרה מזאת, במאמר נכתב כי היא ביצעה תצפית על אלף כלבים בפארקים, מה שלא קרה מעולם.

“טענת המחקר שמתואר במאמר הפיקטיבי הזה הייתה, שגנים ופארקים המיועדים לכלבים, נחשבים לזירות שמקבלות את תרבות האונס באופן ותרני”, מסביר פרופסור עקיבא פרדקין. “החוקרת הפיקטיבית הסיקה בו כי גם גברים צריכים להתחנך כפי שכלבים מחונכים, עם קולר ורצועה, כדי שיחדלו מהתנהגותם האלימה”.

מה שהפתיע עוד יותר הוא המחמאות הרבות שקיבל המאמר ההזוי, ולא רק ממי שנחשף אליו וקרא אותו – אלא גם מכתבי עת ידועים ובעלי שם באקדמיה וגם ממי שנחשב למומחה בתחום המחקר. “הטענות שהועלו במאמר הזה דווקא התקבלו בחיבוק גדול על ידי הקוראים, הם שיבחו את הניתוח שבוצע בו ואת הרעיונות החדשניים שהוא מעלה”, מפרט פרופסור עקיבא פרדקין. “האבסורד הוא שהמאמר הזה, שהומצא לצורך ניסוי הגיע להיות אחד מ-25 המאמרים המובחרים של המגזין בכל שנותיו”.

איך הדבר הזה קרה?

“תראה, זה קרה כנראה באופן תמים, ומדהים איך שהחוקרים האלו הצליחו ‘להפיל בפח’ כתבי עת נחשבים. אבל כנראה, שעל הקהל המקצועי להביט במאמרים מן הסוג הזה בצורה שיפוטית ולבחון אם יש בהם סתירות או טעויות”.

ומה זה אומר על האקדמיה?

“העובדה שכמות מכובדת של מאמרים די מופרכים, שהם פרי דימיונם של שלושה חוקרים, הגיעה לכתבי העת האלו, עשויה להצביע על כך שהאקדמיה אינה מוסד מושחת וכי אינה לא מקצועית לחלוטין. אבל אין ספק – מהניסוי הזה שאפילו זכה לערך ויקיפדיה משלו, אנחנו לומדים, שצריך להטיל ספק בתוכנם של מאמרים ופרסומים שונים, ולא רק באקדמיה”.

ההספק מתדלק את האקדמאים

פרופסור עקיבא פרדקין מכיר היטב את האקדמיה מלימודי התואר הראשון שלו שהחלו ב-1973 ועד היום. עם השנים, הוא החל לזהות תופעה, שמכונה “תפוקות מחקר” – בדיוק כפי שמעובד מצופה להספיק כמה שיותר במסגרת שעות עבודתו, כך מצופה מאנשי סגל לא מעטים לכתוב ולפרסם כמות גדולה ככל הניתן של פרסומים ומאמרים. הכמות היא הפרמטר החשוב, ומכיוון שכך, איכותם של המאמרים נוטה להיות נמוכה יותר.

“בדרך כלל אנשי הסגל האקדמי בעולם וגם בישראל יימדדו לפי הפרסומים שלהם”, טוען עקיבא פרדקין. “שאלת הקביעות במקום העבודה ושאלת מינויו של איש סגל לפרופסור, בדרך כלל תלויות בהתפתחות הפרסומים שלו. וכאן ראוי לשאול אם מי שנמצאים בוועדות שחורצות את דינם של המאמרים ומחליטים מה יפורסם בכתבי העת, עושים את עבודתם בצורה טובה”.

חשוב לציין, כי מודל התקצוב של המל”ג למוסדות האקדמיים בישראל, הוא על פי פרסומים אקדמיים השייכים לאנשי הסגל האקדמי של מוסד ספציפי – מה שמתדלק עוד ועוד פרסומים, שלא ממש תורמים לקידום הידע בישראל במדינות אחרות. “אני לא מציע לבטל מאמרים שכבר פורסמו. אבל צריך לחשוב מה הם משרתים מכאן והלאה. למשל, יש צורך לפתוח את הפרסומים האקדמיים לסטודנטים וחוקרים ולתת להם גישה טובה אליהם – כדי שהם יוכלו להגיב, וכך האמינות של כל מאמר תעלה”.

“במצב הנוכחי יש הרבה דוגמאות שמראות לנו שאין אמת באופן עריכת המחקרים. מדובר באינטרסים שבסופו של דבר מאביסים את מפרסמי המאמרים, מבזבזים את זמנם לריק ופשוט זורים להם חול בעיניים”, מסכם פרופ’ עקיבא פרדקין באופן נחרץ. “למה למשל לא לדרג את המחקרים והמאמרים לפי מדד מסוים שישפוט את איכותם? זה לא קל לייצר מנגנון כזה, אבל ייתכן שהגיעה העת לחשוב עליו”.

בשיתוף פרופ' עקיבא פרדקין