נאמנות לצה"ל היא מעל לכל תנאי

בקיץ 2005 השתתפתי כמפקד בצה"ל, יחד עם עשרות אלפי חיילים  ושוטרים, במשימה שעבור רבים מאיתנו היתה מנוגדת לעיקר אמונתנו - להשתתף במשימת חורבן ועקירת יהודים מביתם.

ביצענו את המשימה בלב כואב, אך בתודעת חובה לשימור אחדות צה"ל ועם ישראל. לא עלה על דעתנו ולא על דעת הנהגת ציבור המתנחלים לאיים באי־היענות לשירות בצה"ל. כשסיפרתי לאבי ידעיה הכהן ז"ל, ממייסדי גוש אמונים, על המשימה שהוטלה עלי, ענה בלי היסוס: "אין לך ברירה, אתה חייב לציית". צה"ל היה עבורו קודש קודשים.

מי שבימים אלה מאיים על ממשלת ישראל בהימנעות מחובת השירות הצבאי, מטלטל את מוסכמות היסוד שגרמו לנו בימי ההתנתקות לציית למדינת ישראל, לחוקיה ולפקודות צה"ל. אף שהכל נראה לנו כגזירת חורבן וכאסון ציוני, צייתנו באמונה. המחשבה שניתן לאיים בסירוב פקודה היתה עבורנו מעבר לכל אופק האפשרויות.

בתיעוד דוקומנטרי ניתן למצוא אותי אומר לאלוף הפיקוד, דן הראל, שהציות שלי מוחלט עד כדי כך שהייתי מציית במשימה זו גם לפקודת שלטון שאינו דמוקרטי. אלה המעיזים בימים אלה לאיים באי־התייצבות לשירות מבטאים תודעה אחרת, כאילו היו כביכול קבוצה מיוחסת שלה מותר מה שעבורנו כלל לא עלה על הדעת. 

אהוד ברק, כמו גם דובר מטעם לוחמי המילואים של מערך הכוחות המיוחדים, דיברו על חוזה שהולך ומופר. "יש לנו חוזה עם דמוקרטיה ליברלית", הצהיר ברק. ראוי להדגיש: מדינת ישראל, שהוקמה על ידי מפלגות הפועלים החלוציות, ממש לא התכוונה להיות דמוקרטיה ליברלית. היא בהחלט היתה מדינה דמוקרטית, אבל בהיגיון רפובליקני.

מגילת העצמאות, גם בקריאתה לשוויון, אינה מכתיבה דווקא את הדרך לדמוקרטיה ליברלית. המגילה פותחת בהיבט הלאומי: "בארץ ישראל קם העם היהודי..." ומסתיימת ב"ביטחון בצור ישראל". ההבדל בין שתי הגישות מתבטא במובהק בסיפור שמדינה וחברה מספרות לעצמן על חובת הגיוס לשירות הצבאי.

בסיפור הליברלי מדברים על חוזה בין הפרט למדינה. מדובר על משוואת התועלת לאזרח הפרטי, והגיוס מוצדק בתרומתו בחשבון הכולל לתועלת של הפרט. בסיפור הרפובליקני קיים יסוד קולקטיבי־לאומי, שמעמיד את טובת האומה מעל לשיקולי התועלת של הפרט.

בעידוד בית המשפט העליון, בהנהגת אהרן ברק, החברה הישראלית עברה בתהליך שקט ללא הכרזה, מחברה חלוצית מגויסת לחברה קפיטליסטית ליברלית. גם לנתניהו היה בטרנספורמציה הזו תפקיד - הוא ואביו הרי מעולם לא היו חלק מתנועת הפועלים החלוצית.

בתפיסת המדינה בהיגיון של דמוקרטיה ליברלית, לא הייתי יכול להנהיג את חיילי למימוש גזירת החורבן. תחת פיקודי פעל מ"פ בחטיבת גולני, בן מושב גדיד, שנאלץ עם פלוגתו לפנות את הוריו וכל שכניו מביתם. הציות שלנו באותם ימי ההתנתקות התבסס על תפיסת המדינה בהשראת רעיון הממלכתיות שקבע בן־גוריון, והוא בוודאי לא הכיר דיבור על חוזה בין המדינה ובין חייליה. 

אהבה ונאמנות לצה"ל הן ללא תנאי מעל לכל חוזה. עליונות השירות בצה"ל חייבת להישמר מעבר לכל מחלוקת. אין לנו קיום בלעדיו.