לפני כמה שבועות פיניתי את עצמי במוצ"ש לטרם, אחרי שהכאב בחזה הפך להיות בלתי נסבל. לא הייתי צריך את המערכון של אודי כגן כדי להבין מה עובר עלי, שוב. אבל בגיל 40+ עדיף לא לקחת סיכון שאולי הפעם זה כן התקף לב. הבדיקות יצאו תקינות, אבל לא יכולתי לחשוב מה גרם הפעם להתפרצות הזו? האם זה שוב הקושי להתמודד עם השדים שלי? הניסיון הבלתי פוסק לאזן, לרפא להציל את המשפחה שלנו? העומס והדילמות בעבודה? המילואים המתקרבים?
אבל נראה לי שהפעם זה כי אנשים שאני מכיר קוראים לי "רוצח". כמובן שאף אחד לא קרא לי "רוצח" בפנים. זה לרוב מסתתר מאחורי ה"אנחנו". "מה שאנחנו עושים בעזה זה...", כאילו גם הם, מאחורי מסך הטוויטר או ממרחק של שלושה אזורי זמן, מאשרים איתי את התקיפה או עוזרים להכניס עוד משאיות סיוע הומניטרי.
"מפסיקים את הרצח ההמוני" שלח לי מכר/חבר ותיק - סוג של פוסטר כזה לקראת ראש השנה, עם פטריית עשן ברקע. ולא, לא משווים, מה פתאום. אבל "זה בדיוק כמו הנאצים", מה שאנחנו עושים. ואחרים מתעקשים "דווקא - חייבים, חייבים להשוות", כי אחרת איזה יהודים אנחנו? וכמובן לא מצדיקים חס וחלילה את ה-7 באוקטובר, "אבל רק אם היינו..." ו"מה אתם מצפים... אין מה לעשות, זה אנחנו אשמים".
עכשיו זה לא סטודנטים בקולומביה, לא אינטלקטואלים שמתראיינים ב-BBC או באלג'זירה, ואפילו לא יהודים צעירים אנטי-ציונים. זה אנשים שאני שמכיר, אפילו חברים שהייתי בטוח שחולקים איתי הרבה מהערכים שלי (גם דרך אין ספור אי הסכמות) שרואים יחד את העתיד המשותף והחשיבות של המדינה הזו.
יצא הגורל שאני חי את המציאות הזו מכל זווית, שורה ראשונה, רזולוציה גבוהה. בחזית - כחייל וכמפקד מילואים. בבית - כאבא וכבן זוג שמנסה להגן על הילדים שלו בתוך "war-life balance" בלתי אפשרי. בעבודה - כמי שמנהל תוכנית מנהיגות ומלווה עשרות מנהיגות ומנהיגים שנושאים על הגב את החברה והמדינה שלנו. רואה את הקהילות היהודיות, גלי אנטישמיות ומשברי הזהות. רואה את הגאופוליטיקה, התרבות, העולם שלנו שמשתנה ללא היכר. וכן, רואה גם את העזתים והפלשתינים - את הרעב, הסבל, ההרג, הגיהנום שעובר על ילדים ומשפחות. והרבה הרבה גם בנפש - עם כל הדילמות, השאלות המוסריות, החרדות והשאלות שאי אפשר להניח בצד, אף לא לרגע אחד.
אני רואה את המראות של 7 באוקטובר שוב ושוב, את החטופים והמשפחות שלהם, את הפוליטיקה הרקובה כאן שהתנתקה לגמרי מהעם ומובילה אותנו פעם אחר פעם להחלטות גרועות, לבידוד בינלאומי, שמעמיקה את השברים בתוכנו. את הכל, כל הזמן, בבת אחת.
ונלחם. נלחם להמשיך לראות את האנושיות, המורכבות, את הביחד ולא לוותר על התקווה. כועס על החרדים שלא התייצבו ומתעקשים עד עכשיו לחיות בניתוק מהמציאות. על הממשלה הנוראית והמושחתת הזו שממשיכה לבזבז את החיים של החיילים שלנו על החלטות מדיניות כושלות, שעוצמת עיניים בפני החטופים, ובפני המציאות. על החמאס הארורים והאידיאולוגיה שלהם שהרעילה המונים, שבנו מבצרים מתחת לקרקע ומקריבים את העם שלהם כדי לשרוד ולהרוג בנו. כועס ומלא אשמה על המראות של ה-7 באוקטובר. על מה שלא הצלחנו למנוע, ופוחד כל יום שאולי לא נצליח למנוע שוב. שכל זה יקרוס בסוף.
ועכשיו לצערי, אני כועס עליכם. על מי שאני הייתי בטוח שקרוב יותר לערכים שלי, לאיך שהמדינה הזו צריכה להיות. וכן, אני יודע שאתם כואבים, ורוצים שהמדינה הזו תחזור לשפיות, ושהמלחמה תיגמר, שהחטופים יחזרו, שנרפא את החברה שלנו, את עצמנו, שנבחר מנהיגים טובים יותר, אחראים יותר, שנביא שלום ושגשוג. אני יודע כמה אתם כואבים את המציאות הבלתי אפשרית הזו.
אבל תדעו, שבלי קשר למה דעתי על המבצע הנוכחי, על הממשלה הנוראית הזו, על הכשלים וחוסר המנהיגות - בחזית נמצאים אלפי חיילים במילואים ובסדיר, מגנים על המדינה שלהם מול אויב אכזר ונוראי, שלא מפסיק לרגע לנסות להשמיד אותנו, גם עכשיו. ועד כמה שהמלחמה היא דבר נורא נורא נורא - אנחנו לא רוצחים אף אחד. לא משמידים אף עם.
אני לא אומר את זה כי אני "מחזיק באמת מוסרית אחת", אלא כי אני, וכמעט כל חייל מילואים שאני מכיר, נלחמים על המוסריות כל יום, מתמודדים עם אין ספור דילמות במציאות בלתי אפשרית. לא לי ולא להם, אין את הפריבילגיה לסרב או לעבור לחול, עד שיירגע. אנחנו מקבלים עשרות החלטות כל יום שעוברות דרך המוסר היהודי שלנו, ההומניות והאנושיות שלנו. זה חוצה חיילים מכל מגזר, שבט או דעה פוליטית, העם והמדינה חשובים יותר מזה. פעם קראנו לזה ממלכתיות, ערכי צה"ל - זה עדיין כאן.
בלי קשר להחלטות הגרועות של הממשלה, מה דעתכם על המבצע הנוכחי - האנשים שמקבלים את ההחלטות האלה בשטח הם החברים שלכם, האחים והאחיות שלכם, או הילדים שלכם. אתם מכירים את האנשים האלה - המוסר שלהם הוא אותו מוסר. הבסיס הערכי הוא אותו בסיס. ואני לא כותב את זה כדי לסיים את השיחה, אלא כדי לאפשר אותה, להמשיך לדון ולהפוך במה שנכון ומוסרי, להיות ביקורתיים - תמיד. להתווכח על העובדות, על הנחות היסוד ועל איך נכון לעצב את המציאות. אבל ברגע שקראתם לי "רוצח", השיחה הזו פשוט לא תוכל להתקיים.
גם אם אנחנו עם דעות ותפיסות עולם שונות מאוד, אני תמיד מאמין באנושיות המשותפת שנמצאת עמוק בערכים שלנו, היהודיים, הדמוקרטים, האנושיים. אל תפשיט אותי ואלפי חיילים מהאנושיות הזו. אנחנו נעבור את זה. נמשיך להחזיק בתקווה, בערכים ובמוסר שלנו, באמונה ששלום אפשרי, בתוכנו ועם שכנינו. שנה טובה, וסליחה מהאחים והאחות שלנו שעדיין בשבי.
סא"ל (מיל') ברי (בוריס) רוזנברג הוא מנהל לחימה (מנל"ח) בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה. בעבר פיקד על גדוד חי"ר בחטיבה. שירת קרוב ל-250 ימי מילואים במלחמה. יזם ומנהל חברתי המתמחה בעיצוב תהליכי חדשנות, אסטרטגיה ופיתוח מנהיגות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו