מי מפחד מתשוקת הניצחון

קשה להאמין שמתנהל כזה דיון ציבורי בכלל, אבל הוא מתנהל, וכדאי לשים לב אליו, כמו אל תופעה פתולוגית. יש אנשים שכואב להם בצד, עושה להם לא טוב לראות את לוחמי צה"ל משתוללים יותר מדי. אני לא אזכיר שמות ומקומות, אבל אמנה כמה מן התלונות המדהימות שהועלו על הכתב.

למשל, הטענה שזה לא בסדר שחנן בן-ארי וליאור נרקיס מלהיבים את החיילים במסרים לאומניים ושוטפים את מוחם בקריאה לנקמה, וזה עוד יותר לא בסדר שהחיילים נענים להם בהנפות ידיים ושאגות. זה לא ראוי שנרקיס משתמש בשפה בוטה כדי להמחיש לחיילים שיש להם גב לתת את הפייט של החיים שלהם. מה פירוש "לכו תז***ו את כווולם"? שימצא ביטוי נאות יותר, רצוי אחד כזה שלא מעודד אלימות, ובטח שלא נגד "כווווולם".

איפה אלוף פיקוד נימוס?

זה כמובן לא נגמר בזה. חיילים מרססים גרפיטי עברי גאה על קירות בתים בעזה, מבטיחים "להיכנס בהם", מצטלמים (או שזו בינה מלאכותית?) בסלון הבית או במטבח ביתה הנטוש של משפחה פלשתינית, והם נראים מרוצים מדי, גאים מדי. הם בטח גם לא ניקו את הבוץ בכניסה. כמה חסר התחשבות, כמה גס רוח, להפגין בעל־ביתיות כזאת. אולי צריך להוסיף למטכ"ל אלוף פיקוד נימוסים והליכות?

יש יותר גרוע: אחדים מהם (למעשה די רבים), מצטלמים כשהם מתפללים, קובעים מזוזה, תולים או מציירים דגלי ישראל, מניחים תפילין - והכל מאוד דווקא. למה ככה לתקוע אצבע יהודית בעין עזתית? קשה למצוא פינה מוצנעת לתפילה? מי נתן רשות להדתה הזו של הרצועה? ואם המשיחיות האמונית הזו לא הוציאה אתכם משלוותכם, מה תגידו על סרטים כתומים, ודגלים כתומים, ושלטי גוש קטיף, ותמונות סלפי על חורבות היישובים שנעקרו ב־2005, עם הבטחה ש"עוד נחזור"?

והכי גרוע, אבל הכי גרוע, זה שהם גם נראים מבסוטים. הם מחייכים, ויש להם כבר ז'רגון, והווי, והם שומרים על הומור, והם פשוט מקסימים. אלא שמתחת לכל הרוח הנהדרת הזו, טוענים המבקרים, רובצת לאומנות משיחית, חרד"לית, מתנחלית בקטע רע, שדחוף לנטרל. המטכ"ל מתבקש לרסן את התלהבות היתר.

כמה כפוי טובה ואטום לב צריך להיות, כדי לעקם את האף מול הערכים והאמונות שמהם עשויה המוטיבציה של הלוחמים, ולפקפק בטוהר הכוונה ובמוסר הלחימה שלהם

זה הרבה מעבר לחוצפה, לבוא ללוחמים בטענות באמצע קרב, לבקר אותם, לשפוט אותם, לאמוד את מידת התקינות הפוליטית של מעשיהם ושל דבריהם. זו אטימות לב שאין לה קצה, זו כפיות-טובה, זו שפלות רוח. קודם כל כי הם נותנים שם את הנשמה, ולפעמים את חייהם, בשבילנו, ואין לנו לא הסמכות המוסרית ולא הזכות לעקם את האף מול עולמות התוכן, הערכים והאמונות שמהם עשויה המוטיבציה הבלתי נגמרת, המרהיבה, של לוחמים שנכנסו לפקעת צפעונים כדי להציל את חיינו.

אבל חמור מכך, לטענות האלה מתווסף רובד מובחן של האשמה: הלוחמים מסומנים כמי שיוצאים למלחמה שלא על-מנת למלא משימה צבאית באופן סטרילי וכירורגי, אלא כמי שכל מבוקשם הוא לנקום, פונדמנטליסטים שלהט דתי־משיחי דוחף אותם, חמומי מוח שלאומנות קיצונית מלהיבה אותם. מה משתמע מכך? שהם לא נמצאים שם כדי להבטיח את ביטחון המדינה ששלחה אותם, אלא כדי לפרוק יצרים אפלים. להפעיל אלימות שרירותית נגד חפים מפשע. כדי לכבוש טריטוריה לא להם. כדי להפגין עליונות גזעית.

כל השיח הזה מרמז שכוונות נסתרות, טמאות, לא מוסריות, מסבירות את המוטיבציה, את המורל הגבוה, את אחוות הלוחמים. את רוחו האמיתית, העמוקה, של צבא העם.

מתגנב החשד שחלק גדול מההתנגדות למודל "צבא העם" נובע בעצם מסלידה עמוקה מאופיו ומרוחו של העם שבניו ממלאים בתשוקה את המחלקות, הפלוגות והגדודים

אנשים שעד אתמול התפלשו בהלם קהילתי מתגובת "אחינו השמאלנים בעולם", ונדהמו מכך שהמערב הליברלי מאשים דווקא את ישראל בפשעים, עסוקים בימים אלה בתפירת התשתית הרעיונית להאשמת צה"ל בפשעי מלחמה. הנה, יגידו בעולם, אפילו בישראל טוענים שחיילים לאומנים, משיחיים, חדורי תאוות נקם משתוללים בעזה. צה"ל, נטען לאחרונה בארצנו, כבר נשטף בגל לאומני־משיחי. פירוש הדבר הוא שיש לפקפק בתוקף המוסרי של פעולותיו. כתובת הפשע כבר מרוחה על קירות עזה. פתח את הפנקס, השופט גולדסטון, הטיסה להאג יוצאת.

אהבת הארץ הפשוטה

ייתכן שיש אנשים שניצחון - או לכל הפחות הרצון האותנטי לנצח הפעם - מאיים עליהם. כי פתאום, אם נגלה שאפשר לנצח, נתחיל לפקפק בכמה אמיתות שהשתרשו פה, כמו למשל המחשבה שלצה"ל אין בכלל יכולת לנצח, ושאין ולא תהיה יותר "הכרעה צבאית".

ייתכן שיש אנשים שנבהלים מהמחשבה שכדי לנצח צריך להאמין במשהו, מעבר לרציונל הבסיסי של הישרדות. מפתיע, חלקם נשאו דגלים ונשבעו למגילת העצמאות רק לפני חודשיים, ועכשיו הם מתחלחלים מכך שיש אנשים שאותו הדגל ואותה עצמאות, וגם, שוד ושבר, זהותם היהודית - מסבירים את נכונותם להקריב את נפשם למען המולדת.

וייתכן גם שיש אנשים, בעיקר מהסוג שקרא להחליף את מודל "צבא העם" בדגם של "צבא מקצועי", שנחרדים לראות איך גם ב־2023 מדינת ישראל הקטנה זקוקה לצבא-עם. מתגנב החשד שחלק גדול מההתנגדות למודל "צבא העם" נובע לא רק משיקולי מדיניות, אלא מסלידה עמוקה מאופיו ומרוחו של העם שבניו ממלאים בתשוקה את המחלקות, את הפלוגות, את הגדודים.

בכל זאת, קשה להבין איך אפשר שלא להתמלא גאווה ואהבה למראה דמותם שופעת החיוניות ואהבת הארץ של חיילינו בחזית.

שיחזרו בשלום.