"הנצחה" זו מילה גדולה, אפילו עבורנו, השכולים: אחותו של סמ"ר טל יפרח ז"ל בטור מיוחד

לעיתים תכופות מדי הייתי שומעת את המשפט "למה שמישהו ירצה לשמוע את הסיפור שלי? אני רק 'אח של'", ואני הייתי מתכווצת במקומי, עוצמת את העיניים ונזכרת בכל אותם דברים שהיו רק שלנו. רק שלך.

על השניצל תירס החצי מבושל שהיית אוכל, על ההצקות הקטנות שלך באמצע היום, על השיחות הארוכות שבהן העברת את הזמן כשהיית נוהג, על החלומות המשותפים, על החיוך שלך, על הריח שלך. כי יש סיפורים שרק אחים יכולים לספר.

כבר כמעט שמונה שנים אני נושאת בעצב ובגעגוע את תואר האחות השכולה. כבר חמש שנים עמותת "האחים שלנו" פועלת למען ובשביל אחים ואחיות שכולים. מאז קום המדינה השיח על האחים היה שקוף. אחים ואחיות היו בעלי תפקיד אחד - לשמור ולהיות חזקים בשביל ההורים, להוות לפיד שמוביל את מחנה ההנצחה המשפחתי.

והנה, בשנים האחרונות לאחים יש מקום לספר את הסיפור האישי שלהם בגובה העיניים. לספר את הסיפור על החיים שלפני ואחרי, על ההתמודדות עם התואר הכבד שנכפה עלינו. תואר שאני סוחבת על כתפיי הצרות, כשאני מבקשת להנכיח את טל בכל מקום ולספר את הסיפור שלנו, ושלי כאחות שכולה.

"הנצחה" זו מילה גדולה, אפילו עבורנו, השכולים. אנחנו יודעים שאין שום דבר שנשאר לנצח. אפילו עולם הזיכרונות שלנו מצטמצם - הקול שהייתי רגילה לשמוע נשמע עמום מאוד באוזניי כיום; המבט שלו כשהוא כועס, שמח, עצוב, מסייע מדי פעם בחיבור של כונן נייד למחשב. ואילו כשאני מספרת עליו, זה אחרת. אנשים ממשיכים אותי, את הסיפור שלי, את הגעגוע שלי. לוקחים קצת ממני אליהם, גם אם זה רק ליום אחד.

ביום הזיכרון הקרוב תכירו אותם דרכנו, דרך החיים שלהם שהיו ושממשיכים להיות בליבנו, דרך ההתמודדות שלנו, דרך הבחירה בחיים.

נוי פרי היא אחות של סמ"ר טל יפרח ז"ל, שהיה לוחם ביחידת אגוז של חטיבת גולני ונפל בקרב במבצע צוק איתן. בשנת 2017 חברה נוי לאליסף פרץ, אחיהם של אוריאל ואלירז ז"ל, ויחד הקימו את עמותת "האחים שלנו", במטרה ליצור קהילה תומכת ומעצימה עבור אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית.