"כדי לענות לך אני צריך לדעת: איך תיראה המציאות? מה אופי המשטר שיהיה במדינת ישראל? איזה שיח יתקיים בין השבטים השונים בחברה?" כך משיב פרופ' יזהר אופלטקה על הבקשה שישרטט תוכנית ישימה לחינוך בישראל בעשורים הבאים. בקושיות על השאלות.
אופלטקה, בן 58, ראש התוכנית למנהיגות ולמנהל בחינוך בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, נאה דורש נאה מקיים. במשך כעשור ועד לפני כשנה הוא החזיק בתיק החינוך בעיריית גבעתיים, ובכהונתו התחום עבר מהפכה. כיום מערכת החינוך בגבעתיים היא מהטובות בארץ.
"מר חינוך", ככינויו בפי רבים, מסביר: "החינוך לא פועל בחלל ריק. הוא שיקוף המציאות. אבל אי אפשר לנבא מה יוליד יום, ולא דומה משטר דיקטטורי למשטר דמוקרטי, ולא דומה דיקטטורה חילונית לדיקטטורה דתית. הנה דוגמה ליחס: אתה לא יכול לחנך לציונות כשכיום כמעט 50% מהילדים בכיתה א' אינם ציוניים. בשלב כלשהו ההורים יגידו: למה אתה מחנך את ילדינו לציונות? אבל אם העולם החרדי וחלק מהערבים יבינו שזאת המדינה שלהם בדיוק כמו של החילונים והדתיים־לאומיים, זה יהיה אחרת".
הפיצולים בחברה הישראלית פועמים בליבה של מערכת החינוך.
"זה מעבר לכך. כשמדברים על 'מערכת החינוך הישראלית' זה פיקציה. אין חיה כזאת. יש בישראל ארבע מערכות חינוך: חרדית, דתית־לאומית, ערבית וממלכתית־חילונית, שבה הייתי שׂם גם את המסורתית. הממלכתית־חילונית והממלכתית־ערבית דומות יותר. אם חילונית ואם ערבייה רוצות שהילד ילמד באוניברסיטה, שיהיה רופא, שיהיה מהנדס. כך גם, בהרבה מקרים, האם הדתית־לאומית, אבל היא רוצה שיהיה לילד גם ארגז כלים דתי־יהודי, שזה בכלל לא רע, אבל זה אומר שבט שונה בחינוך".
ארבע מערכות החינוך טובות לישראל?
"הן הדבר הרע ביותר. אם חלילה מדינת ישראל תתמוטט פעם, ההיסטוריונים יוכלו למצוא את השורשים לכך בארבע מערכות החינוך. אם ילד חרדי לומד שהצבא זה אסון, וילד חילוני לומד שהצבא הוא מושא השאיפה שלו, וילד דתי־לאומי לומד שהצבא הוא האמצעי להפוך את ישראל לדתית ולהחזיר את בית המקדש - אלה נרטיבים מנוגדים בעם אחד, שבסוף יגיעו לפיצוץ. וכבר ראינו שיש חשש ממשי למלחמת אזרחים. כשמחנכים ילדים לנרטיבים כל כך שונים, אל נתפלא שהם יראו באחר זר ואויב, בייחוד כשלפעמים הממשלות, לאו דווקא רק הנוכחית, עודדו שיח מפלג".
"בישראל 88% מסיימים השכלה תיכונית, לעומת 81% בשאר ארצותה־OECD, ולעומתן גם שיעור בעלי תואר אקדמי הוא גבוה כאן. המערכת כאן הולכת לעבר אקדמיזציה, בואו נכין לתעודת בגרות. אך באיזה מחיר? בכל המגזרים הורידו את הרמה"
אז איזו מציאות אתה רוצה לראות כאיש חינוך, וכאזרח?
"אני מחויב לערער על הנחות יסוד. 'איש חינוך' לא מחייב חיבה לדמוקרטיה. יש לי עמיתים בסין, ואני לא רואה בסין מדינה כל כך איומה. אז נכון, אני לא רוצה לחיות בדיקטטורה, כי נולדתי בדמוקרטיה ואני רגיל לשיח ליברלי, אבל האם הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל היטיבה עם האדם הליברלי? ממש לא. כבר שנים הילדים בחינוך הממלכתי הכי מופלים יחד עם הערבים. כל הזמן הגדילו את התקציבים לחינוך החרדי, והיום ילד חרדי מקבל הכי הרבה. וללא שום צורך, כי הוא לא לומד טכנולוגיה ומדעים שעולים הרבה.
"התקצוב פוליטי. עד היום מי שהכי נהנו מהדמוקרטיה הם דווקא אלה שלא תומכים בה. הדמוקרטיה חיזקה מאוד את כוחם של החרדים, שהם כיום הציבור הכי מפונק בישראל, לא רוצים להתגייס לצבא ולא מלמדים דבר שקשור לאהבת המולדת ולציונות. אז אולי דיקטטור חילוני היה תורם יותר לציבור הליברלי? אני לא יודע.
"השאלות הערכיות פה לא פשוטות. האם זכותי כמחנך לחנך לשירות צבאי, כשבתי ספר אחרים לא מחנכים לכך? האם בית ספר רשאי להכניס תכנים בעד הצבא? ברור שכן, אחרת לא נשרוד. אבל בשם מי אני גורם לילד אחד בן 18 לסכן את חייו ולילד אחר לא? הכל קשור לדמות המדינה בעתיד, לא רק לחינוך.
"אם חלילה תפרוץ פה מלחמת אזרחים, יש סיכוי גבוה שהדתיים־לאומיים ישלטו פה. זה ציבור אהוב עלי, שמשרת בצבא, אבל אם הזרם החרד"לי יהיה הדומיננטי, השיח לא יהיה ליברלי והמדינה תהיה מסוג אחד. ואם הדמוגרפיה תגבר והחרדים יהיו הרוב בישראל, נקבל סוג אחר וחינוך בהתאם".
ומה לדעתך הסוג הנכון?
"איך אני הייתי רוצה את מדינת ישראל? בואו נחזור לשנות ה־50 וה־60, למדינה שיש בה חוק וסדר, שיש ערך ציוני שהוא מעל הכל, שלא מתפשרים על ערכים ציוניים בשביל אתנן פוליטי, ואז החינוך יוכל לחנך את כולם לערכים לאומיים. אגב, ויתרו על הציבור הערבי, וזאת שגיאה. 7 באוקטובר הראה לו שהוא באותה סירה איתנו.
"כלומר, אם תהיה מדינה שתחזור לכך שהמאחד בינינו הוא הרצון לחיות כאן, שהמאחד בינינו הוא הרצון שכולנו נכין לילדינו עתיד טוב יותר ושנחזק את המדינה, אוכל לדבר על חינוך כמו באירופה או בסין".
לפי נקודת המוצא שלך יש סובב ומסובב, ולא החינוך יכול לחולל שינויים כאלה.
"הוא יכול, הוא יכול. אבל בתנאי אחד - שבקונסטלציה פוליטית מסוימת החינוך הממלכתי יקבל אוטונומיה כזאת שהוא יכשיר את החזרתה של הארץ למצב ליברלי. תראה איך זה בחינוך החרדי, שבעצם יצר תודעה כוזבת של המדינה נגדנו, אנחנו לא נשרת אותה ואין לנו חלק ונחלה בה.
"כלומר, אפשר ליצור עַם בחינוך. אבל כל עוד החינוך ממלכתי, הוא משקף את ערכי השלטון שקובע את התכנים ומי מלמד. ההורים יכולים לשנות דברים, אבל בעיקר הורים מהמעמד הבינוני הגבוה ומעלה. האחרים לא יהיו מעורבים. אז אפשר לעצב בחינוך תודעה, אבל אתה גם עלול לעצב תודעה גזענית, כמו בחינוך הנאצי".
וזה שלא ידע לספור
לפי אופלטקה, דיון על עתיד החינוך מחייב בנקודת המוצא מבט מפוכח וכן לגבי המצב הקיים. מורכבות הנושאים וחשיבותם, עולה מדבריו, אינן קוראות דווקא לניסוי מחשבה, שבו נדמיין שאנחנו חיים במדינה נורמלית ונשאל איך בונים חינוך בישראל נורמלית. ניתוח המצוי יוליך להבנת הרצוי, ויצביע על אפשרויות קונקרטיות לתיקון ולשיפור. הוא מדגיש שדרגת ישימותן תלויה במרכיבים הלא ידועים: דמות המדינה בעתיד, כאמור, וכפונקציה של דמותה - עומק נכונותה להשקיע בשידוד המערכות, ואיפה בדיוק תהיה מוכנה להשקיע.
בוא נתחיל בעניין רוחבי עקרוני: החינוך צריך להיות לערכים ולחיים, או מכוּון למדדים, לציונים ולתפוקה, כמו עכשיו?
"ערכים נשאיר לרגע בצד. כאמור, זה תְלוי דמוגרפיה ושלטון. ברור שאם החינוך הוא ממלכתי ואנשים עדיין מאמינים מספיק בליברליזם, אני רוצה דמוקרטיה, ליברליזם, יהדות וציונות יחד. אגב, בוא נזכור שבחינוך החרדי והדתי עוסקים מאוד בנושאים ערכיים, מתוך יהדות, כל זרם וגוון בדרכו. לפחות יש הרשאה ציבורית לדבר על יהדות. לעומת זאת, כבר שנים, לצערנו, בחינוך הממלכתי והערבי לא עוסקים בערכים, חוששים מהורים שיתלוננו ומכתבות בעיתון. כל מורה שמנסה להציג גישה שונה, ליברלית או אחרת, מייד מוצא את עצמו בעיתונות, ומשרד החינוך מאיים בפיטוריו.
"עכשיו, שואלים: למה ישראל תמיד מדשדשת במבחנים המשווים סביב המקום ה־30? אין ספק שחלק מזה הוא ההשקעה בחינוך במקומות לא נכונים: מינהל מנופח, הקצאות היתר לחינוך החרדי, ללימודי יהדות הרבה יותר מאשר למקצועות אחרים.
"דבר שני - על דרך הדוגמה ההפוכה. בסינגפור, שהיא דוגמה לכולנו, הדגש בשיטה הוא אחר: נלמד לאט במקום לדהור עם החומר. נתמקד בסוגיה תקופה ארוכה. פחות היקף ידע ויותר עומק ידע. ולא כי בוחרים במכנה משותף נמוך או בתלמיד הכי חלש. יש שם קבוצות שונות לתלמידים. העניין הוא שאם נעמיק, התלמיד יגיע מוכן יותר למבחנים. לא נדלג על חומר, החומר ייטמע יותר והתלמיד גם יהיה מוכן יותר לחיים.
"אנחנו יודעים שכשעובדים לאט עם כולם, בסוף התלמידים - לא כולם, אבל רובם - מגיעים לאותה רמה. עם החזקים יותר אפשר להעמיק בצורות אחרות. לעומק אין סוף ואין דדליין. מלמדים דרך משחק, למידה פעילה, יציאה החוצה לחקור מקומות. העומק הוא מגוּון.
"ועוד משהו - בעצם, טוב שאנחנו לא ראשונים במבחנים, כי המוח הישראלי לא בנוי לשנן ולשפוך בבחינה. איך אמר לי פרופסור מסינגפור? אנחנו במקום הראשון במבחנים, אבל אתם במקום הראשון בפיתוח מערכות נגד טילים. למוח הישראלי יש יכולת אלתור וחשיבה חדשנית ויצירתית - דברים שבחינות לא בודקות. במבחן המעשה יש לנו תעשיות הייטק ונשק מפוארות ואליטה אקדמית ותרבותית טובה מאוד".
"לפי ה־OECD, מלמדים אצלנו יותר מקצועות חובה מבחירה, כלומר נותנים לילדים בסיס זהה רחב. אבל צריך להיזהר. הוראת מקצועות חובה לא אומרת שמלמדים אותם היטב ושהתכנים חשובים. מי מלמד? בדקתם את רמת הכתיבה של המורים?"
לפי זה החינוך עובד. ולראיה, הנתונים הגבוהים של ישראל ב־OECD. אז אולי לא צריך לתקן?
"נכון שבישראל 88% מסיימים השכלה תיכונית, לעומת 81% בשאר ארצות ה־OECD, ושלעומתן גם שיעור בעלי תואר אקדמי הוא גבוה אצלנו. המערכת שלנו הולכת לכאורה לכיוון אקדמיזציה, כלומר בואו נכין לתעודת בגרות. ובאמת העלינו את המספרים. אז מה? באיזה מחיר? בכל המגזרים הורידו את הרמה. להרבה אנשים עם תעודת בגרות אין מה לעשות איתה, הם לא מתקבלים אפילו למכללות הכי פחות נחשבות.
"נוסף על כך, בשיעור בעלי ההשכלה התיכונית נכללים הבנים בציבור החרדי, אבל אין להם השכלה מערבית. ההשכלה התורנית יפה כשלעצמה, אבל הם לא יכולים לעשות איתה כלום. מה שחשוב זה תוכן הלימוד, לא שנות הלימוד, ובזה אנחנו כנראה פחות טובים, למעט איים של מצוינות. אז צריך להיזהר מהסטטיסטיקה, שלא מביאה בחשבון שאנחנו מקרה לא נורמלי של ארבע מערכות חינוך".
בכל זאת נישאר לרגע עם הסטטיסטיקה, ובנושא כאוב: הצפיפות. לפי ה־OECD, הקטנו את מספר התלמידים בכיתה.
"אותי זה מצחיק נורא, וגם את המורה הערבי. איפה הקטנו? בחינוך החרדי ובדתי־לאומי, לא בממלכתי. לפעמים בכיתה א' או בעיריות חזקות מאוד שרצו לממן מכיסן עוד כיתות, אבל משרד החינוך נלחם בהן שנים. לחרדים נתנו לפתוח עוד בתי ספר, לא לאחרים. ולמה לא? בשם השוויון. מבחינת משרד החינוך, ממלכתי־חילוני, ממלכתי־דתי וערבי אמורים לפעול לפי שוויון. אבל 33% מילדי כיתות א' לומדים בציבור החרדי, ושם פותחים בית ספר עם עשרה תלמידים בכיתה. לכן זה נראה כאילו היתה ירידה בצפיפות.
"אני בכלל הייתי רוצה שהכיתות הקטנות יהיו דווקא בשכונות מצוקה. לילדים שם קשה יותר, והם זקוקים יותר לאמפתיה וליחס אישי של המורה. אבל בפועל זה יהיה בערים החזקות, כי שם יש כסף לממן את זה".
עוד סוגיה מהותית במשוואת האיכות והכמות היא היחס בין חובה לבחירה.
לפי ה־OECD, מלמדים אצלנו יותר מקצועות חובה ממקצועות בחירה, כלומר נותנים לילדים בסיס זהה רחב. אבל, שוב, צריך להיזהר. הוראת מקצועות חובה לא אומרת שמלמדים אותם היטב ושהתכנים באמת חשובים. מהם מקצועות החובה האלה? מי מלמד אותם? בדקתם את רמת הכתיבה של המורים? מה, כולם מלמדים בצורה מושלמת? לצערי המצב רחוק מזה, שלא לדבר על הרבה מהמורים בחינוך החרדי לבנים, שאין להם הכשרה בהוראה".
התהום הפעורה
אופלטקה שולף קובץ דפים מודפסים עם הערות רבות שהכין לקראת הראיון. "שאלת אותי אם החינוך צריך להתמקד בצמצום פערים על יסוד מכנה משותף ממוצע. לפני הכל, קצת נתונים. לפי מבקר המדינה מ־2023, יש פערים בהקצאה לחינוך בין רשויות חזקות לחלשות. בוא לא ניפול בפח. מי הרשויות החלשות? לא מעט חרדיות. הן מופלות בתקציבים? לא. לחרדים יש משרדי ממשלה שנותנים להם תקציבים בדרכים מגוונות. זה לא ממשרד החינוך, ואת זה המבקר לא ראה.
"עכשיו, הפערים העיקריים בהישגי התלמידים הם בין יהודים לערבים, עד 30% במבחני פיז"ה שנערכו ב־2018. יש לזה כל מיני גורמים: 1. החברה הערבית היא חברה במעבר ממסורתיות; 2. הערבית קשה ללמידה בגלל האותיות המורכבות שלה; 3. האפליה נגד הערבים היא גם בחינוך. ועוד נתון: רוב תלמידי חמש יחידות במתמטיקה ובמחשבים הם מהערים החזקות. אצלנו, כמו בכל מקום בעולם, יש פריפריה ויש מרכז".
זה מדאיג אותך?
"לא. בעולם משקיעים המון כספים בחינוך באוכלוסיות עוני, והן נשארות עניות. מעטים בני העניים שמהם יוצאת תורה. בכל חברה יש מעמדות ויש גם בעלי מקצוע. החברה זקוקה לכולם. ליבי עם כל בעל מקצוע - שיצליח ויעשה המון כסף. הרבה מהעשירים עשו זאת במסחר ובתעשייה, לא דרך לימודים. אז כשמדברים על פערים כלכליים וחברתיים בישראל, אני אומר: 1. יש מוביליות, 2. יש לנו יותר נישואי אשכנזים וספרדים מבעבר, והפער העדתי נגמר. וכן, תמיד יהיו פערים.
"עכשיו, והכל מתחבר, שאלת גם אם לשים בחינוך דגש על יהדות וישראליות או על הכנה לעולם הגלובלי. וכאן הפערים המדאיגים. בטח שהייתי רוצה שהחינוך יהיה - אבל לכולם! - חינוך לישראליות, לליברליזם, לדו־קיום, לסובלנות לאחר, למשמעות בית המשפט העליון, למדעים, לשפות זרות וכדומה. לא סתם שיעור גבוה מהצעירים מצביעים למפלגות ימין קיצוני. הם לא מבינים את המשמעות של דמוקרטיה.
"ושוב, אם תהיה ישראל אחת - יהיה אתוס ישראלי, ואם יהיו שבטים - לכל שבט יהיה האתוס שלו. המקומיות שלנו היא השבטיות, ואם זאת תימשך נהיה רק חברה מקומית. אני מאמין שההורים מהשכבות החזקות יעשו הכל להכין את הילדים שלהם להיות האדם הגלובלי או היהודי הגלובלי, ואולי שבטים אחרים יחנכו לישראליות לפי תפיסתם אותה.
"בעצם, ישראל עוברת דבר מקביל למה שארה"ב עברה 85 שנים לאחר שנוסדה. השאלה במלחמת האזרחים היתה אם להיות ליברליים ודמוקרטיים באמת או שמרנים וגזעניים. לנו, בינתיים, אין מלחמת אזרחים, מהסיבה הפשוטה שיש לנו אויבים מבחוץ. אבל אם המשברים בתוכנו לא ייפתרו והאליטה תעזוב את הארץ, האליטה הצעירה, כולל רופאים, ומדענים ומהנדסים, כנראה יקרה מה שקרה בבית שני, שנשארה רק האוכלוסייה החלשה, עם הנהגה משיחית שלא הבינה כלום ביחסים בינלאומיים וחשבה שתוכל לנצח את רומא".
לאתגר את קודש הקודשים
כשהיה ילד, מספר אופלטקה, הוא וחברותיו וחבריו לכיתה למדו מלאכה והדפסה עיוורת, ואף זמרה ומוזיקה. אביו, לפניו, למד מַסגרוּת בבית הספר. הוא תוהה לאן נעלמו מקצועות כאלה ממוסדות החינוך בישראל.
"הוציאו מהמורה את החינוך ונשאר טכנאי של ידע. אז המורה חושב: למה שאהיה טכנאי ידע, עדיף שאהיה טכנאי ממש ובלי כאב הראש. ועכשיו באים ואומרים: ניתן למורים המצוינים תוספת וחוזים אישיים. נו, לכמה? ל־5%? ומה עם השאר?"
בוא נדבר באמת על תחומי הלימוד. לדעתך רצוי להעדיף מקצועות מדעיים וטכנולוגיים שימושיים, או את מדעי הרוח המופשטים?
"ארחיב את השאלה. יש מקום להעדפה אחת? לא. אין הגדרה אחת להוראה טובה, ואין מדיניות אחת נכונה לכל החינוך. ילדים, כמו מבוגרים, צריכים מגוון הזדמנויות חינוכיות. מדעי רוח, חברה וטבע, ואוסיף: יותר בתי ספר מקצועיים. להמון צעירים יש תעודת בגרות שלא שווה הרבה, ואז הם מתחילים לימודים מקצועיים. צריך לשלב. חייבים להחזיר יותר חינוך טכנולוגי. לא כולם אמורים להגיע למכללות ולאוניברסיטאות.
"הכוונה היא לא שיְלּמדו בהכרח מַסגרוּת. צריך להציע בגרות משולבת, או חצי בגרות, עם מקצוע. כמו פעם, קצת מזה וקצת מזה, והילד יידע שפתוחים בפניו שני עולמות. צריך לתת יותר הזדמנויות לחוות תכנים לא אקדמיים, לגוון תכנים לימודיים, אחרת אנחנו עושים עוול דווקא לילדי משפחות מהמעמד הנמוך. יש ילדים שצריך לפחות לתת להם גירוי. הם יחליטו בהמשך אם ואיזו בגרות לעשות.
"וזה מתאים שכל התלמידים, כולם, ילמדו מקצועות כאלה בכיתות ז'-ח'. בגיל הבגרות המוקדמת הילדים נוטים להיות יותר היפראקטיביים, ולכן קשה להם לשבת כל היום. מומחי החינוך הטכנולוגי יגידו מהם המקצועות המתאימים שיגרמו לתלמידים גם לזוז. מדובר גם בכישורים לא רעים לחיים. ואז הילד והוריו יידעו לאיפה הוא נוטה. כמו ילדים שרוצים אמנות והולכים לתלמה ילין. וכן, הייתי רוצה שכולם ילמדו גם אמנות, תיאטרון וכדומה.
"כבר מנסים אצלנו שבתי הספר יבחרו מסל רחב, על יסוד היכרותם את האוכלוסייה שלהם, הצרכים, ההיסטוריה והמסורת. אבל בסוף בתי הספר תמיד חוזרים לבגרות, שנהפכה לקודש הקודשים, ומיישרים איתה קו. במקום העשרה בכיתות הנמוכות, נותנים מגוון קטן ומאבדים לא מעט ילדים וכישורים. אם החינוך הממלכתי היה מקבל את התקציבים שמגיעים לו, שלא היו נלקחים למערכות אחרות, היינו יכולים לעשות את זה.
"אישית, הייתי רוצה שבחינוך הממלכתי ילמדו יותר תלמוד ומשנה, גם למען הפלפול וצורת החשיבה. לא מספיק רק תנ"ך. אבל, שוב, זה רק בתנאי שבחינוך החרדי ילמדו גם ציונות ועל ישראל ועוד".
למען הקוראות והקוראים, תן כמה דוגמאות לנושאי לימוד חדשים בעולם.
"בדנמרק, למשל, מלמדים התמודדות עם מצבים מורכבים לנוכח ההתחממות הגלובלית. יש שנוגעים בשינויים דמוגרפיים בעולם המערבי. יש מקומות שמלמדים חינוך לגלותיות, כולל רב־תרבותיות ולימוד השפות הנפוצות בעולם ויסודות האמונה של דתות אחרות. בקוריאה הדרומית כל תלמיד בחטיבה העליונה יכול לבחור קורסים מאוניברסיטאות. אצלנו זה קורה רק באחוז-שניים הטובים ביותר".
ומה עם שיטות הוראה חדשניות?
"בסינגפור, כאמור, הלימוד איטי ומעמיק. יש שם גם המון לימודי העשרה בבית הספר, לא במתנ"ס שההורים רשמו אליו, והתלמידים משתפרים גם בלימודי הליבה. ויש להם למידה מוחשית - מתמטיקה בטבע, היסטוריה באתר ארכיאולוגי, ספרות בביתו ההיסטורי של משורר. זה יוצר גירוי מוחשי. זה היה בארץ כשהייתי ילד.
"בפינלנד, בשנים הראשונות מלמדים חשבון ושפה זרה באמצעות משחק. שיטה נהדרת בכיתות הגבוהות היא חקרי מקרה. מכניסים את הילדים למקרים אמיתיים מהעולם שלהם, והמורה נמצא בעולמם.
"לדוגמה: נניח שנתתי לתלמידים ממוצא אתיופי שאלה במתמטיקה. אם אשאל על דיזנגוף סנטר, כנראה שחלקם לא יבינו. אולי הם מהפריפריה ומעולם לא היו בתל אביב. אבל אם אגיד שאמא מתכוננת לחג הסיגד האתיופי ושיבואו לסעודה עשרה אורחים, והיא צריכה להגיש גם מנה ראשונה וגם שנייה, ולכל אורח יש צלחת נפרדת וסכו"ם, אז לילד יהיה אינטרס, הוא רוצה לעזור לאמא שלו.
"ביפן לומדים עם אייפד. מסיימים ספר אחד, מורידים את הבא. למה דווקא אייפד? כי זה גם למידה עצמית וגם מאפשר למורה, שהמערך שלו מחובר לכל, להבין איפה כל תלמיד נמצא. השימוש בבינה מלאכותית הוא כדי שכל ילד ילמד בקצב שלו. אפילו הבחינות נבדקות בתוכנה, וזה משחרר את המורים לעבוד באופן אישי עם התלמידים. יש קצת מזה בישראל, רק באיי מצוינות. נכון, זה אולי לא יעבוד בכל רחבי הארץ, אבל בואו ננסה.
"יש מגמה לשילוב הולך וגדל של סיפורים גם במקצועות שמטבעם אינם סיפוריים. כולנו היינו ילדים שאהבו סיפורים, אז משתמשים בסקרנות הטבעית של ילדים. למשל, במדעים מספרים דילמה שמצריכה חישוב מתמטי. יש גם שימוש גדול יותר במדיה אינטרנטית להצגת תכנים באנגלית. והמון־המון תרגול: בשפות - כמו בסלובניה שהגיעה להישגים גבוהים - בלשון ובמתמטיקה".
"בסינגפור הלימוד איטי ומעמיק. יש גם המון לימודי העשרה בבית הספר – לא במתנ"ס שההורים רשמו אליו - והילדים משתפרים גם בלימודי הליבה. יש שיעור מתמטיקה בטבע, היסטוריה באתר ארכיאולוגי, ספרות בבית משורר. זה יוצר גירוי מוחשי"
ההצעות שציינת ישימות בישראל?
"ברור שרק מיעוט מהמורים יכולים לשלב דברים כאלה", מסכם אופלטקה. "זה לא שינוי מערכתי, לא בכל בית הספר שלהם ולא בכלל בתי הספר. אבל שינוי שמצליח בחינוך, מתחיל בקטן ומהפרטים הקטנים. מורי המיעוט הם החלוצים לפני המחנה, והם ידביקו בשינוי את המורים הצעירים שיגיעו".
להוציא את הנשמה
בספריו ובמאמריו הרבים שפורסמו בארץ ובעולם עוסק אופלטקה במנעד רחב של היבטים הנוגעים למורים ולמנהלים, כמו מהלך הקריירות שלהם, רגשות בהוראה ובניהול, מרכיבי המנהיגות החינוכית, דרכי קבלת ההחלטות במוסדות חינוך, ניהול עבודת צוות, ועוד.
כוח העבודה הוא הליבה של תחום החינוך. מה חשוב שיידע כל הורה בישראל בימינו או בעשור הקרוב, שילדיו מתחנכים או עתידים להתחנך בבתי הספר?
"אני רוצה לומר בעניין הזה שני דברים עקרוניים: ראשית, בלי אנשים איכותיים בהוראה, אף מדינה לא תהיה מפותחת. אנחנו לא מדינה מפותחת, אלא מפותחת בין המדינות המתפתחות. במדינות המפותחות, בצמרת החינוך, שכר המורים גבוה יותר, ובעיקר התרבות מכבדת יותר את המורה. שנית, בלי מנהלים מוכשרים אין למורים איכותיים סיכוי אמיתי להצליח, כי הדג מסריח מהראש.
"לצערי, מכון אבני למנהיגות בית־ספרית עשה עוול בהחלטה אומללה, שדי בתוכניות שלו ולא צריך תואר שני במנהל חינוך או בהכשרת מנהלים. לשמחתי, לפני שנה הוא סגר את התוכניות שלו, וראה איזה פרדוקס: בעבר מנהל בית ספר היה צריך קורס מנהלים של משרד החינוך או תואר שני במנהל חינוך, וכיום הוא לא צריך הכשרה קודמת בניהול בחינוך. אז יש יותר עזיבה של מנהלים אחרי שנתיים".
גם המורים עוזבים, ומי שלמדו הוראה לא באים.
"המחסור במורים הוא בממלכתי וקצת בדתי־לאומי, לא בערבי ובחרדי. יש לזה המון סיבות, לא רק כלכליות ועניין השכר. כידוע, העבודה קשה. אין משמעת. חוק זכויות התלמיד נטל מהמורה את מרותו. חוק חינוך מיוחד חסך כסף, אבל הכניס תלמידים, שממילא קשה להם, לכיתות שבהן המורה לא יודע לתת להם מענה. בתי הספר צריכים יותר כלים להתמודד עם הורים מופרעים. אין הגנה על המורים. לא נעים ללמד בכיתות. לֵך תשלוט על 30 ילדים.
"חייבים כיתות קטנות יותר. הלמידה לא בהכרח תהיה טובה יותר, אבל יהיה למורים מרחב נשימה. אבל איך נפתח עוד כיתות כשאין מורים? היום גברים צעירים באים יותר להוראה ועוזבים. אם אני צריך רק להיצמד להוראות משרד החינוך ואסור לי לעסוק בערכים ולהביע את עצמי, למה שאהיה מורה?"
הרפורמות בחינוך לא הועילו?
"ל'אופק חדש', למשל, שיושמה בהדרגה מ־2008, היה רעיון יפה: מסגרת למעמד המורה, כיתות קטנות, 'שעות פרטניות' ו'שעות שהייה', והמורים לא יצטרכו לעבוד כל היום והלילה. אבל הוראה היא אמנות, ובאמנות אין שעות עבודה. זה קרס. סדר היום של המורים שובש, התנאים הורעו. הכניסו המון מדידה והערכה - זה נקרא אחריותיות בחינוך - והמורים מתלוננים שהם רק ממלאים טפסים ונאלצים לדווח שהם לא שיקרו ולימדו בדיוק מה שמבקשים. נו, פלא שאבד להם הטעם להיות במקצוע?"
המחנך – אידיאלית אדם עם ייעוד, ערכי, משכיל, אכפתי – נהפך למשהו שבין טכנאי למכונה.
"בדיוק, מעביר ידע. וכל מה שדיברנו קשור לזה. איך אומרים הרופאים? השלטון לועג לנו, אז נמצא את מקומנו בחוץ. אותו דבר בחינוך. תקפו את המורים, הטילו עליהם גזירות, משרד האוצר הכתיב אילו מורים, העמידו שופטת בראש ועדת חינוך מיוחד וההחלטות, בהתאם, היו שהכל שפיט ומדיד. אבל זה לא ככה בחינוך.
"הוציאו מהמורה את החינוך ונשאר טכנאי של ידע. אז המורה חושב: למה שאהיה טכנאי ידע, עדיף שאהיה טכנאי ממש ובלי כאב הראש. עכשיו באים ואומרים: ניתן למורים המצוינים תוספת וחוזים אישיים. נו, לכמה? ל־5%? ומה עם השאר?"
זכות או חובה?
לאחר שהחל להחזיק בתיק החינוך בעיריית גבעתיים, כמספר שתיים של ראש העיר החדש אז, רן קוניק, נודע לאופלטקה שהורים שונים בעיר אומרים שהם חבריו האישיים של ראש העיר. הוא מייד דאג להוציא בשם ראש העיר מכתב, ולפיו מי שטוען כדבר הזה אינו חבר של ראש העיר. מנהלים בבתי הספר בגבעתיים הכירו לו טובה על כך.
כשאופלטקה, שילדיו כבר בוגרים, מדבר בראיון על הורים, ניכר בו שהעניין טורד מאוד את מנוחתו.
השתמשת קודם במילים חריפות לתאר הורים מסוימים.
"זה הנושא הכי כואב. לא רוב ההורים, כמובן, רובם אנשים נהדרים שרק תורמים לבית הספר. הכוונה למיעוט הרעשני שמפריע לחינוך, והמיעוט הזה הוא תוצאה של התפרקות המערכת שנקראת מדינת ישראל. אי אפשר להתעלם מהפוליטיקה. במדינה שבה ראשי ממשלה יוצאים בגלוי נגד החוק, מה הפלא שהורה יוצא בגלוי נגד מנהל בית ספר?
"החולי הזה - שוב, מיעוט קטן של הורים חסרי מוסר, תוקפניים, שמאמללים את חיי מורים - לא מקבל מענה חוקי, ובפשטות: מעצר. היום הורה יכול לתקוף מורה, להיכנס לכיתה, להתפרע, להפוך שולחנות ולצאת מהעניין בלי לתת על זה את הדין. זאת אחת הסיבות המרכזיות לבריחת מורים. הרבה פעמים המנהלים מצטרפים להורים במקום להגן על המורים. למה? כי הם מפחדים מראש העיר".
"הורים אלימים הם סיבה מרכזית לבריחת המורים מהחינוך הממלכתי. כדי להגן על המורים נחוצה חקיקה שתחייב את כיבוד המורה וסמכותו להחליט, ותקבע דרכי ענישה. חקיקה כזאת דורשת הנהגה פוליטית אמיצה, וכיום אין לנו כזאת"
מה הפתרון?
"חוקים שירתיעו הורים - אני מדגיש - מופרעים. חקיקה כזאת מחייבת הנהגה אמיצה, וכיום לצערי אין לנו הנהגה כזאת. הפוליטיקאים חוקקו רק את חוק זכויות התלמיד, במקום לחוקק גם את חוק חובות הילד ומשפחתו. ושוב הגענו לשאלה אם המערכת הפרלמנטרית מתאימה להנהיג את מדינת ישראל. כיום אני כבר מטיל בזה ספק".
מה היית קובע בחוק חובות הילד ומשפחתו?
"אחת, כיבוד המורה וסמכותו להחליט. אם הורה נכנס פעם אחת לבית הספר והתפרע, בית המשפט יוציא לו צו הרחקה. שתיים, דרכי ענישה. אתה לא יכול להרחיק ילד שמפריע או לשלוח אותו לבדיקה. אני חושב שאין ילד מופרע ואין ילד מפריע ואין ילד רע. יש ילד עם קשיים רגשיים לא מטופלים, כי לפעמים ההורים לא מוכנים לקבל שיש לילד קשיים, ואז מאשימים את המערכת".
במשך כל השיחה אופלטקה מרבה לקרוא לתלמידים, גם לגדולים שבהם, "הילדים". לא פעם, כשהוא הוגה את המילה הזאת, מתנפנף ממנה כמדומה שובל עדין של חיבה ודאגה.
העניין הבא לא בדיוק תואם את מטרת הראיון, אבל הלב מבקש לדבר על אותם ילדים בישראל, בדרום ובצפון, שחוו את אימי השנה האחרונה על בשרם ובנפשם.
"ילדים מתחזקים. ברור שמערכות החינוך צריכות לסייע להם. אבל הן לא יוכלו לעשות את זה לבד. חייבת להיות תוכנית לאומית, יחד עם משרד הרווחה, משרד הבריאות, השירותים הפסיכולוגיים והרווחה בעיריות".
יש כזאת? יזמו כזאת?
"למיטב ידיעתי לא. אבל אני פחות חושש, למעט לילדים החטופים ולאלה שראו זוועות. ילדים במלחמת העולם השנייה ראו דברים איומים, ואז בא הדור הטוב ביותר באירופה. מעטים נשארו עם טראומה או התאבדו. לילדים יש חוסן גדול. המערכות צריכות למצוא את החלשים, שלא מצליחים לחזור לשגרה.
"בעצם, אנחנו צריכים מנהיגים ומורים חומלים. מנהיג חינוכי חומל קשוב לסבל של האחר, ומחנך מורים להיות קשובים לסבל של הילדים. לכן מורים צריכים אוטונומיה. רק הם נמצאים במגע עם הילד כדי להבין איזה ילד זקוק יותר לתשומת לב, לתגבור, ולגבי איזה ילד כדאי לשבת עם הפסיכולוג. בשביל זה צריך כיתות קטנות. בואו נתחיל בזה, בואו ניתן את זה עכשיו כתמריץ למורים בצפון ובדרום, ולילדים ניתן למידה חווייתית".