"הייתי רוצה לתת לו סטירה, ואז לקפוץ עליו מרוב געגוע"

"הייתי רוצה לתת לו סטירה", צוחקת אחינעם חריב (18) ומניפה את שיערה לאחור. "לשאול את אבא שלי 'מה אתה עושה? איך אתה משאיר אותנו פה לבד להתמודד עם הקושי הזה?'. מצד שני, אני רוצה לקפוץ עליו מגעגוע. להגיד לו שהוא מאוד חסר".

לאחינעם יש חיוך מבויש. היא בת 18, סיימה מכינה קדם צבאית, ומחכה לגיוס. אבא שלה אבירם, התגייס למילואים עם תחילת המלחמה, ולחם בגזרה הדרומית והצפונית. באוקטובר 2024, שנה לתוך המלחמה,אבירם נהרג בקרב בלבנון. הוא היה בן 42, נשוי לאיילת ואב ל-6 ילדים. אחינעם היא הבכורה.

"הוא הגיע למסיבת הסיום על מדים כי היה לו חשוב"

"אבא עשה המון דברים בחיים. היה רב קהילה, מחתן ומגייר, איש חינוך ועוד, אבל לפני הכל הוא היה אבא. אבא שלי. ויש לי המון זיכרונות טובים ממנו. אחד הטובים בהם זה מסיבת הסיום שלי בתיכון. אחרי שנה שבה הוא לא בבית בגלל המילואים, הוא הגיע למסיבת הסיום על מדים כי היה לו חשוב להיות נוכח ברגעים האלה.

"בשבעה כולם אמרו לי שמה שהם זוכרים ממסיבת הסיום זה את אבא שלי. כמה שהוא הרים לי, וכמה שהיה גאה בי, כי היה לי לא פשוט בלימודים. הוא היה אבא שגאה מאוד בילדים שלו, ומנצל כל הזדמנות להתגאות בנו. כשעברתי טסט, כשעברתי בגרות, אפילו שזה היה בציון נמוך הוא היה גאה.

"סיפרו לי שכמפקד הוא היה מסתכל על החיילים בגובה העיניים. שמצא את הדרך לכולם, מהחייל הכי פשוט לחייל בדרגה הכי גבוהה. כולם הרגישו שהוא חבר שלהם, כי הוא היה מתייחס יפה לכל אדם שפגש. הוא היה מחנך באולפנה לנערות בסיכון, והבנות הרגישו שהוא האיש שהן יכולות לפנות אליו באולפנה. כי היתה לו שמחת חיים בלתי ניתנת לעצירה, והוא היה שם בשביל כולם".

"אם כבר נדבר על זה - נצחק על זה"

חודשים ספורים חלפו מאז שאביה נפל. ואחינעם מנסה ללמוד איך חיים עם החוסר. "הוא חסר בכל רגע בחיים", קולה שקט. "בשבתות וחגים זה יותר משמעותי, אבל גם בציוני דרך משמעותיים, כמו טקסים במכינה, טקסי סיום הלימודים של האחיות שלי, כל הטקסים שעוד מצפים לי בצבא. החלום שלי היה שהוא יחתן אותי, אבל הוא כבר לא.

"אנחנו עוד לא בשלב של לדבר ממש על הכאב הזה, אז אם כבר נדבר על זה נצחק על זה. זו הדרך שלנו להתמודד עם זה במשפחה".