"המחבלים מעבר לדלת - ואין מי שיעזור": שבעה ישראלים חוזרים אל רגעי האימה והגבורה

10:30, צומת עלומים, כביש 232

"בכל פעם שראיתי גופה התלבטתי - לבדוק לה דופק או להמשיך בקרב"

רגע לפני שנמרוד פלמח נכנס אל התופת הוא הקליט סרטון צוואה לילדיו. "רואים בו את העצבות בעיניי, אבל היה בזה גם שחרור". אחר כך נלחם שעות ומסביבו רק מוות והרס: "החלטתי שאם אני הולך למות, לפחות אציל כמה שיותר חיים ואהרוג כמה שיותר מחבלים"

בבוקר שבת 7 באוקטובר התעורר נמרוד פלמח (40) בבית שבו התארח בשומרון. כשהבין מה קורה, נכנס אל הרכב ודהר דרומה, חמוש רק בנשקו האישי.

נמרוד, מ"פ במילואים, מגיע לצומת עלומים הסמוך לקיבוץ בארי, ומייד חוטף מכת אש. הוא פורק מהרכב ורואה 23 גופות פזורות סביבו. אין לו מושג מה הצעירים האלה עושים שם ולמה הם לבושים בבגדי מסיבה.

"הקטע שהכי הטריף אותי זה שאני נוחת לזירה דוממת לחלוטין שקרה בה משהו ענקי, ואין אף אחד שיחבר אותי לאירוע", הוא מספר, שנה אחרי אותו יום שחור, "אף אחד לא אומר לי 'תקשיב נמרוד, היו פה מחבלים, אנסו ורצחו, וכרגע הם במארב בעצים ממול'. אין לי תמונת מצב. תוך כדי הקרב אני מנסה לבנות לעצמי תמונת מצב. זה רגע אפוקליפטי, וזה רק הרגע הראשון, זאת נקודת הפתיחה שלי".

שנייה לפני שהוא נכנס לקרב, הוא עוצר ומקליט צוואה לילדים שלו. "רואים לי בעיניים את העצבות", הוא נזכר, "אבל היה בזה גם שחרור. כשסיימתי להקליט - הייתי נקי".

אבל אתה לא משוגע ויש לך המון מה להפסיד. למה אתה נכנס לתוך זה?
"אני קם ב־7 באוקטובר כשהכל מושלם בחיים שלי: יש לי את התפקיד שהכי רציתי בעולם - מנכ"ל עמותת 'ישראליז', ילדים, זוגיות מדהימה, בית בירושלים. ההחלטה להיכנס היא החלטה מודעת למות. עם מספר המחבלים שאני כבר יודע שיש שם, אני מבין שזה מוות ודאי. לרבים אחרים זה באמת היה מוות, ואני במקרה שרדתי. מאז אני באמת שואל למה. אין לי תשובה. אחת הסיבות האפשריות היא ששחררתי את המוות לחלוטין. כמו בתאונת דרכים שבה הגוף רפוי ומוכן לתנועה של התאונה, כך הייתי שם. שחררתי.

"בנקודה הזאת גרושתי מתקשרת אלי ואומרת לי שבן הזוג שלה, ניר, לבד עם שתי הבנות שלו בממ"ד בקיבוץ ניר עוז והמחבלים בבית, אז ניר זה אני לצורך העניין - ילדים באותם הגילים, ואם אני ניר אני רוצה שמישהו יבוא להציל אותי. זה לא יכול להישאר מישהו באוויר, אז אני המישהו הזה" (בסוף אותו היום ניר והילדות ניצלו, אף שנמרוד לא הספיק להגיע אליהם).

נמרוד פוגש בצומת צוות של שלדג ומתחיל להילחם. בד בבד, הוא רואה את כל הגופות סביבו. "אני זוכר את מנח המוות של כל אחד מהם. אני בדילמות כל הזמן: כשאני רואה גופה אני מתלבט אם לבדוק לה דופק או לרוץ לקרב. פעם אחת ראיתי בחורה שוכבת בטייטס מופשלים. שמתי אצבע לבדוק דופק למרות שראיתי חור כניסה של ירי. היא היתה מתה. אינסטינקטיבית הרמתי לה את הטייטס.

"כל הזמן הזה אני מסתכל על האויב ומביט בגופות. ההחלטה היא שאם אני הולך למות - אני רוצה להציל כמה שיותר חיים ולהרוג כמה שיותר מחבלים בדרך. ומאותו הרגע זה קרב מאוד ארוך. עד 20:30 לא אפגוש שום שורד. כל מי שאפגוש הוא מת. רק מאוחר בערב הצלחתי להוציא מישהו בחיים מבארי".

בכל אותו היום עסוק נמרוד גם במלחמה מול המערכת. "סירבתי פקודה כמה פעמים. רבתי עם קצינים, ניסיתי להעיר את כולם לסיטואציה. חברים התקשרו אלי, שמעו ירי ברקע ואותי אומר 'בוא לעלומים, תביא תחמושת' - וניתקתי. התקשרתי לשלישה בגדוד חי"ר ואמרתי לה להביא את כל הגדוד הנה. ביטלו את דבריה, אמרו 'זאת לא מלחמת השחרור, הוא הזוי לגמרי'. אף אחד לא בא חוץ מאחד, קיריל, חבר שלי מהגדוד".

נמרוד והצוות מתחילים לנהל קרבות מול מחבלי הנוחבה. בהסתערות הראשונה נפצעו ארבעה חיילים ונהרג לוחם אחד, קרידו, מי שנמרוד מכנה ה"עמנואל מורנו" של שלדג. גופתו נותרה בשטח. "אני רוצה להגיע לבארי כי אני יודע שמתחוללת שם זוועה. יצאתי עם עוד ארבעה לוחמים לכיוון הגופה של קרידו. חיכו שם מחבלים, הם ידעו שנבוא. הרגנו אותם בקרב פנים אל פנים. זה היה קרב מטורף, איגופים והסתערויות, פשוט התאבדתי על להביא את הגופה הזאת, זה היה שטח השמדה. חטפתי כדור בחזה, באפוד הקרמי שקיבלתי מלוחם אחר. החזרנו את קרידו ונסענו לבארי". בסוף הקרב נותרו בצומת כ־40 גופות מחבלים.

"את הדרך לבארי לא אשכח כל החיים. אנחנו נוסעים על כביש עפר ליד 232 והכל מוות", ממשיך נמרוד. בצומת הוא פוגש את תוצאות הטבח במיגונית, וגופות שפזורות בכל מקום. הוא וחברו אוספים נשקים וממשיכים לש"ג של בארי. מתוך הקיבוץ נשמע ירי בלתי פוסק, וכוחות רבים מחכים בכניסה, לא פורצים. "נראה שכולם חושבים שזה בשליטה ובגלל זה הם לא נכנסים. התחלתי להטריף שם את המנגנון שייתנו לנו להיכנס. עד שמצאתי משימה: מישהו מחוץ לש"ג אומר לי שרוצחים את אמא שלו. הוא מראה לי התכתבויות בלייב בווטסאפ, 'מחבלים בתוך הבית'".

נמרוד מחליט להיכנס להציל אותה. הוא רואה קצין שפתח מפה על מכסה מנוע, ומאותו הרגע העסק מתוכלל דרכו. "אני הולך אליו, מספר לו את הסיפור, והוא אומר לי 'לכו, תצילו אותה'. בדרך לבית שלה נתקענו ליד הבית של פסי, והימ"מ אמרו לנו לחכות רגע, לחפות. הם הסבירו שיש אירוע של עשרות בני ערובה עם עשרות מחבלים שהולכים לברוח מהכיוון הזה. הרגע הפך ל־45 דקות. בסוף יצאתי ונכנסתי שוב לבד, ומייד הבנתי שזו טעות. בקלות היו יכולים לחשוב שאני מחבל ולירות בי. מצאתי משפחה רצה מחוץ לאחד הבתים. פשוט ליוויתי אותם בריצה החוצה. ואז התחלתי להיכנס עם כל מיני כוחות ספורדיים".

בין כל האירועים האלה, מה נחרט לך בזיכרון ולא עוזב אותך מאז?
"מגרפה עומדת ותקועה בקרקפת. הרגע השני זה שבן של אחת מהמשפחות שליוויתי החוצה לא הפסיק לבכות. הוא אמר לי 'אני לא מאמין שהיא בעזה'. שאלתי אותו 'מי בעזה?', והוא הסביר לי שחטפו ילדות וחצו איתן את הגבול. אני זוכר את השנייה הזאת, שבה אני מבין שיש לנו ילדות בעזה. ואז הוא הראה לי בקבוצת הווטסאפ שלו סלפי של מחבל עם ילדות. זה היה רגע של הלם. אני שם כל היום ולא היה לי מושג שחוטפים לעזה. הוא נתן לי תמונת מצב, הוא אמר לי שחטפו עשרות. זאת הפעם הראשונה שאני עוצר ביום ההוא ולוקח לעצמי כמה שניות".

ואיך אתה עוזב?
"באחת הריצות החוצה אני קולט 200 לוחמים נכנסים בשני טורים, עם ברכיות, וסטים ונשקים, צבא מסודר, ואני מבין שצה"ל הגיע ושהתפקיד שלי פה הסתיים. מאוד רציתי להישאר כי עברנו את השלב המסוכן של הרולטה הרוסית, אבל יש לי אחריות, יש לי פלוגה. אני מוצא את קיריל, ואנחנו חוזרים לירושלים. אנחנו די בשקט רוב הנסיעה. אני מפחד מהלילה, מפחד מהתקפת סיוטים מכל מה שראיתי, ויש לי בערך שעה לישון בשק שינה באיזה מתנ"ס שבו התחיל הגדוד להתרכז. אני שם לעצמי פרק של 'סיינפלד' בטלפון, זה מרגיע אותי ואני נרדם".

כמה חודשים אחרי שנלחם בצומת עלומים, ראה נמרוד סרטון זוועה שצולם בשביעי באוקטובר. בסרטון נראה מחבל נוחבה כשהוא רץ אחרי שתי בנות - באחת הוא יורה תוך כדי ריצה ובשנייה הוא יורה לאחר שהיא נופלת על הברכיים. נמרוד מבין שהסרטון צולם מטרים ספורים מהמקום שבו נלחם, והידיעה הזו לא נתנה לו מנוח.

"היתה לי תחושת אשמה נוראה. עליתי על האוטו ונסעתי. התחלתי לשחזר, עמדתי בנקודה שהוא ירה בה, הייתי מטרים מהן ולא ידעתי. המחשבה שאולי הייתי יכול להציל אותן אכלה אותי. בטשתי בעפר בתסכול, ואז מצאתי את כרטיס האשראי הזה". הוא מוציא מהארנק כרטיס אשראי ומספר טלפון, שרק ביום הפגישה איתנו הצליח לאזור כוח ולהתקשר אליו. כשמעברו השני של הקו ענתה אימה של אחת משתי הנרצחות, סיפר לה שמצא את הכרטיס.

"האשמה קראה לי לבוא ולמצוא את זה ולהביא לאמא שלה את המזכרת האחרונה. ביקשתי ממנה סליחה - סליחה על זה שלא הצלחתי להציל את הבת שלה. שהמדינה לא היתה שם, שצה"ל לא היה שם. היא אמרה לי שזאת לא אשמתי, שהיא אוהבת אותי".

נמרוד מביט במציאות כיום ונקרע. "רצחו לנו שישה חטופים ואנחנו לא עושים כלום. לעולם לא נדע כמה גילויי חמלה, אנושיות וחסד היו ביניהם. חזרנו להתעסק בשטויות. עשיתי עכשיו מילואים בקו התפר, ומשפחה מקיבוץ בחן שאלה אותי אם הם צריכים למכור את הבית. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני רואה ואקום ולא נכנס לתוכו. אני תופס את עצמי כאחד שמבין מנהיגות, ואני יודע שאם אני אכנס לפוליטיקה - זה יהרוג אותי. המנהיגות הפוליטית מנותקת מהעם.

"אני קורא ספרי היסטוריה, רואה את התהליכים האלה קורים מול העיניים. כואב לי שאין קבלת אחריות, שכל ראשי מערכת הביטחון והממשלה והפוליטיקאים וחברי כנסת עדיין בתפקיד. לא נתקלתי במישהו שבאמת קיבל אחריות והתפטר. אני גם רואה על מי כן נופלים בתחקירים האלה. זה כואב לי מאוד. מצד שני, לצד הרוע שהיה ביום ההוא הבנתי כמה גבורה היתה. נכון, אי אפשר לשמר את הרמות האלה, אבל אני חושב כל הזמן איך רותמים את זה. יש משהו ענק בעם הזה, יש פוטנציאל, אני אופטימי".

07:15, דרך מנחם בגין, שדרות

"רציתי לתת מעצמי יותר"

יעל גוטליב, לוחמת מג"ב, נחרדת בשנה האחרונה מכל טנדר לבן שעובר, אבל כשהגיע מולה אותו
רכב בבוקר 7 באוקטובר היא לא חשדה בדבר. "אחרי שנייה הוא חלף לידנו ואנחנו חטפנו צרור יריות נוראי. חטפתי כדור בפנים, ליד העין. נהדפתי אחורה, שמתי את הראש על הכיסא, שמעתי צפצוף, ראיתי שחור"

ליעל גוטליב מאשקלון היה חלום: להתגייס למג"ב ולשרת כלוחמת. אל תיתנו למראה שלה להטעות אתכם: אף שהיא בחורה יפה, בלונדינית עם ציפורניים מטופחות וסטייל, היא הגשימה את חלומה והפכה להיות לוחמת אמיצה. לאחר שנתיים של שירות משמעותי עמדה להשתחרר. 7 באוקטובר היה השבת האחרונה שלה במדים. באותו יום נסעה למשמרת בוקר בתחנת המשטרה באשקלון, שבה הוצבה כדי לתגבר את המשטרה הכחולה.

היא הגיעה לתדריך שלפני המשמרת, אבל האזעקות שהחלו ב־6:28 הפריעו לדברי המפקד. ואז התחילו הטלפונים: התרעות בכל הארץ, בעיקר בדרום. השוטרים נכנסו לממ"ד. יעל וחבריה עדיין היו בחדר הביטחון כשמבחוץ התחילו לזרום דיווחים על נפילות בעיר.

"רצתי עם השותף שלי, נכנסנו לניידת והתחלנו לנסוע לכיוון הנפילה הראשונה. זה היה בית שחטף פגיעה ישירה. כשהגענו, מד"א כבר פינה פצוע אחד, ואנחנו נכנסנו למבנה כדי לסרוק אותו ולוודא שאין לכודים. כשסיימנו לפנות את הבניין הגיעה פקודת 'פרש פלשת', שזה אומר שיש חשש לחדירת מחבלים מעזה, מהאוויר, מהים או מהיבשה. לא התרגשתי יותר מדי כי במהלך השירות שלי כבר קיבלתי את הפקודה הזאת כמה פעמים, ובסוף התברר שאין כלום".

ואז מתחילים להגיע דיווחים שנראו ליעל ולשותפה הזויים. "אומרים לי שבכבישים נוסע ואן עם חמישה מחבלים. עדיין לא הבנו מה קורה, אבל היה ברור לי שזה ממש מסוכן. אמרתי לשותף שלי שאנחנו הולכים למות. אני לא אשקר לך, פחדתי ממש. ברקע כל הזמן אזעקות צבע אדום, עד שבשלב מסוים את כבר לא שומעת אותן מרוב שהן חוזרות על עצמן".

יעל והשותף שלה התמקמו על הציר שבו דווח להם שרכב המחבלים נוסע. יעל היתה חמושה בנשק קצר, אז היא לקחה מהרכב נשק ארוך. בדריכות שיא, היא פשוט חיכתה שיגיעו המחבלים כדי שתוכל לחתור למגע ולחסל אותם, אבל משהו השתבש. "תוך כדי שאנחנו מחכים שם מגיע דיווח מתחנת המשטרה בשדרות שיש מחבלים בתוך הבניין. חלק מהשירות שלי היה בתחנה הזאת, וזה היה מדאיג ומפחיד מאוד. חששתי לחיי החברים שלי. לא הבנו מה אנחנו שומעים, אבל הסתכלנו אחד על השני והיה ברור לנו שאנחנו נוסעים לשם".

יעל והשותף שלה האיצו לכיוון שדרות. בדרך היא אמרה "שמע ישראל". "לא ידעתי למה אני הולכת, מה אפגוש שם. שלחתי לאמא שלי הודעה שיש מחבלים בשדרות ושאני אוהבת אותה. היא שלחה לי מיליון הודעות בחזרה, אבל לא ראיתי אותן כי הייתי מרוכזת במשימה". הכביש בדרך לשדרות היה מלא רכבים שעצרו בצד ונוסעיהם השתטחו על האדמה כדי להתגונן. הניידת של יעל שעטה קדימה.

"אנחנו מגיעים לצומת שדרות ומולנו מישהו שכולו מדמם. לא יכולנו אפילו לעצור לעזור לו, כי הקצינה הודיעה לנו בקשר שיש שוטר פצוע בתחנה ושהיא צריכה סיוע דחוף. שמעתי את הלחץ בקול שלה. באותו רגע הגיע מולנו טנדר לבן. זה נראה רכב רגיל לחלוטין, בכלל לא חשדנו. אחרי שנייה הוא חולף לידנו ואנחנו חוטפים צרור יריות נוראי. חטפתי כדור בפנים, ליד העין. נהדפתי אחורה, שמתי את הראש על הכיסא, שמעתי צפצוף, ראיתי שחור. על השותף שלי היה קצת דם והערכתי שזה ניתז ממני. הרכב לא הגיב, כנראה נפגע מהירי. תהיתי אם להישאר ברכב או לחפש מקום מסתור. בהחלטה של שניות ירדנו מהרכב ורצנו למיגונית הקרובה כדי להסתתר. היינו אולי 100 מטר מהמחבלים.

"נכנסתי למיגונית, סרקתי אותה כדי לראות שאין בה אף אחד, ניסיתי להרים את הנשק ולא הבנתי למה אני לא מצליחה. רק אז שמתי לב שנפגעתי גם ביד. הגוף שלי היה מוצף אדרנלין אז לא הרגשתי כלום, ובקושי ראיתי משהו בגלל הפציעה בעין".

אנחנו נפגשות בשדרות, בסמוך למקום שבו הכל התרחש. ידה השמאלית של יעל חבושה בתחבושת לחץ. גם עכשיו, שנה אחרי, היא עדיין לא חזרה לתפקוד מלא. בעוד חודש תעבור ניתוח נוסף, חמישי במספר, שהיא מקווה כי יחזיר לה לפחות חלק מהתפקוד ביד. "כל השירות הכינו אותנו למקרים כאלה. במיוחד במג"ב יש סיכוי שתיתקלי במחבל. אימנו אותנו שוב ושוב מה לעשות, איך לחתור למגע. גם באותו הרגע, כשלא ידעתי שיש כמות אדירה של מחבלים שמסתובבים באזור, היה לי ברור שאני הולכת להילחם בהם. לא היה אכפת לי מה יקרה. חשבתי שאם אמות, המשפחה שלי תגיד שהייתי גיבורה, הכל טוב. עשיתי את זה בלב שלם. מובן שבפנים יש פחד, ומי שאומר לך שזה לא מפחיד - משקר. אבל עשיתי את זה כי זה הרגיש לי הכי נכון".

יעל הפצועה הסתתרה במיגונית. כעבור זמן־מה נכנסה פקחית של העירייה שהוכשרה כחובשת. "היא קשרה את החולצה שלה על היד שלי כי לא היה שום דבר אחר, לא היה לה ציוד עזרה ראשונה. היא התקשרה לאמא שלי והרגיעה אותה שאני פצועה קל. חצי שעה אחר כך הגיע פרמדיק משטרתי שהיה עליו ציוד. הוא חבש לי את היד והפנים. הייתי שם עוד שעה בערך עד שהגיע קצין ופינה אותי לבית חולים במצב קשה. את זה אמא שלי לא ידעה, וטוב שכך. כשהיא ראתה אותי בבית החולים, היא הבינה שקל זה לא".

בדרך לבית החולים ראתה יעל אנשים ירויים למוות בתחנת האוטובוס. זאת תמונה שנחרטה בה. כשהיא מתבוננת אחורה על אותו יום, היא מצטערת שנפצעה כל כך מוקדם. "רציתי לתת מעצמי יותר, להגיע לתחנה ולעזור", היא אומרת בלי להתבלבל. היא מתכננת את הטיול הגדול שאחריו תתחיל ללמוד ולעבוד. בינתיים היא מתמודדת עם הטראומה. "היום ליווה אותי הנה מישהו, כי אני לא מסוגלת נפשית להגיע לשדרות לבד. גם לישון בלילה זה על תקן המלצה. אני לא מצליחה להירדם, וכשאני סוף־סוף נרדמת אני מתעוררת בכל חצי שעה, שלא לדבר על התגובה שלי כשאני רואה טנדר לבן".

היא לוחמת בנפשה. עכשיו היא מגייסת את הכוחות שלה להמשיך הלאה. "אני יודעת שלא אחזור להיות מי שהייתי, אבל אני מנסה ללמוד לחיות עם מה שקרה בלי שזה ישפיע עלי כמו שזה משפיע עלי עכשיו. לתת לזה מקום בחיים, אבל לא לתת לזה כזה משקל שמפריע לי לחיות. כי בינתיים זה כן..."

ליעל היו חלומות. עכשיו יש לה סיוטים. ועדיין, זה מחיר שהיא לא מצטערת ששילמה. "אני שמחה על השירות שלי, ואני לא מתחרטת לשנייה על מה שקרה", היא אומרת ומחייכת חיוך קטן תוך שהיא זוקפת את הראש.

06:45, שכונת הרקפת, עין השלושה

"לא היה לנו נשק - ובחוץ מלחמה"

ניקו פלסיק, יו"ר צוות הביטחון של עין השלושה, ניהל חמ"ל מאולתר מביתו, בשעה שאשתו ובנותיו סגורות בממ"ד. "אחד מהשכנים סיפר בטלפון שראה מחבלים עוברים עם טיל על הגב. שלחתי הודעות טקסט למרכז המשק ולחברי כיתת הכוננות, שיעבירו הודעות מרגיעות לחברי הקיבוץ"

הזיכרון המשמעותי הראשון של ניקו פלסיק מבוקר 7 באוקטובר הוא של עצמו זוחל על רצפת הבית, כשבחוץ יריות, בלי קליטה סלולרית. אשתו, שתי בנותיו ושתי הכלבות של המשפחה הספיקו להיכנס לממ"ד - ובחוץ גיהינום. עד עכשיו הוא זוכר את הבכי של סול, בתו בת ה־3 וחצי. היא היתה אז בת שנתיים וחצי, פעוטה שובבה שרוצה לרוץ ולשחק. אבל בחוץ השתוללו מחבלים, והיא היתה סגורה מבוהלת בממ"ד.

"התחושה שהיתה בבית היתה פחד מוות", הוא משחזר היום. "אשתי בממ"ד עם סול והבת הקטנה ים, שאז היתה בת חצי שנה, ושתי הכלבות. היא ניסתה להעסיק אותן ולדאוג שהן יהיו בשקט, ואני ניסיתי להבין איך אפשר להציל את הקיבוץ. ציידתי אותן בשני סכיני מטבח והלכתי לחפש קליטה סלולרית. מחוץ לבית שלי, ממש בשכונה שלי, הסתובבו ים של מחבלים. שורפים. רוצחים. פחד מוות".

הוא בן 36, יו"ר צוות הביטחון היישובי של קיבוץ עין השלושה. עד ל־7 באוקטובר עבד בחטיבת המזון של שטראוס. היום הוא במילואים במשרה מלאה, שומר על הבית. רעייתו שחף (32) עבדה עד 7 באוקטובר ככלבנית טיפולית, וכיום היא אחראית בריאות ורווחה של הקיבוץ.

הוא זוכר איך באותו בוקר רצו לממ"ד, "אבל לפי העוצמה של הבומים ורצף הצבע האדום הבנו שזה משהו שונה. הרבש"ץ רמי נגבי ז"ל ביקש בהודעות שמי שיש לו נשק יתארגן ליציאה בשל אירוע מורכב. ואני ידעתי שיש רק ארבעה נשקים ארוכים בקיבוץ.

"ברבע לשבע רמי ביקש מהחמושים להתכנס ליד המזכירות, ואז נפלה הקליטה. לא היה לי נשק אז לא יכולתי לצאת, ולא ידעתי מה קורה. התחברתי לקשר, וההודעה האחרונה היתה מקיבוצים שכנים, שהודיעו שיש אירוע מורכב באזור כרם שלום. הבנתי שזה שם קוד לחדירה לגבולות המדינה. רציתי לשלוח הודעות לאנשים להסתגר בבתים, אבל לא היתה לי קליטה בטלפון".

ניקו יצא מהממ"ד. הוא שמע יריות מחוץ לבית וזחל על הרצפה, כדי לא להיפגע. בעוד רגע יגלה את הגיהינום שבחוץ. "אני מגיע לאזור עם קליטה ומקבל מבול של הודעות. אחד מלוחמי כיתת הכוננות, מתן מליחי, שולח לי הודעה שהוא יצא לרגע וראה מחסנית קלצ'ניקוב על הרצפה. אני מקבל באיחור הודעה שרמי, הרבש"ץ, הודיע בערך ב־6:50 שהוא נפגע. אני מקבל הודעות שאנשים מסוימים לא עונים לטלפון, ושיש מחבלים בקיבוץ. הבנתי שאני לא יכול לצאת כי אם אצא איהרג. המחבלים הגיעו קודם דרך השכונה שלי, בצפון־מערב הקיבוץ, ופגעו בכל מי שראו בדרך.

"אז אני מנהל חמ"ל קטן בבית, מהטלפון שלי ושל אשתי. מנסה להתקשר, פותח את הארון בבית, מוצא טלפון קווי, מחבר לקיר, והוא לא עובד. הקשר שהיה לי בבית לא עובד. חוסר אונים, שומע בחוץ בומים, מסוק שיורה, פיצוצים וירי קרוב מאוד. אני שומע את אחד השכנים מספר בטלפון שראה שלושה מחבלים עוברים עם טיל על הגב. החלטתי לשלוח הודעות טקסט למרכז המשק ולחברי כיתת הכוננות שישלחו הודעות מרגיעות לחברי הקיבוץ, ושיעבירו דיווח לצבא.

"פתאום אני מקבל הודעה מליאורה בן צור, תושבת הקיבוץ שרק ילדה והיתה בבית החולים, שרצחו את אמא שלה מרסל טליה ז"ל (64) בתוך שטח הקיבוץ. האמא הגיעה כדי לעזור לחתן שלה ונרצחה. אז ליאורה שולחת לי תמונה של האחים שלה, שיצאו מהחווה כדי להגיע לאמא שלה. הקליטה הולכת וחוזרת לסירוגין, ואני מנסה להעביר הודעות לצבא, אבל אין מענה. אני לא יודע למה עוברות שעות והצבא לא בא".

ב־8:30 שמע בדיעבד כי הטנק שבו נהג בר זונשיין מכיסופים לנירים עובר ליד הקיבוץ, מה שהוביל מחבלים רבים לרוץ לכיוונו. "הטנק הרג המון מחבלים, אבל הצבא עדיין לא הגיע. רק ב־13:20 הגיעו חברים של מליחי לחלץ אותנו. בדרך הם פגשו בכוח מג"ב והודיעו להם שיש מחבלים בקיבוץ. הם חיכו לכוחות נוספים וב־14:30 נכנסו לקיבוץ.

"אני מזהה צוערים של בה"ד 1 ומתחיל לצעוק להם מהחלון 'צה"ל? צה"ל?', כי הם היו ללא חברי כיתת כוננות. אני קורא להם אלי, ממלא ללוחמים מים מהברז ומעביר להם את כל המפות שיש לי. מסמן להם על המפה את כל האירועים שידועים לי. את המקום שבו רמי הרבש"ץ נהרג, את הבית שעלה באש על יושביו, את המקום שבו רצחו את מרסל. מאוחר יותר הבנתי שמלבדם נרצחו בקיבוץ גם סילביה מרנסקי ז"ל (80), שהמחבלים הציתו את ביתה, ונועה גלזברג ז"ל (43), שיצאה מהממ"ד בעקבות פיצוץ מטען חבלה בבית הסמוך. אני חובר לאנשי כיתת הכוננות, ואנחנו עובדים על חילוץ האוכלוסייה".

עד יום ראשון בערב אנשי הקיבוץ היו נעולים בממ"ד, כולל בנות משפחתו של ניקו. מדי פעם היה מביא להן אוכל ומים, ואפילו סיר לצרכים של סול שהיתה בגמילה מחיתולים. רק ביום ראשון אחר הצהריים הגיעו כוחות ניוד והוציאו את האוכלוסייה החוצה במשאיות. אשתו של ניקו נסעה ברכב הפרטי עם הילדות לאמא שלה בעפולה. ניקו יפגוש אותן רק יממה וחצי מאוחר יותר, אחרי שהוא וחברי כיתת הכוננות יחלצו את העובדים התאילנדים של הקיבוץ יחד עם התושבים הוותיקים.
"לא היה לנו נשק או מכשיר קשר - ובחוץ מלחמה. התחלתי לחשוש שלא אראה את המשפחה שלי יותר. פחד אלוהים. כיום אנחנו עובדים על שיקום הקיבוץ, ואני מאמין שנשתקם. אנחנו בונים את חורשת התקווה, שמשפחות שכולות ייטעו בה עצים. ואנחנו קוראים לה תקווה ולא זיכרון, כי אנחנו מסתכלים קדימה".

07:00, מגורי הסטודנטים, כפר עזה

"המחבלים פשוט פתחו חמ"ל בדירה שמתחתיי"

אחרי יום שלם כמעט שבמהלכו הסתתר כשהוא שומע יריות וצרחות מחבלים, הפך דוד (דתו) שרעבי את הממ"ד שלו לנקודת כינוס עבור ניצולים. "שמחתי עם כל פרצוף שנכנס. היתה שרשרת של עזרה, כל שכן עוזר לחלץ עוד שכן ועוד אחד, וכולם מגיעים אלי. עד הבוקר היו 19 איש בדירה שלי"

על המזרן בממ"ד, עם שמיכה וכרית שהביא ברגע שהתחילו האזעקות, כשהוא שומע יריות למטה ומבין שיש בבניין מחבלים - דוד (דתו) שרעבי הרגיש בעיקר לבד. כשהוא מספר על אותם רגעים הוא מדגיש את המילה הזו. לפני הפחד, לפני הדאגה או חוסר הוודאות. לבד. "היום אני יודע שעברתי את זה ושאני בסדר. אבל כשאני חוזר לרגע הזה - זה מזעזע אותי בכל פעם מחדש, התחושה שאתה שם בלי אף אחד לצידך".

הוא בן 29, גדל בפתח תקווה. לכפר עזה הגיע אחרי שירות צבאי, הצטרף במסגרת העבודה המועדפת מתוך אידיאולוגיה ליישב את העוטף. דודים שלו הם מוותיקי הקיבוץ. דוד גר במעונות הסטודנטים, ובהמשך למד במכללת ספיר תואר במדעי המחשב. כיום הוא מתנדב בהסברה ובהקמה מחדש של הקיבוץ, כחלק ממלגה על שם אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח במתקפה ב־7 באוקטובר.

עם תחילת האזעקות הוא חשב שעוד ימשיך לישון בממ"ד. "אני שומע ירי, אבל עדיין לא באמת מבין את המצב. אנחנו מקבלים הודעה שיש מחבלים בקיבוץ ושנסתגר בבתים. ואז אני שומע ירי בתוך המדרגות בבניין ואני מבין שהם אצלי".

הדייר היחיד שנשאר בבניין באותו בוקר מלבד דוד היה שחף ברגשטיין ז"ל. דוד הסתגר בממ"ד בדירתו שבקומה השלישית, האחרונה, ושמע שהמחבלים מפוצצים את הדלתות בקומות התחתונות.

"אני שומע שהם מגיעים אלי לקומה, ממוטטים את הדלת של הדירה מולי, שהיתה ריקה. אני מחזיק את הידית של דלת הממ"ד שלי ושומע אותם משחקים בידית של דלת הדירה. היא היתה נעולה ומשום מה הם עזבו אותה. במקביל אני מדווח לכל מי שאני יכול בווטסאפ שהם אצלי בבניין. חשבתי שהם רק אצלי, עד שהבנתי שהם בכל הקיבוץ. במשך כמעט שעתיים אני שומע אותם יורים, רצים, מדברים. התחבאתי בארון הבגדים. היה חם ומחניק, כי עוד לפני שנפל החשמל סגרתי את המזגן כדי שלא יידעו שיש מישהו בבית.

"פתאום היה שקט. הם יוצאים מהבניין, ואני מתחיל להבין מה קורה. רואה הודעה בקבוצה משותפת שלי ושל יותם חיים ז"ל, שכתב שהמחבלים צורחים אצלו בבית, שהוא נחנק. הוא מבקש עזרה, ואנשים כותבים לו לשים מגבת רטובה מתחת לפתח של הדלת. ואז הוא הפסיק לענות".

היום הוא יודע מה עלה בגורלו של יותם, שנחטף לעזה ונורה בטעות טרגית בידי חיילי צה"ל בתוך הרצועה בעת שניסה לברוח. אבל אז הוא כבר לא ידע מה לחשוב. הוא דאג לחבר קרוב נוסף שגר סמוך ליותם, כשההודעות של השכנים הקוראים לעזרה בווטסאפ המשיכו לזעזע אותו.

"אני שומע את הקרבות למטה, וזה מלחיץ מאוד. אני בטוח שחבר שלי, שלא עונה, מת או חטוף. מנסה להבין איפה הצבא ואומרים לי שהוא בדרך. ואני מרגיש שבכל רגע יכולים להיכנס אלי לדירה. בדרך כלל אני אדם שמשתלט על עצמו, אבל זה היה מלחיץ מאוד.

"בצהריים, אולי בסביבות 11, נפל החשמל ואיתו גם האינטרנט. אז איבדתי קשר עם העולם בחוץ. פתאום אני שומע את השם שלי בעברית. חבר שלי, זה שחשבתי שנרצח, עומד מחוץ לדלת עם שני חיילים. היה קשה לפתוח את הדלת שלי, שהתעקמה כנראה מההדף של הפיצוצים בבניין. אבל אני מצליח לפתוח אותה ומכניס אותו אלי. החיילים יורדים להמשיך להילחם, וחבר שלי בשוק. הוא מספר שמחבלים תפסו אותו, הובילו אותו אל הגדר, אבל הוא הצליח לברוח.

"אני מנסה להרגיע אותו, ושנינו נכנסים לממ"ד. פירקתי את הידית של הממ"ד כך שלא יהיה אפשר לפתוח אותו מבחוץ, ורק אני יכול לפתוח מבפנים. אני מטעין את הטלפון מהמחשב הנייד, שעוד יש לו קצת סוללה, ובכל חצי שעה נמצא בקשר עם חבר שנמצא מחוץ לקיבוץ ומנסה לעזור. אומר לו ולהורים שאני בחיים.

"אחרי שעה בערך אני שומע את המחבלים בדירה מתחתיי. הם פשוט הגיעו ופתחו שם חמ"ל. היו שם אולי 6-5 שעות, כשאנחנו בשקט אימים ולא מוציאים הגה מהפה. לא היה לי שום דבר שיכול לעזור לי להגן על עצמי. המחשבות רצות על מיליון דברים. אתה מת לעוף משם, שזה ייגמר, ומאוד דרוך.

"מגיע טנק ומבצע ירי סמוך לבניין. הייתי בטוח שיורידו את הבניין עם המחבלים ואיתנו בפנים. אבל כבר לא היה לי אכפת, רק רצינו שזה ייגמר. אתה מחוק כל כך מרוב השעות והפחד, שאתה מאבד תחושת זמן. אז אני רק יודע שבערב הם יצאו, כנראה מחופשים, לובשים כיפה וציצית".

בשעה 9 בערב לערך שומעים דוד וחברו שוב דיבורים בעברית. "הבנו שאלו חיילים. פרצתי את הממ"ד, רצנו אליהם והזדהינו כאזרחים. זה היה רגע מטורף. עוד לא הרגע שבו אתה יכול לנשום ולהגיד שהכל נגמר, אבל רגע שבו אתה מרגיש יותר בטוח".

דוד וחברו מבינים מהחיילים ששחף נרצח בקרב. הוא היה בן 33 במותו. הם מתחילים לספר לחיילים מי גר באיזה בית בשכונה הסמוכה, שכונת הרצפות הירוקות. בשכונת הצעירים שנמצאת בסמוך, ושבדיעבד ספגה אבידות קשות מאוד, עדיין מתנהלת לחימה.

"החיילים מכניסים אותנו שוב לממ"ד ויוצאים לחלץ אזרחים. הם מוציאים אותם אחד־אחד מהממ"ד בבתים ומרכזים אותם אצלי. כל הלילה מגיעים אלי שכנים שהיו לבד בממ"ד, ואני שמח עם כל פרצוף שנכנס. היתה שרשרת של עזרה. כל שכן עוזר לחלץ עוד שכן ועוד שכן, וכולם מגיעים אלי לממ"ד.

"עד הבוקר היינו 19 אזרחים בדירה שלי, ועוד חיילים ששמרו על הבניין. בסביבות 6 בבוקר הגיעו שוב מחבלים אל הבניין, אבל החיילים חיסלו אותם בתוך כמה דקות. ב־7 בבוקר חילצו אותנו במשוריינים לתחנת הדלק. אתה עוד לא מבין שאתה אחרי האירוע. אתה רואה משפחות חצויות, הרוסות. אנשים שמבינים שרצחו להם את החברים והקרובים. סיטואציה סוריאליסטית.

"עזרתי לרכז את האנשים, להכין רשימות של המתפנים. העלו אותנו על אוטובוסים לשער הנגב, ומשם לשפיים. אני חושב שרק שם, בשפיים, יכולתי לנשום. אנחנו עדיין בתוך האירוע, יש לנו עדיין אנשים חטופים. זה לא נגמר. אבל את החלק הזה עברנו".

07:09, קיבוץ נירים

"אמרנו 'יוצאים' ונסענו, רק לא להביט לאחור"

מול השער הצהוב, כשמסביב מחבלים במסע הרג, המתינו בתוך מכונית אחת טליה פלדמן־פרץ, בעלה, אמה ושלושת הילדים. שלושה דורות מחכים שהשער ייפתח והם יימלטו על חייהם נגד כל הסיכויים. סיפור "איזה מזל", שבקלות היה יכול להיגמר אחרת

"האמת, לא חשבתי שארצה לספר עלינו או שיש בכלל מה לשתף", אומרת טליה פלדמן־פרץ (34) מקיבוץ נירים, "יש דברים שאי אפשר להסביר ולתאר. בטח לא להבין כמה משמעות פתאום יש לצמד המילים הללו - איזה מזל".

שישי בערב, 6 באוקטובר. בשבילי הקיבוץ פוסעות משפחות. טליה ויניב, זוג צעיר, שלושה ילדים (7, 5 וחמישה חודשים) ואמה של טליה, שהתארחה בחג. "היתה הפקה מקסימה, מתנפחים, דוכני אוכל, תמונות, מוזיקה ותחושת קהילה מדהימה שהזכירה לנו למה בחרנו בנירים. חגגנו, אכלנו, כבר חיכיתי לחזור לשגרה של אחרי החגים". הלילה עוד צעיר. "הילדים הלכו לישון, אמא שלי נשארה לשמור עליהם. בהפתעה החלטנו לנסוע למועדון בתל אביב כדי לחגוג לחברה שלנו יום הולדת. יצאנו ב־22:00 מהקיבוץ, ובמהלך המסיבה תהיתי אם לא היה עדיף להישאר לישון בתל אביב, במקום שעה וחצי נסיעה חזור באמצע הלילה. איזה מזל שלא הזמנו מקום".

ב־4 לפנות בוקר נסעו השניים בחזרה לכיוון עוטף עזה. "בדרך עוד עברנו דרך ההפקה המטורפת במסיבת נובה, ומשם המשכנו הלאה - לקיבוץ, לבית, לילדים. הגענו ממש לפנות בוקר ונרדמנו בתוך שנייה".

6:30, צבע אדום מעיר את כל העוטף. ואחרי זה עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד, וזה לא מפסיק. "אני מטושטשת אחרי שעת שינה אחת, לא מבינה מה קורה, יניב שולף את אסף מהעריסה, ויחד כולנו - אנחנו, הילדים ואמא שלי - רצים לממ"ד. אני מכינה לאסף בקבוק ומביאה שמיכה, ופתאום לאביתר יש פיפי. אנחנו מכניסים דלי לממ"ד ואומרים שאף אחד לא יוצא כרגע".

הרגשתם שיש משהו שונה באותו הבוקר? בכל זאת, היו הרבה יותר אזעקות מכרגיל.
"כן, יניב הרגיש די מהר שמשהו לא תקין בירי הזה, שזה לא שגרתי, שזו פעולת הסחה. הוא אמר לי שמשהו מוזר ושונה קורה. יצא מהממ"ד, וכשחזר אמר ששמע יריות. במקביל התחילו הודעות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ על קולות ירי מנשק קל, ספק צבא ספק דמיון - לא ברור. ואז התחילו הודעות שיש מחבלים, שהם בקיבוץ, יורים על בתים. אני מראה ליניב את ההודעות, שהילדים לא ישמעו, אנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, ויניב אומר לי 'בורחים מכאן, אנחנו לא נשארים פה ומחכים שיירו בנו'".

אני רצה לדלת הכניסה, פותחת אותה, שומעת יריות, הרבה יריות, אבל רחוק מהשכונה שלנו. מסתכלת ואומרת 'יניב, יוצאים!'. הוא מסתכל עלי, שנינו מהנהנים בראש, ויניב מבטיח שיהיה בסדר".

דמיינו בריחה מהבית שלכם, אלף פעולות קטנות שכולן החלטות הרות גורל בדיעבד. מה חשוב? מה לא? מי יודע? סיפורים תמיד כותבים את עצמם מסופם אל ההתחלה. "אמרנו לילדים ולאמא שלי שיוצאים. הילדים היו מבוהלים אבל ממושמעים להפליא. רצו אלינו עם אמונה שלמה שאבא ואמא שומרים עליהם ויודעים מה הם עושים. בלי לארגן כלום, בריצה מהירה, יחפים, בפיג'מות, עם תינוק מכוסה בשמיכה על הידיים, מוצץ ובקבוק, אנחנו פותחים במנוסה לאוטו שלנו. מעיפים את הבוסטרים מהמושב האחורי במהירות, עלינו לרכב.

"בשעה 7:09 המצלמה מצלמת אותנו מול השער הצהוב של הקיבוץ, והוא נפתח אוטומטית לאט־לאט, ונתנו גז, בטיל. רק לא להביט לאחור. אנחנו נוסעים על הכביש שעליו נסענו לפני כמה שעות, ולא מבינים מה קורה במדינה, לא קולטים או מדמיינים את גודל האירוע. איזה מזל".

וכך, שישה אנשים במכונית שנוסעת בעוטף נמלטים על חייהם מבלי לדעת מה קורה מסביב.
"חשבנו לנסוע לבית של חברים בקיבוץ משאבי שדה, הכביש לשם הוא דרך צאלים. עד היום יניב לא יודע להסביר למה ואיך, אבל במקום להמשיך דרומה הוא פנה שמאלה בצומת מעון לכיוון אופקים. בדיעבד הבנו שחוליות שלמות היו בדרך לצאלים, על כביש עין הבשור, קיבוץ מגן. שוב היה לנו מזל.

"בדרך כלל בהסלמות עומדים בצומת מעון רכבי צה"ל. הפעם עמד שם רכב נטוש. בדיעבד הבנתי שכמה דקות קודם היו שם רכבים אחרים שירו עליהם. אנחנו נוסעים, ועוד רכב עומד באמצע הכביש. לידו עומד אדם שמנופף לנו בידיים וצועק לנו משהו, לא הבנתי מה הוא אומר. בדיעבד הבנתי שהוא אמר לנו להיזהר באופקים. אבל זה עדיין לא מצליח לצייר את התמונה השלמה. הגענו לכביש באזור פארק אשכול, והבחנתי באופנוע הפוך בצד הדרך. לתומי חשבתי שמישהו נבהל והתהפך או זרק את האופנוע בגלל האזעקות, אבל זה היה אופנוע של מחבל שירו בו. וכל הדרך הזו אנחנו נוסעים בלי להבין שאנחנו בעצם שלוש דקות אחרי חוליית המחבלים שהגיעה לאופקים".

תוך כדי הנסיעה המהירה המציאות מתבהרת: "אני בתוך קבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, כאילו לכודה איתם בממ"ד. לא מצליחה לשחרר מהמסך. חברים כותבים שהמחבלים אצלם ופתאום נעלם הקשר איתם. היו אזעקות בדרך, יצאנו פעמיים מהאוטו ונשכבנו על הכביש. לא זוכרת איפה זה היה, איך נשכבנו, איך קמנו, ואם היו לידנו אנשים נוספים. לא זוכרת כלום. רק זוכרת שנכנסנו לבאר שבע והיתה אזעקה נוספת, לדעתי זו היתה הפעם השלישית שבה יצאנו מהאוטו, שאותה אני זוכרת היטב. נשכבנו על הכביש, יחפים, בפיג'מות, אני עם תינוק בידיים. אנשים לידנו הסתכלו עלינו, לא הבינו מה הם רואים.

"איש מד"א הגיע על קטנוע, התקרב אלי, ראה שאני עם תינוק, מתקשה לקום. במבט מרחם שאל אם הכל בסדר. הסתכלתי עליו, לא עניתי, לא היו לי מילים, הרגשתי מחנק בגרון, הנהנתי בראש ועליתי חזרה לאוטו. לא ידעתי איך עונים על השאלה הזו, ופשוט המשכנו בנסיעה".

06:40, חדר המיון בביה"ח סורוקה

"הזמן הלך לאיבוד באותו יום"

מספר הנפגעים שהגיעו בבוקר מתקפת חמאס לחדר המיון בבית החולים בבאר שבע לא אפשר לד"ר דן שוורצפוקס ולאנשי הצוות רגע אחד של מנוחה כדי לקחת אוויר ולעכל מה שקורה. "כתבנו בטושים על הפצועים, כי זה הרבה יותר מהר מלהקליד במחשב"

ד"ר דן שוורצפוקס מרים את ראשו מהנייד ומתכנן את זמן הראיון, כך שיספיק להגיע לאזכרה של אור אסתו ז"ל שנהרג ביום ההוא. "קודם קיבלתי כמה הודעות על 11 חודש, ואני מסתכל ואומר: מה שנה עכשיו?! אני מרגיש עדיין בתוך השלושים, אני עוד עמוק בתוך האירוע עצמו".

היום הארוך ביותר בחייו התחיל באזעקה ב־6:30 בבוקר. "התעוררתי ונכנסתי לממ"ד, בין האזעקה הראשונה לשנייה אני אומר לאשתי שאני נוסע לבית החולים. רק יוצא מהבית - בום, עוד אזעקה, נשכב על הרצפה. רוצה להיכנס לאוטו, עוד אזעקה. הבנתי שזה לא הזמן לעצור ונסעתי מייד לבית החולים".

ד"ר שוורצפוקס הוא מנהל מלר"ד (מרכז חירום לרפואה דחופה) סורוקה, או בשמו העממי - מיון. "מצבי חירום הם השגרה שלנו", הוא אומר, "ואיך שאתה נראה בשגרה, ככה אתה תיראה בחירום. באותו בוקר בכניסה למיון אני רואה את כל האחיות של משמרת הלילה יוצאות בדרכן ללכת הביתה. אמרתי להן 'אתן נשארות', עוד לא ידעתי שאצטרך אותן, אבל דאגתי להן. אחות אחת אמרה לי 'אני חייבת ללכת, מחכים לי'. התעקשתי. בדיעבד, מזל גדול שלא יצאה הביתה לעוטף. אם היתה יוצאת באותו הבוקר - היא היתה חוזרת היישר לתופת".

כמו אצל רבים אחרים, תודעת האירוע מתחילה להירשם בגלים שנעים בין המוכר, המוזר והאימה: "מי שמגיעים ראשונים לסורוקה בעקבות האזעקות אלו בדואים מהפזורה עם פצועים וגופות. וגם זה עדיין לא מוריד לך את האסימון. אנחנו יודעים שיש התקפת אש מטורפת והם לא ממוגנים, ואתה לא מבין מה גודל האירוע".

נוסף על ניהול המיון, שוורצפוקס הוא הרופא של קיבוץ עלומים. "אני מדבר עם האחיות שם - הן אומרות שהן בממ"ד וברקע בומים אדירים. אני מנסה לקבל תמונה לגבי מה שקורה, אני מתקשר לרפי בביאן, הרבש"ץ, והוא אומר לי 'אני לא יכול לדבר איתך, יורים עלי'. דרך הטלפון אני שומע ירי שטוח מסלול, ואז מתחיל להבין את גודל האירוע. ב־7:20 אני מתקשר לקצין אג"ם בפיקוד דרום ושואל לו 'תגיד, התחילה מלחמה?' הוא אומר לי כן וסוגר את הטלפון. מאותו רגע הקפצנו את כל המערכות. הודעתי לצוות שלי להגיע, חלק כבר הגיעו באופן עצמאי. בתוך 20 דקות כבר היו פה מספיק אנשים כדי להכיל את הפצועים שהגיעו אלינו. אני מספיק עוד לראות את הסרטון של המחבלים בשדרות, וזה כל מה שנשאר לי בראש, כי מכאן קיבלתי את כל המידע מהפצועים עצמם".

ואיזו תמונה מצטיירת לך מהשיחות איתם?
"אני מכיר היטב את העוטף משירותי הצבאי כמפקד סיירת גבעתי, ויותר מ־20 שנה כרופא בקיבוץ עלומים. כשפצוע נכנס ואומר לי מאיפה הוא הגיע, זה מייד מצויר לי במפה בראש. ואני כבר יודע שבעלומים ובצומת סעד יורים, ואז נכנסת פצועה מקיבוץ זיקים שבכלל לא אמורה להגיע אלינו והיא אומרת שהם עשו ג'וגינג במפלסים וראו שם גופה על הכביש. אני יוצא לרגע מחדר הטראומה ורואה שלוש בחורות בכניסה למיון, בלבוש של מסיבת טבע.

"אחרי דקה או שתיים יש כבר 15 אנשים, ואני שואל אותם מה קורה, והם מראים לי את ההתכתבויות עם החברים שלהם מהמסיבה ברעים. אחרי עשר דקות נכנס אמבולנס מאופקים עם הגופה של חיימוב, איש מד"א שנרצח. והמפה מתמלאת עלומים, הסרט משדרות, רעים, אופקים, דייג שמגיע מזיקים מספר שירו עליו בצומת ארז, ומגיע מישהו שירו עליו בשער הנגב. ואני שומע בארי וניר עוז ומבין את גודל האירוע - תוקפים את כל העוטף ואת הנגב.

"באותו היום קיבלנו 671 נפגעים. בכל שעה מספר הפצועים עולה, וזה אומר שבכל 40 שניות מגיע פצוע. מהר מאוד אני מבין שצריך להיערך אחרת. נתנו לד"ר יוסי אייזנברג, עילוי, שיעשה את הטריאז' (מיון הפצועים), והוא עמד בחוץ משמונה בבוקר ועד הלילה וקיבל החלטות בשניות. כתבנו בטושים על הפצועים, כי זה הרבה יותר מהר מלהקליד במחשב".

בין כל הפצועים והגופות שאתם מקבלים, מה הדבר שהיה הכי קשה להתמודד איתו באותו יום?
"תמיד אזכור את הבדואית בהיריון שהגיעה עם כדור בבטן. נלחמנו על העובר ולא הצלחנו, אבל הצלנו אותה. או את הרגע שבו חייל שנפצע במוצב כיסופים מגיע לפה בנשימותיו האחרונות, ולמרות ההחייאה ומנות דם אנחנו קובעים מוות, ואמא שלו היא עובדת משק במלר"ד, ולאף אחד אין את הלב לגשת אליה ולבשר".

שוורצפוקס לוקח נשימה עמוקה, ואז ממשיך. "תמיד ידעתי שצריך לפתוח מרכז מידע למשפחות, אבל לא הבנתי את העוצמה של הדבר הזה. באותו יום כל החיילים שלחו הודעה להורים, ואז הרשת נפלה או הבטרייה נגמרה. מספר המשפחות שהגיעו לכאן לחפש את הקרובים שלהן היה עצום. אלפים צובאים על המקום, ואתה לא מצליח להשתלט על זה. לעולם אזכור את אבא של נועה ארגמני, שמספר לי שהבת שלו היתה במסיבה, והוא מחכה שהיא תגיע למיון, ואני זוכר אותו בחוץ, צורח כמו פצצה אטומית כשהתקשרו אליו מהסלולרי שלה ואמרו לו שהיא בעזה. זה היה מחזה מחריד.

"היתרון של אירועים כאלו זה שכולם רוצים לתת כתף, וכולם מתגייסים ושמים את האגו בצד. כל עשייה מכבדת - לדחוף אלונקה, להביא מנת דם. הגיעו סטודנטים לרפואה שהתנדבו להיות סניטרים. לרגע לא היה לי מחסור בעובדים, ומעבר לכל הדברים שאני גאה בהם זה שהגיעו גם 69 חולים רגילים לגמרי וגם בהם טיפלנו. דווקא בגלל שהתנהלנו כמו ביום רגיל, זה הביטוי הכי טוב ומרגש למסוגלות של הצוות".

הוא יושב בחדרו, מאחוריו ערימה גדולה של חוסמי עורקים צה"ליים שהוא אוסף משנה של מלחמה. בליבו תקווה להחזיר אותם יום אחד לחיילים שהגיעו איתם. על הדלת מדבקות זיכרון לחללים שהוא מכיר, או שנקשר אליהם. בינתיים אחת האחיות מביאה לו מתנת יום הולדת - ערכת גבינות משובחות. החיים והמוות משחקים תופסת במסדרונות המיון.

"לאורך כל היום הזה התקשרתי פעם אחת לאשתי, בחג, לשתי שניות. אמרתי לה 'תקשיבי, זה מטורף' - וסגרתי. ואני יוצא החוצה ופתאום חושך ולא מבין איך זה יכול להיות, הזמן הלך לאיבוד באותו יום. רק בחצות גיליתי שגייסו את הבנים שלי. אחרי זה השוטר של המיון הראה לי את מד הצעדים, ולמרות שלא זזתי מכאן הלכנו באותו יום יותר מ־20 קילומטר. היינו עם רגליים גמורות מעייפות ולא ישבנו על הכיסא. 7 באוקטובר נגמר עבורי רק באמצע הלילה שבין ראשון לשני, לקראת ארבע בבוקר, כששמתי פה מזרן על הרצפה וישנתי כמה שעות לפני שעברתי ליום הבא".

06:45, תחנת מד"א, שדרות

"במלחמת מצווה לא מחשבים סיכונים"

שום אירוע שעבר אלאור טוויל במהלך שנותיו כנהג אמבולנס לא הכין אותו לשעות הקשות והארוכות של 7 באוקטובר, ולכמות הפצועים וההרוגים שעברו תחת ידיו. "זה היה יום של לעשות מה שאתה יכול, איך שאתה יכול. עם כל מה שראינו באותו יום, אני מרגיש שזכיתי להיות שם כדי לעזור לאנשים"

שמחת תורה הוא אחד מהחגים הכי משמעותיים ומזוהים עם העיר שדרות. הרחובות מלאים במשפחות ובמתפללים שרוקדים עם ספרי התורה בין בתי הכנסת, ואורחים מגיעים מרחוק להשתתף בהקפות. אבל בחג ההוא, במקום לרקוד ולהתפלל, מצא עצמו אלאור טוויל, נהג אמבולנס ותיק משדרות, במשימת הצלת חיים. "התעוררנו לקסאמים. חשבנו שזו הסלמה רגילה ונכנסנו לממ"ד, אבל בטלפון כבר ראיתי התרעות על ירושלים ותל אביב בכמויות. האזעקה לא פסקה, אבל מ־7 בבוקר בכלל לא שמעתי אותה כי הראש היה כבר באיום אחר".

טוויל, בן 37, משאיר את אשתו והילדים בממ"ד ויוצא לתחנת מד"א. ב־6:45 הוא מגיע, ומכאן, במשך שעות, הוא לא עוצר לרגע. "אני מניע את האמבולנס כדי לתת מענה ושומע חבר מדווח בקשר שנפגע. מתברר שזה חבר שהיה כונן במקומי באותה שבת, חננאל ג'ראפי. כעבור חצי דקה אנחנו מתחילים לשמוע מאסה לא רגילה של ירי, בדיעבד התברר שבמרחק עשרות מטרים מהתחנה, ואני אומר 'נראה לי שזו מנהרה חוצה מעזה ומחבלים מסתובבים בעיר'.

התחנה הופכת לבית חולים באותו רגע, ואני מתקשר לאשתי להגיד לה שיש מלחמה ומחבלים בעיר. 'אל תצאו מהבית, תסגרו את החלונות. אני אתקשר כשאוכל'. בתוך דקות החלו להגיע פצועי ירי ורסיסים. ילדה שירו לבית שלה ושברי זכוכית פגעו לה בראש. אחרי כמה רגעים הגיע פצוע קשה מאוד, דולב סוויסה, שנורה יחד עם אשתו ברכב כאשר שתי בנותיהן הקטנות מסתתרות מאחור. ב־7:20 אני מקבל טלפון מחבר שנמצא בתחנת המשטרה, הוא אומר לי 'תגיעו, יש פה המון פצועים והרוגים'. בזמן הזה ג'ראפי מגיע לבית של פרמדיק בשדרות, ושם אומרים לנו ש'אם הוא לא יוצא מפה בתוך עשר דקות הוא מת'".

בזמן שהפרמדיקים בשדרות נלחמו בתחנה כדי להציל חיים עם כל מה שהיה להם, מאחר שהציוד הלך ואזל ככל שעברו השעות, טוויל יצא באמבולנס הממוגן. ברקע צרורות ירי בספרייה הסמוכה על מיניבוס המטיילים מאופקים. "בדיעבד הבנו שמצאו על המחבלים הוראות הגעה לתחנת מד"א ומכבי האש, כולל כמה אנשים נמצאים שם ומבנה החדרים. הנעתי את האמבולנס כשאני לא חמוש ואין מיגון קרמי אבל זה מה יש, ויצאתי.

"ב־7:50 אנחנו עוברים ליד הספרייה ורואים רכבים מלאים בנרצחים, את המיניבוס עם הקשישים מאופקים. אנחנו מנסים לזהות סימני חיים תוך כדי נסיעה, ממשיכים כדי להוריד את הפצועים בנקודת החבירה לאמבולנסים נוספים ולהספיק לחזור להוציא עוד פצועים מהעיר. ושוב דוהרים בחזרה לשדרות כדי להגיע לתחנת המשטרה. הפעם עוצרים בספרייה, מחפשים למי לעזור, סימני חיים, ולצערי אין. אנחנו ממשיכים לתחנה להוציא עוד שלושה פצועים. זה היה יום של לעשות מה שאתה יכול איך שאתה יכול".

באחת מהפעמים שבהן חזר לכיוון שדרות הבחין בכניסה לעיר בשלושה לוחמי ימ"מ שהחלו לצעוד לכיוון תחנת המשטרה. "עצרתי לידם ואמרתי 'אני בדרך לתחנת המשטרה ואני ממוגן - בואו'. בתוך רגע היינו שישה נוסעים, שלושה אנשי צוות של מד"א ושלושה לוחמים. אבל אז הם מקבלים פקודה חדשה - להמשיך לקרב בשער הנגב. היה שם מארב לא פשוט. אנחנו נפרדים מהם לשלום ואוספים משם פצועים, אנשי כוחות הביטחון ועובדים תאילנדים, ורק אחרי הפעם הזו הצלחנו להגיע סוף־סוף לתחנת המשטרה".

יש הפוגות? אתה עוצר כדי לעכל?
"אתה פשוט רץ ממקום למקום. רק בשתיים בצהריים היתה הפוגה בהגעת הפצועים, הגיעו עוד כוחות והצטרפתי למאמצים בתחנה עצמה. היות שאני גם מתנדב בזק"א היה שלב שבו אספנו נרצחים וחללים ברכבים של הצבא ובאמבולנסים, ופתאום רואים פרצוף של חבר שאתה מכיר והקשישים מהבוקר".

טוויל מוקפץ שוב לתחנת המשטרה. על הגג שוטרים פצועים ויש צורך לחלץ אותם בזמן שמחבלים יורים מהתחנה לכל עבר. "אין מסוקים בשעות האלה, אז הביאו כבאי מנתיבות, גיבור שהגיע עם הימ"מ, ואנחנו מתקרבים באמבולנס כמה שאפשר וחונים מול התחנה. הלוחמים יורים לחלונות כדי שהמחבלים לא יירו עלינו החוצה, ולוחמים אחרים עולים בסולם לגג להוריד משם שוטרים פצועים. הכנסנו אותם לאמבולנס, נלחמנו על החיים שלהם וניסינו להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים.

"זה היה מרדף נגד הזמן. הגיעו עוד אמבולנסים לפנות עוד שוטרים פצועים ואנשים שהסתתרו בבתים שלהם ולא יצאו לקבל טיפול. בערב הוקפצנו שוב לתחנת המשטרה לניסיון ההשתלטות האחרון של הימ"מ. היה כבר חושך בחוץ, ושוב אני מכניס את האמבולנס צמוד לתחנה, בלי מיגון, בלי נשק - פשוט פותח דלתות ומכניס אלי את אלכסיי שמקלוב ז"ל, קצין בימ"מ, כשהוא עדיין פצוע קשה, ונוסע משם להעביר אותו למסוק. לצערנו הוא נפטר אחר כך מפצעיו".

הזמן הזה אתה לא מפחד על עצמך, על המשפחה בבית?
"יש זמנים שבהם הכלל הרבה יותר חשוב מהפרט, ובמלחמת מצווה אין שאלה ולא מחשבים סיכונים. ככה למדתי וחונכתי בישיבה ובבית. גם בזק"א לא שואלים אם זה ישרוט לי את הנפש. עם כל הזוועות שראינו באותו יום, אני מרגיש שזכיתי להיות שם כדי לעזור לאנשים, וכן - גם לוקחים סיכון מעבר לרגיל כדי לעזור לאחים שלנו. כן, כל הזמן הייתי עם אוזן על הקשר כדי להבין אם זה קרוב לבית שלי, ואני כן שלחתי מדי פעם הודעה לאשתי לראות שהם בסדר ולהגיד לה שאני עדיין פה, כי היא היתה במתח נורא".

מה אתה לוקח מהיום ההוא?
"ראיתי את הזוועות של הרוע שמנסה תמיד לקום מולנו, אבל גם ראיתי כל כך הרבה גבורה וניסים. יציאה מטורפת של אנשים מהמקום שלהם, מהבית שלהם, כדי לעזור להציל ולסייע במלחמה על הבית ועל החיים שלנו. זה כל מה שעשינו באותו יום, הייתי היהודי הכי טוב שאתה יכול להיות".