מרקש אקספרס: מסע השורשים של הדר לוי

כשהגיע הטלפון ושאלו אם אני רוצה לטוס למרוקו במסגרת הסדרה "טיול שורשים", התשובה היתה ברורה. אני, שחושבת הרבה על כל דבר, שמתלבטת לפני כל פרויקט, אמרתי מייד ובלי היסוס - "כן". זה היה סוף־סוף כן. לא "האח הגדול", לא ביקיני, לא לשוטט בעולם במדי כדורגל. סוף־סוף תוכנית שאני פשוט משתוקקת לעשות. מרוקו. מסוג החלומות שאתה רוצה להגשים, אבל הגיל, והילדים, והעבודה. ואתה אומר, "לא משנה, זה כבר לא יקרה".

אני לא כל כך יודעת מה מושך אותי במקום הזה. בלי שהייתי בו מעולם, אני מייד מרגישה משהו. שמש. חום. צהוב. צבעוני. מעניין. ובצורה לא מובנת, אלה גם השורשים שלי. מה יכול להיות יותר מושלם מזה?

לפני המסע התבקשנו לאסוף כמה שיותר תמונות ומסמכים על המשפחה שלנו. קשה היה לאתר מסמכים. אפילו תמונות לא היו. בואו נתחיל מזה שלאבא שלי, דוד, אין אפילו תאריך לידה מדויק. כלומר, יש לו, 1 בינואר, בדיוק כמו של חמשת האחים שלו, שעלו לארץ. עוד שני אחים נולדו בישראל, ולהם כבר יש תאריך מדויק.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

לא מדובר רק בביורוקרטיה מוזרה, גם הם בעצמם לא יודעים מתי נולדו. אחד בפסח, אחד בחנוכה, ולפי מה שהם אומרים, גם לא היתה לזה משמעות, כי במרוקו לא חגגו יום הולדת. לא היו מתנות ולא היתה עוגה עם נרות. אחר כך, בתום המסע שלנו למרוקו, הבנתי כמה זה פילוסופי: אין ערך לגיל, כי אין לו משמעות. כי המוות אורב בכל פינה, אתה יכול למות גם כשאתה מבוגר וגם כשאתה תינוק, ולכן לא חשוב כמה שנים אתה כבר חי, אלא רק שאתה חי את החיים. זאת בעצם הזכות הגדולה.

אבא שלי עלה ממרוקו כשהיה בן שנה, ולמרות זאת תמיד אמר שבמרוקו היה להם טוב. ואני תמיד צחקתי, "איך אתה יודע? אתה זוכר משהו מגיל שנה?". אבל לנוסטלגיה אין גיל.

ניסיתי לעשות תחקיר. מצאתי כמה תעודות ותמונה אחת של סבא שלי, יוסף לוי, עומד בדוכן הספינג' שלו עם עוד מישהו לבוש מדים לבנים. התמונה הזאת תלויה בסלון בבית של הוריי, והיא היחידה שיש לנו. לצופית גרנט יש יותר מזה. 

הלכתי לדודים של אבא שלי, האחרונים מהמשפחה שנולדו שם ועדיין זוכרים. הם עמוסי זיכרונות, עם פרטים מאוד מדויקים, אבל לא לפי הסטנדרטים המקובלים. חביב פרץ, דוד של אבא שלי, בן 80 פלוס, אמר שהבית של המשפחה היה במרקש, "בתוך סמטת רחוב קטנה בשוק, ליד דוכן של ספינג'". לפני זה הם גרו בכפר בשם זֶרקטֶן בהרי האטלס, בבית שנמצא ליד "סלע ענקי, גבוה־גבוה".

הוא נתן לי הוראות איך להגיע לקבר של הדודות שלי, אחיות של אבא שלי: "תעמדי עם הגב לעיר ועם הפנים להרי האטלס, את פונה ימינה, ושם תראי את זה".

צחקתי, כמובן. אילו תיאורים אלה? הייתי בטוחה שאין להם שום אחיזה במציאות. רק אחר כך התברר לי שיש, ועוד איך. כי בהיעדר מסמכים, האינטואיציה והזיכרון חזקים יותר מכל נייר. לאט־לאט התחילו הפיקסלים להתחבר לכדי תמונה אחת, מאוד מעורפלת, של החיים שלהם שם, שעליהם לא ידעתי.

נסעתי למרוקו כמעט בלי ידיעה מה אני מחפשת ומה אמצא. כדי לא להתאכזב, החלטתי שלמסע הזה אני יוצאת כדי לספוג, לא לחפש עקבות, והחלטתי לתת לשמש של מרקש לעשות בי את מעשיה. כי זיכרון הוא לא בהכרח מקום, הוא הרבה פעמים רק איזה ריח, או טעם, או שיר. לא תמיד משהו שאפשר לתייק.

• • •

נסעתי עם אבא שלי היקר והאהוב, שאני עפר לרגליו, שהפך אותי לכל מה שאני, שהיה לי כל חיי השראה של פריצת דרך והגשמת חלומות, ועם אחי הקטן יוסי, שלמעשה מנהל את הקריירה שלי בשבע השנים האחרונות. האיש שיצר איתי את מופע הסטנד־אפ שלי. ואיזו הזדמנות נפלאה זאת להחזיר להם טובה ולספק לנו חוויה מרגשת. איזו מתנה נהדרת. רק שלא יעלו לי על העצבים. בכל זאת, שבוע שלם במרוקו, ביחד. לא פשוט. 

מטרת המסע היתה למצוא את השורשים. את הבית. כמעט כל חיינו אנחנו מתעסקים בבית - בונים אותו, בורחים ממנו, ואז מחפשים אותו כל שאר הזמן. מבחינתי לא היתה אף פעם שאלה: הבית שלי הוא כאן, בישראל, שטופת השמש והחום. השפה, הנופים, האוכל, הכל פה שלי, כאילו נבנה עבורי, למידותיי.

קשה לתפוס את העובדה שבעצם, אנחנו כאן בסך הכל 70 שנה, ושאבא שלי לא נולד פה, וגם סבא שלי יוסף, שעלה לארץ ונפטר כשהייתי בת 3. בעצם, השורשים הגיאוגרפיים שלי הם לא מכאן. הם לא בבית שאן ובתל אביב. הם הרחק מכאן.

עם אביה, דוד, ואחיה יוסי במהלך המסע. "הבנתי שלנוסטלגיה אין גיל"

אבא שלי נולד במרקש. לסבא שלי היה דוכן ספינג' בשוק. יותר מזה לא ידעתי. לא דמיינתי מה זה לעזוב מקום ולהתחיל באמצע החיים הכל מאפס. 

בבית לא דיברו הרבה על מרוקו. בניגוד לבדיחה הרווחת, שכולם עבדו אצל המלך, לנו לא היתה המיתולוגיה הזאת. המבטא המרוקאי נכח בחיי, גם אורח החיים והאוכל, אבל סיפורים על מרוקו לא שמעתי. הכל היה כאן ועכשיו. לקנות דירה, ללמוד, להסתדר, להצליח. 

איפשהו בין כל הדברים האלה, מרוקו היתה עבורי חלום קסום. משהו בה משך אותי תמיד: מה קורה במדינה הזאת, שהמשפחה שלי באה ממנה. אבל תמיד אמרתי לעצמי שזה לא מקום שנוסעים אליו לארבעה לילות, זו לא קפריסין או רודוס. כבר ויתרתי על החלום הזה, עד שהגיעה ההצעה מהטלוויזיה. והנה אני על המטוס, עם אבא שלי ואח שלי וכמה תמונות ומסמכים, והתרגשות גדולה.

• • •

אנחנו נוחתים במרקש, העיר שראיתי בכל כך הרבה תוכניות תיירות ובישול, וכבר אני מרגישה משהו אחר. אנרגיה מדהימה של מקום. אני לא יכולה להסביר את זה, אני פשוט מחייכת. מחייכת לאנשים, ויותר מזה, מחייכת בלב. כולם נראים לי מוכרים, כמעט משפחה. אפילו המנקה בשדה התעופה נראית כמו סבתא שלי.

יפה כאן, צבעוני. הבנייה שטוחה, אין מגדלים, כך שאפשר לראות שמיים, וברקע את הרי האטלס. כל הבתים ורודים. מרוקו היא מדינה שהערים בה בנויות בצבעים: יש עיר לבנה, קזבלנקה, ועיר כחולה, שיפשוואן, ומרקש היא העיר הוורודה. איזו חשיבה יצירתית, חשיבה של חושים. לא רק של נדל"ן.

יש המון יופי במרקש. אני אומרת לאח שלי שבאופן מוזר, אני מרגישה כאן בבית. "ברור", הוא צוחק, "כולם כאן נראים בית־שאנים". וזאת באמת התחושה. הנה יניב ביטון, והנה ליאור פרץ, והנה דודי אלמקייס. כל החברים שהרכיבו את נוף ילדותי נמצאים פה. אותם תווי פנים, אותו חיוך.

אני מתחילה בשיחה עם הנהג, בגיבובים של מבטא מרוקאי עם ג'יבריש לא ברור, והמילה שחוזרת לי על הלשון היא "ז'קולקול". הוא מתפקע מצחוק. אני בבית. 

בבוקר אנחנו נוסעים למלאח, שכונת היהודים, שכמובן מוקמה במקום הכי טוב בעיר, מרכז העיר, ליד השוק. אף שהשעה 9 בבוקר, בחוץ עדיין חושך. השמש עולה מאוחר במרקש. עכשיו אני מבינה למה התכוונו במשפחה כשסיפרו לי שסבא שלי היה פותח את הדוכן שלו בחושך. אני דמיינתי השכמה הרואית ב־4 בבוקר.

בשוק המקומי. "באופן מאכזב, האוכל המרוקאי במסעדות לא היה טעים לי. עוד מיתוס שהלך"

בעזרת קובי יפרח, המדריך שלנו, אנחנו מגיעים לבית הכנסת היהודי, שקיים משנת 1492, שנת גירוש ספרד, ונקרא סלאת אל־עזמה - בית הכנסת של המגורשים. בית הכנסת הוא מבנה מהמם עם חצר פנימית, ובתוכה עץ לימון. יש גם מטבח ומישהי שמכינה תה ועוגיות וארוחת בוקר למתפללים. פתאום בית כנסת מקבל עבורי מראה מזמין, משפחתי, יפה, נעים, אוהב ולא מכריח, לא מקום שאתה רק מחכה שהזמן יעבור כדי להגיע הביתה לאכול ולהתחיל את הקידוש.

אבא שלי מתפלל, ויוסי מניח תפילין. אני מתבוננת בהם מעזרת הנשים שלמעלה. הסידורים, ארון התפילה, הכל נראה כמו בבית.

אחד היתרונות של להיות אישה בבית הכנסת הוא שאפשר לחתוך מתי שמתחשק, וזה מה שאני עושה. יורדת למטה לפטפט עם סעדה הטבחית. אני מחרטטת במבטא מרוקאי, והיא עונה לי בחרטוט משלה. תאמינו לי, הרבה דיאלוגים בחיי היו פחות מובנים מזה.

סעדה מוזגת לי תה עם נענע וחתיכת לחם עם שמן זית. אבא שלי יוצא מהתפילה ומתחרע על האוכל. ארוחת בוקר מרוקאית, פשוטה וטעימה. אם אמא שלי היתה פה, היא בטח היתה אומרת לו, "דוד, תרגיע עם הלחם". אבל לחם זו החולשה של אבא שלי. אני טועמת את הלחם ומבינה למה.

הקהילה היהודית בעיר, בהובלת קובי יפרח, הקימה בבית הכנסת מעין מוזיאון של הקהילה, עם תמונות ומסמכים שתלויים לראווה על קירות בית הכנסת. אנחנו עוברים תמונה־תמונה ושומעים הסברים מאייזיק (יצחק) אוחיון, מאחרוני היהודים בעיר.

אני קצת משתעממת, אף פעם לא אהבתי מוזיאונים. אבל אז, משום מקום, אנחנו נתקלים פתאום בתמונה מוכרת: סבא שלי עומד בדוכן הספינג' שלו. כן, התמונה האלמותית שתלויה בבית הוריי, ששוכפלה על ידי הקהילה היהודית ונתלתה כאן.

אבא שלי מתרגש עד דמעות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אני בשוק, עדיין מעבדת, אבל הוא נותן לרגש לצאת ואומר: "אני מרגיש שייך, אני מרגיש שייך. זה לא סתם. אני חלק ממשהו". כאילו חיכה כל חייו לרגע הזה, שמשהו כל כך פרטי מקבל פתאום הכרה. שכל הסיפורים האלה, שעליהם גדל, על דוכן הספינג' של אבא שלו, לא היו סתם. ברגע אחד אבא שלי מקבל משמעות גם לחייו שלו. 

לא היה לי מושג שהוא מרגיש חוסר שייכות. הוא תמיד היה האבא החזק, היודע, לא ידעתי שהוא מרגיש תלוש. שהוא צריך סגירת מעגל משלו. והנה התמונה הזאת, שתלויה במוזיאון, מוציאה ממנו את הילד. ילד שמגלה שלאבא שלו היו חיים עשירים. במיוחד לאבא שלו, יוסף לוי, שבמונחים של אז היה כוכב מסדר הגודל של מרגי. כולם אכלו ספינג'. כולם הכירו אותו.

עברו רק שלוש שעות, אבל שלוש שעות כל כך משמעותיות. 

אנחנו יוצאים מבית הכנסת ומנסים למצוא את הבית שבו נולד אבא. הרבה סיפורים סיפרו לי הדודים שלו המזדקנים, חביב וחנניה, שניהם ממגדל העמק, אבל אני לא חושבת שיש סיכוי למצוא פה "משק גדול עם חיות וחמורים ותרנגולים".

אנחנו מוציאים את הטלפון ועושים שיחת וידאו עם דוד חנניה. חנניה פרץ, האח הצעיר של חביב, אחיה של סבתא שלי, שמחה לוי. שיחת הווידאו הזאת כל כך קומית, שאני לא יכולה להסביר. אנחנו באמצע מרקש, והוא על הספה שלו במגדל העמק, נותן לנו הוראות. "תלכו ישר, תפנו ימינה. תראו פונדק. הנה, זה זה!"

הלסת שלי נשמטת. אני כבר לא צוחקת. הוא צדק. זה זה. 

המקום הוא באמת פונדק כמו בסרטים. המון חדרים, שתי קומות וחצר פנימית גדולה. כולם חיו כאן, משפחה מורחבת בחיי קהילה משותפים. פתאום אני מבינה למה אבא שלי כל כך אוהב שאנחנו, הילדים שלו, ישנים על מזרנים בסלון.

כל הילדות שלי הוא התעקש שנישן כולנו ביחד, אני וחמשת אחיי, גם כשהיה מקום, גם כשהיה לכל אחד חדר. עד היום, כשאני בת 42, הדבר האהוב עליו הוא ערב שבת, כשמוציאים מזרנים וכולם ישנים בסלון. הוא כל כך אוהב את הביחד.

ופתאום אני מתחילה להבין כמה הגיוני לגדל ככה ילדים. לא לבד, כשכל אחד בביתו ומנסה למצוא במשך ימים בייביסיטר פנויה. כולם ביחד. נכון, אין פרטיות, אבל תמיד יש סידור לילדים ואיזו תרנגולת לשוחח איתה.

זה הבית שאבא שלי נולד בו, ועכשיו החיים שלו הם לא רק זיכרון של שברי מילים. הם מציאות. הפונדק עובר עכשיו שיפוץ, הוא מלא פועלים שמשקמים את החדרים. קובי מסביר לנו שעומדים לעשות פה בתי מלאכה לאמנים, וכולם יפנו לחצר מרכזית, והכל בסגנון ירושלמי־יפואי כזה. "זה היה הבית שלי", אומר אבא שלי במרוקאית, והפועלים מהנהנים. גם הם בטח מתים לחזור כבר הביתה. 

בקומה השנייה יש עוד חדרים, ריקים ומצוחצחים, אבל מסתירים בתוכם חיים עשירים. אבא שלי כבר מדריך אותנו בעצמו. "כאן בטח גר חנניה, וכאן מסעוד, וכאן חביב, וכאן וכאן וכאן".

בקומה השלישית גג ענקי, לבן, צופה לכל המלאח, הרובע היהודי של מרקש. הלב שלי מתרחב. המראה הזה של בטון לבן, ביחד עם השמש החזקה של מרקש, פותח את החושים. אני, אבא ויוסי עומדים על הגג ונושמים את האוויר.

"איך מאמא קראה לך כשהיית ילד?" אני שואלת את אבא שלי. מאמא היה הכינוי של סבתא שלי, שמחה.

"ביישו", הוא אומר, ואני צועקת לו: "ביישו, תעלה הביתה!". הוא צוחק.

• • •

הולכים לבית העלמין היהודי, מרחק מאה מטר מהמלאח. כן, קרוב, לא בית עלמין שמרוחק מהעיר אלא אחד שנמצא ממש בתוך חיי הקהילה, כאילו כדי לסמל שמוות הוא חלק מהחיים. בבית העלמין הזה קבורות כנראה האחיות של אבא שלי.

הסיפור שעבר במשפחה הוא שהיו לו שתי אחיות תינוקות, שנפטרו בזו אחר זו. אף אחד לא דיבר על זה, מעולם גם לא היה לו האומץ לשאול את אמא שלו מה באמת קרה. שמחה לוי, לבית פרץ, היתה אישה חזקה שלא התעסקה בעבר. מעולם לא היה אפשר לדבר איתה על מרוקו או על חייה. מבחינתה, מה שהיה היה, צריך להמשיך הלאה.

אבל בתחקיר לקראת המסע, הדודים שלי אישרו את הסיפור. אכן, היו שתי בנות, שנפטרו כל אחת בגיל שנה, באותן נסיבות - מגפת הטיפוס. מצמרר. חביב אמר שכאשר אהיה עם הפנים לאטלס, אלך כמה צעדים ואראה קבר עם חצי בלטה עליו, וזה הקבר של אחת האחיות.

בית העלמין מרהיב ביופיו. הרי האטלס ברקע, אדומים, חומים, וכל הקברים בצבע לבן, נטולי שמות. היו כאן אנשים, היו כאן חיים. מי הם? אין לדעת. אין דרך לדעת שום פרט. כולם שווים. פתאום אני מבינה שאני באפריקה. הכל נראה אפריקני, שבטי, שורשי.

אנחנו עוקבים אחרי ההנחיות שנתן חביב, שצריך להיות עם הפנים להרים ולחפש קבר שעליו חצי בלטה. רואים את הרי האטלס לפנינו, צועדים כמה צעדים, והנה קבר ועליו חצי בלטה. היחיד מבין כל הקברים שיש עליו חצי בלטה. אנחנו ללא מילים. הייתכן?

נעמדים ליד הקבר, בלי להגיד מילה. אני רואה את ההתרגשות על הפנים של אבא שלי. לא יכולה לשבור את האווירה בבדיחה, זה לא מתאים הפעם. 

אבא שלי שובר את השקט ואומר, "נקרא קדיש". מתחיל לדקלם "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אבא שלי על קבר אחותו הקטנה בת השנה, שאותה מעולם לא הכיר וכמעט לא ידע שהיתה קיימת בכלל. אני בוכה בלב, נדמה לי שכולנו בוכים בלב, לא מבינים את גודל המעמד. אני לא מאמינה שאני חווה סגירה של סיפור. איזו זכות זאת. 

בית העלמין במרקש. "כל הקברים בצבע לבן, נטולי שמות. היו כאן אנשים, היו כאן חיים. מי הם? אין לדעת"

אני חושבת על סבתא שלי, שאיבדה שתי תינוקות והמשיכה ללדת ילדים, שמונה היו לה, ועלתה לארץ והחזיקה משפחה. כמה כוח צריך בשביל זה. איזו אמונה חזקה בחיים. פתאום היא לא רק סבתא שלי. היא אישה ככל הנשים, אנושית, וגם נערצת. כנראה האישה המצחיקה והחזקה, שגדלתי אצלה בסלון, הסתירה עמוק בלב כאב ענקי.

סבתא שלי היתה אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לי לנסוע למרקש. ביליתי אצלה לילות רבים. אחרי שסבא שלי נפטר, היינו עושים אצלה תורנויות שינה, כל הנכדים. אני הייתי הבכורה במשפחתי, ועלי נפל רוב העול. לא תמיד זה היה הדבר הכי כיפי לילדה או לנערה מתבגרת.

סבתא שמחה לא היתה סבתא רגילה. היא היתה אישה מאוד מיוחדת. חזקה, לא פוחדת לפתוח את הפה, אומרת תמיד מה שהיא חושבת. אם מישהו לא בא לה טוב, היתה אומרת לו, "יאללה, לך הביתה שלך", גם כשזה היה הבן שלה.

היא לא אהבה זקנים ולא מחלות. אהבה לדבר על צעירים. תמיד שאלה אותי אם יש לי חבר ואם יש לי חברות. היא היתה דתייה, אבל מסוג אחר. כזאת שרואה טלוויזיה בשבת, מדליקה אורות (ובעיקר מכבה אותם) וחיה איך שבא לה. "מאמא", קראנו לה.

אני זוכרת שבתור ילדה הרגשתי מאוד שונה מכל הסביבה שלי. הרבה פעמים התביישתי. התביישתי להגיד "מאמא". התביישתי שסבתא שלי היא לא אחת כזאת שמעמידה אלף סירים, כאילו לא בסטנדרט של הסבתות בבית שאן. היום אני מבינה עד כמה היא היתה גדולה מהחיים, עד כמה אין במה להתבייש, להפך. 

• • •

והנה הרגע שלו חיכיתי. אנחנו נוסעים לכפר שבו היא נולדה, זֶרקטֶן. כפר קטן בהרי האטלס, שעתיים וחצי נסיעה ממזרח למרקש, לתוך ההרים. בגיל 14 היא התחתנה, כעבור זמן קצר התגרשה, ואז עזבה את הכפר ונסעה לעבוד בקזבלנקה. חביב מספר שעבדה במשק בית אצל השגריר, אולי זה חלק מסיפורי "עבדתי אצל המלך", שכולם כל כך אוהבים לצחוק מהם.

היא עבדה שם כשנתיים, נערה צעירה, לבדה, ומשם עברה למרקש, התאחדה עם משפחתה, הכירה את סבא שלי ובנתה משפחה משלה. את כל הסיפור הזה לא ידעתי, הוא נודע לי רק לפני הנסיעה, משיחות עם חביב, שפשוט נהנה כל כך לספר, כאילו סוף־סוף מישהו מוכן לשמוע. בעיקר תפס אותי האומץ של סבתא לעזוב כפר קטן לעבר הלא נודע. בטח בימים ההם, בטח כשאת נערה.

הנסיעה מרתקת. הנופים מתחלפים במהירות, מבתים אדומים של עיר, למרחבים ירוקים של שדות, להרים חומים־אדומים וטבע פראי. יש אפילו שלג באופק. נופים שראיתי בהודו, בנפאל, והם בכלל היו לי מתחת לאף. הנופים של סבתא שלי.

עוצרים לשתות קפה במסעדה באמצע הדרך. לידנו עוצר אוטובוס, ותיירים יפנים יורדים ממנו בהמוניהם. מצטלמים באחד המקומות היפים שראיתי בחיי, ומבקשים ממני לצלם אותם.

אני מצלמת אותם, וחושבת לעצמי שזה לא עוד אתר תיירות שאני באה לעשות עליו וי. אני מצלמת עכשיו חלק ממני.

מגיעים לזרקטן. "זה כפר זר וקטן", אבא שלי צוחק. הנשימה נעתקת. מקום גבוה עם נוף מטורף לשדות, עמקים, נהר למטה ושלג שמבצבץ מעל. מה שנקרא חור, אבל אחד כזה שבא לך לזרוק הכל ולבוא לשבת בו חודשיים באיזה בית.

בתוך הכפר התמונה קצת פחות פסטורלית. בתי בוץ, עם מקלחות של לפני מאה שנה: חדר מבוץ, שממוקם מחוץ לבית, עם חלון קטן, גיגית ובאר.

בקיוסק באמצע הכפר מוכרים מעט מאוד פריטים. קצת שוקולד, מסטיקים וזהו. דווקא זה מזכיר לי את הבית שלי בגבעתיים.

מחפשים את הבית שבו גדלה סבתא שלי. אני מחפשת את "הסלע הגדול", שעליו סיפר חביב, אחיה. זהו, אני כבר לא סקפטית, הזיכרונות של חביב הם ספר ההיסטוריה שלי.

אני מראה לאנשים ברחוב תמונה של סבתא מבת המצווה שלי, אולי מישהו יזהה. איך יזהו? סבתא עזבה כשהיתה בת 14. אני מתחילה להתייאש. אפילו המילה "ז'קולקול", שהצחיקה את כולם עד עכשיו, כבר לא עוזרת. אולי אפשר להרפות מלמצוא בית פיזי? אולי אפשר פשוט לנשום את האוויר, להתבונן בנוף ולהרגיש את הדם זורם יפה־יפה, נעים־נעים? להתחבר רגע לנערה הזאת שהיא היתה, להרגיש אותה בי?

אנחנו פונים ללכת, ומישהו מזמין אותנו לאכול. לידו עומד זקן הכפר, שממש משתוקק לדבר איתנו. אבא שלי מדבר איתו במרוקאית. מפתיע אותי עד כמה אבא דובר יפה את השפה. הוא לא מחרטט כמוני, הוא ממש מצליח לנהל שיחות עם כולם. זה מרגש לראות פתאום צד שלא הכרת באבא שלך. לראות אותו ילד.

• • •

שוב שיחת וידאו עם מגדל העמק. דוד חביב במיטה, בכובע גרב, משוחח במרוקאית עם זקן הכפר. מתברר שהם מכירים. אני כבר לא יכולה: זה מצחיק מדי, משוגע מדי, מופרע מדי. זקן הכפר עומד ומתחיל לדקלם את כל שמות היהודים שהוא מכיר: יהודה עמר, שלמה ביטון, יעיש פרץ, ניסים בוסקילה, והוא ממשיך ומונה אותם.

לאט־לאט אני מפסיקה לצחוק ומתחילה לעכל את מה שקורה כאן. היסטוריה חיה. היסטוריה שלמה של משפחות יהודיות שחיו כאן, ואני חווה עכשיו את התיעוד שלהן מולי. אין שמות על הקברים, אין שמות על הבתים, אבל יש שמות בראש של האיש הזה, והוא עומד ומונה אותם כמו שמות של תלמידים בבית ספר.

זאת נקודת השיא במסע הזה. הכל מתחבר. סבתא שלי והביוגרפיה שלה פתאום מתחברת לחיים שלי, לבחירות שלי. אח שלי מקשר בין העזיבה שלה את הכפר לעזיבה שלי את בית שאן בגיל 18, כדי להגשים חלום ולהופיע על במות. להיות עצמאית. עמוק בפנים אני אומרת, "וואו, איזה כבוד שהוא משווה בינינו". אם יש לי טיפה ממנה, זכיתי.

שלושתנו נעמדים בהר ונושמים את האוויר. אבא שלי מקבל את ילדותו מחדש. זה רגע שאנצור כל חיי. 

חוזרים למרקש ולטירוף של העיר. לרגע מתפנים להיות תיירים בעיר התוססת הזאת, עם המון תיירים שבאים מאירופה לתפוס קצת שמש וקצת אקזוטיות. כל כך הרבה תוכניות טלוויזיה ראיתי על מרקש, שכמעט ידעתי מה מצפה לי. אבל המראות יותר יפים מכל פריים. הכל רועש, צבעוני. שווקים אדירים של כל מה שתחפוץ, תבלינים מיוחדים. גבישי מנטה שפותחים את הנשימה, בגדים, גלביות, צעצועים, תיקי עור, מנורות.

• • •

מגיעים לג'מעה אל־פנה, הכיכר הכי מפורסמת במרוקו, עם זמרי רחוב ואנשים שמתופפים, ושירים, וריקודים, ובנות מרוקאיות לבושות טרנינג וכיסוי ראש, ותיירות אירופאיות שקנו הרגע גלבייה ומסתובבות איתה מבסוטות. ואני רק חושבת על זה שבא לי לצעוק להן, "היי, אבא שלי נולד פה!"

הכיכר הענקית הזאת נראית כמו יום עצמאות אחד גדול. בערב היא משתנה והופכת למיצג אורות. כולם מוציאים את המנורות שלהם והטאג'ינים ומוכרים ברחבת הכיכר. שם קניתי לאור, הבן שלי, כלב צעצוע שעושה אורות, כמובן מייד אין צ'יינה. מתנה מושלמת. עד היום הוא משוויץ ואומר, "זה כלב ממרוקו".

גם דוכני אוכל המוניים יש כאן, עם שפע עצום שכולל שיפודים, קוסקוס, סלטים. אבל באופן מאוד מאכזב, האוכל לא טעים. כן, כן. האוכל המרוקאי שאכלנו במסעדות לא היה טעים לי. הנה עוד מיתוס שהלך.

והיו גם צחוקים עם נהגי מונית, ותכשיטים, ותבלינים, וקומקום לתה שעלה 30 דולר, כי אח שלי יוסי ממש רצה לקנות. מאחותי ניצן קיבלנו הוראה לחזור עם גלביות, שיהיה לנו למימונות, וחזרנו עם שקית מלאה בהן. אבל כל אלה פיקנטריה. זה היה המסע של חיי.

ארבעה ימים, זה הכל, אבל ימים שבהם נשאבנו מהחיים הלוחצים והמוּכרים של ישראל לקפסולה מטורפת של זיכרון. איזה אושר חוויתי במסע הזה. ראיתי את אבא שלי כמו ילד, ראיתי את אח שלי מבין את הדרך שלו וסוגר מעגל עם עצמו. ראיתי את סבתא ואת סבא שלי. ראיתי את השורשים, שלא זכיתי ללמוד עליהם בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר.  וזה כל כך טוב להרגיש מחובר למשהו.

אתה חייב לדעת מאין באת. אולי כדי לאבד את זה, ואז לחזור לזה שוב. 

shishabat@israelhayom.co.ilסרטה של הדר לוי בסדרה "טיול שורשים" ישודר ב־10 בספטמבר בכאן 11 ובדיגיטלהבעל חשף: סודות חיי המין של טורי ספלינג

• ניקול ראידמן? אקי אבני שם סוף לשמועות

• שיימינג? רינת גבאי נכנסה במריה דומרק

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו