את יוצר "בובה של לילה", אלי בן דוד, אתם מכירים בעיקר בדמותו של שוקו, מגיש התוכנית בעל הפאה המתולתלת, שמרים להנחתות לדמויות המטורפות שעושים אלי יצפאן, שלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף, החקיין שמאחורי הבובות מיקו ג'מאל ואיש הכותרות אבי נוסבאום.
מה שלא רבים יודעים הוא שבן דוד, שחגג בדצמבר 45, חי כבר שבע שנים על קו ישראל־פריז, לשם נדד עם משפחתו אחרי שאלינור, רעייתו, מונתה לנספחת התרבות בשגרירות הישראלית. "הוריה ישראלים ששהו בשליחות בבריסל ובצרפת, אז היא נולדה וגדלה באירופה", הוא מספר.
מפריז, בן דוד כותב ומפתח פרויקטים בינלאומיים וחוזר לארץ פעם בחודש כדי לצלם פרק חדש של "בובה". התוכנית חזרה בימי הקורונה מהקפאה של שלוש שנים ועברה למתכונת ספיישלים חודשית, והפרק הבא ישודר ביום שני הקרוב ב־23:45 בלילה.
השבוע התבשר כי השיג שלוש מועמדויות בטקס פרסי הטלוויזיה של האקדמיה הישראלית לשנת 2021, שייערך ב־24 במארס. בקטגוריית תוכנית הסאטירה, המערכונים והבידור הוא יתחרה מול עצמו עם "בובה של לילה" ו"שקופים" (וגם נגד "ארץ נהדרת", "זהו זה!" ו"מצולמים"), ובמשותף עם היוצרים אדר מירום ועומרי עמית הם גם מועמדים בקטגוריית התסריט על "בובה".
"גדלתי על מוני מושונוב ומיקי ברקוביץ'", מספר בן דוד. "הם אלילי ילדותי. במושונוב יש משהו חם ואהוב ומצחיק ודרמטי, ומיקי היה ווינר. בשלב מסוים פתאום נכנס לבית"ר אלי אוחנה, אז בדיעבד אני לא יודע אם כילד אהבתי את בית"ר, כי זה לא החזיק עד היום, אבל כן אהבתי את אלי. הוא היה וואו".
הוא גדל באילת, והתחיל את דרכו בכלל כמוזיקאי. "היתה לי להקה, ניגנו רוק אלטרנטיבי והשמיעו אותנו גם כמה פעמים ברדיו", הוא מספר. "נסענו הרבה למועדונים בתל אביב, לפינגווין, לשירוקו, והתחברנו עם חבר'ה מהסצנה. הם גם היו יורדים אלינו בחופשות. היינו אאוטסיידרים באילת, שהיא עיר מאוד מיוחדת ויש בה תדר שונה ומגניב. משפחתי עדיין גרה שם, אחיותיי והוריי, אז כשאני בארץ אני תמיד באילת, כדי לראות את המשפחה".
כמו כל אילתי שרוצה לכבוש את העולם, הדבר הראשון שעשה בן דוד בבגרותו היה לעבור לתל אביב. הוא למד משחק בביה"ס של ניסן נתיב והיה, לדבריו, "האילתי של הכיתה".
"ברמת היוצר זה נתן לי פור מאוד גדול, כי יש לי פרספקטיבה אחרת", הוא אומר. "לא גדלתי בסצנה של תל אביב, לא למדתי בתלמה ילין ולא באתי מסם שפיגל.
"בהתחלה בכלל התלבטתי בין לימודי משחק לבין הדרכת טיולים. ההורים שלי אפילו ניסו לדחוף אותי לטיולים, אמרו לי 'זה מתאים לך, אתה אוהב לטייל ולדבר', אבל איכשהו התקבלתי לניסן נתיב ואמרתי: נתגלגל מכאן. מהר מאוד התקבלתי גם לתיאטרון החאן בירושלים ושיחקתי שם כמה שנים. אלה היו שנים מאוד מעצימות ומעצבות".
אז מה הוריד אותך מהמסלול הזה?
"פרשתי מהתיאטרון כי רציתי לכתוב מופע משלי. באותן שנים היו אסי וגורי, אדיר מילר, ילדים סורגים, והיתה סצנה של חבר'ה סופר מוכשרים שעושים בידור משלהם במועדונים. זה הדליק אותי. התחברתי עם עמי אנידג'ר והופענו הרבה יחד, קיבלנו פינות בטלוויזיה, למשל אצל אדיר מילר ואצל יצפאן, אבל זה לא התפוצץ לגמרי".
• • •
הוא החל לחפש את עצמו. כתב כתבות סאטירה על ספורט למקומונים בתל אביב וצילם לערוץ הספורט קטעי תוכן שיווקי תחת הכותרת "החיים על פי שוקו", שמהם צמחו הניצנים ל"בובה של לילה". התוכנית עצמה עלתה לאוויר ב־2011, וכעבור ארבע שנים יצר עם שותפיו מירום ועמית שתי עונות של "אנחנו במפה", תוכנית מערכוני ספורט בכיכובה של שלישיית "מה קשור", ואת הקומדיה "שקופים" שהציבה את גילה אלמגור, תיקי דיין, יובל סמו וגורי אלפי בתחתית שרשרת המזון של החברה.
לצד הסאטירה, היצירה האישית והחושפנית ביותר של בן דוד היא הסדרה "הנספח", שבה שיחק בתפקיד הראשי וסיפורה מבוסס על החוויות האישיות שעבר ועל המעבר לפריז בגלל משרתה של אשתו. "יצא לי משהו קומי מריר ודרמטי", הוא אומר, "גם בהשפעת גל הפיגועים שקרו בפריז ב־2015. פתאום מצאתי את עצמי כפליט מהמזרח התיכון, עם הזהות שלי כיהודי ממוצא מרוקאי־ערבי, אז הכל מתערבב נורא מעניין. זה היה כמו יומן מסע שלי שם.
"בארץ 'הנספח' היתה סדרה קטנה, אבל היא התקבלה לפסטיבל ברלין, ואז נמכרה לאירופה, לאוסטרליה, לארה"ב ולדרום אמריקה. זה פתח לי דלתות חדשות. בתחום הדרמטי, בשנה וחצי האחרונות אני כותב סדרה תקופתית גדולה ביחד עם דפנה לוין, יוצרת "הסדרה 'אופוריה'.
"אני מחזיק חוזים בינלאומיים בזכות המכירה של 'הנספח', ובחו"ל יש שוק להכל. לביזאר, לרגוע ולמצחיק. 'שקופים' אולי לא היתה ממש ביזאר, אבל היא היתה שוליים. הציעו לעשות אדפטציה לזה בגרמניה. זה פרויקט מחוץ לקופסה, אבל אצלנו, בגלל שהשוק מצטמצם ומגיעות חברות כמו נטפליקס ואמזון שנוגסות בו, לשוליים יש פחות ביקוש. אולי בגלל זה גם לא קיבלנו עונה שנייה".
• • •
בבית של משפחת בן דוד בפריז מדברים צרפתית. "יש לנו שלושה ילדים, דניאל (12), נועם (9) ועמליה (4), וצרפתית היא שפת האם שלהם. בטח אצל הקטנה שלא יודעת עברית, רק מבינה קצת. הם לומדים בצרפתית, החברים שלהם מקומיים, וגם הכדורגל הצרפתי משובח, צרפת היא אלופת העולם.
"אתה יודע, אני לוקח אותם למשחקים של פריז סן ז'רמן לראות את מסי ואמבפה. פעם אחת לקחתי אותם למשחק של נבחרת ישראל, קניתי להם חולצות והתרגשתי, והבכור אמר לי 'אבא, קרה משהו? למה השחקנים לא רצים?'"
אתה לא חושש שהילדים יאבדו את הזהות הישראלית?
"אני תמיד אומר להם: 'אנחנו גרים בפריז, אבל הבית שלנו בישראל'. זו תפיסת העולם. אנחנו דואגים שהם יבקרו לפחות חמש פעמים בשנה בארץ ושומרים על קשר חזק עם המשפחה. אני רוצה להאמין שהם חווים משהו קוסמופוליטי מגניב. בשנה הבאה נחגוג לבן שלי בר מצווה, אז ברור שהיא תהיה בכותל".
כחלק מהמעבר, בן דוד השאיר מאחור את "בובה של לילה", שיצר עבור ערוץ הספורט ביחד עם תומר תורג'מן, ויצא לחפש את עצמו בעיר האורות. "הייתי בתקופה מבולבלת ומטלטלת, אבוד", הוא מספר. "אני אדם ורבלי שתמיד יש לו מה להגיד, ופתאום נהייתי אילם בתוך ביתי. זה יצר לחץ וסדקים. למדתי צרפתית, אני עדיין לומד, אבל שפה היא מרכיב עיקרי בזהות.
"באותה תקופה עשיתי את 'אנחנו במפה' והייתי על קו ישראל־צרפת, אז זה הכניס לחיי המשפחה שלנו מתח. מהמקום הזה, ובהשראתו, יצרתי את הסדרה 'הנספח'. זה הציל אותי. לא יודע איך הייתי שורד את המעבר, אם לא העבודה על הסדרה.
"גם המעגל החברתי שלי השתנה. אני רחוק ופחות זמין, אבל זה עושה לי טוב כי זה שומר על פרספקטיבה ברמה החברתית. ישראל היא ארץ חמה ואני מתגעגע, אבל בצרפת יש משהו מגניב בתרבות, בפרטיות, ביופי, באסתטיקה. אני כל הזמן לומד. יש הרבה מוזיאונים וסרטים, והתחלתי להרגיש שאין לי ידע בסיסי באמנות כמו שחשבתי.
"בפריז אני יכול לקחת מונית לשדה התעופה והנהג יפתח לי את הדלת, יגיד שלום, יציע לי מים וכזה. אם הטלפון שלו יצלצל, הוא יתנצל. אני נוחת בישראל, ארבע בבוקר, וישר צעקות: 'שוקו! בוא רגע', ואיזה נהג מונית מושך אותי אליו בידיים. אני אוהב את שניהם".
• • •
את המערכת של "בובה" הוא מתפעל מפריז. "אנחנו עושים זומים, כותבים ובונים הכל לפני. וכשאני מגיע ארצה עושים פינישים, מצלמים את התוכנית ואני עורך אותה ביום שאחרי ומתחפף חזרה לצרפת. במתכונת הזאת השחיקה לא גדולה. כשעשינו את זה משבוע לשבוע לא היו לנו חיים, כי במערכת כל כך דלת תקציב, כותבים ואמצעים, השחיקה מייגעת".
מצד אחד, "בובה" השיגה מעמד חשוב בעולם הספורט, מצד שני נהוג לומר שהיא בוטה ומכוונת הכי נמוך.
"הדמויות ב'בובה' הן מין קרקס סאטירי. לא באתי לעשות סאטירה, באתי להגיד משהו בדרכי. חנוך לוין הוא אלוהים בשבילי. הושפעתי וספגתי ממנו השראה, ואצלו זה נורא גס, בוטה ומחוספס. זו קריקטורה, אבל כמכלול מקבלים קרקס שלם. יצירות כאלה מבליטות חוליים וסטיות, וזה גם הכוח של תוכניות בובות. זה היה בזמנו גם ב'חרצופים'. קומדיה דל־ארטה כזה.
"גם על לוין אמרו בזמנו שהוא נמוך וזרקו עגבניות. ב'בובה' זה ממש בכוונת מכוון. אני מרגיש שאנחנו יכולים ליצור יותר מעודן, אבל זה חוטא לאמת. הקרקס הזה מייצג הכי טוב את מה שקורה בספורט בארץ. אנחנו מכוונים 'נמוך' כי זה מה שזה.
"אין אצלנו רשעות. אנחנו נותנים בראש, אבל לא מחפשים מישהו מסוים. בטוח היו מי שנפגעו ופחות אוהבים, אבל עובדה שבסוף כולם מגיעים להתארח באולפן, ויש כאלה ששואלים 'אני לא שווה חיקוי?' בסוף, כולם בסצנה הספורטיבית רוצים חיקוי או בובה, כי זה מוכיח שהם קיימים".
עד כמה כוח יש לכם בעולם הספורט? אתם מצליחים להחדיר אג'נדות או מסרים דרך הסאטירה שאתם עושים?
"הבענו עמדה ברורה לגבי כל פרשייה שהיתה, אבל ברור לי שלא נשנה כלום. אני לא מאמין שסאטירה משנה מציאות. התוכנית שלנו מקצינה ומגיעה לקהל ברמה הבידורית, ואולי איפשהו זה צף, אבל דה־פקטו, התשובה שלי היא 'לא' מוחלט. צר לי לאכזב, אנחנו לא משפיעים על כלום. בטח לא בעידן של היום. הניצחון שלי זה ששרדנו כל כך הרבה שנים ועדיין ממשיך להגיע קהל לצילומים.
"תסתכל על תוכניות אחרות, אפילו חדשות או אולפן שישי, הן משפיעות על מישהו? הן לא משפיעות על אף אחד. היו לנו מיליון ואחת הצעות לעבור לערוצים המסחריים הגדולים, אבל אמרתי 'לא, תודה'.
"'בובה' צריכה להישאר בערוץ הספורט, בתנאים של קוקוריקו, כי זה התדר שלה. היא נאמנה למקור, אלה הכדורגל והספורט שלנו".
דווקא ניסיתם פעם אחת עם "בובה של מדינה", ששודרה ב־2012 בערוץ 10. איך אתה זוכר את החוויה?
"זו היתה תקופת בחירות וערוץ 10 לחצו. לא רציתי, אבל זה נסגר מול ערוץ הספורט כי כולם רצו. אגב, הפרויקט נורא הצליח. הבאנו 17-15 אחוזי רייטינג, מספרים שלא היו בערוץ 10, אבל אני סבלתי כל רגע כי הרגשתי שאני לא מחדש - לא לעצמי ולא לצופים. הייתי חוזר הביתה מבואס.
"את העונה השנייה כבר לא ערכתי. אמרתי, 'תשמעו, לא אדפוק את המערכת כי אני גם המגיש והיוצר, אבל תביאו עורך אחר - אני יוצא מהתמונה'. ובאמת, הסיפור קרס מהר מאוד בעונה השנייה.
"לא היה לי שום דבר חדש להגיד שם. יש ממול את 'ארץ נהדרת', שעושים את זה בצורה מדויקת ומהודקת. זה הפורטה שלהם. 'בובה' נולדה מדמויות שלא עשו באף מקום אחר. אבל ב'בובה של מדינה' זה היה אחרת, ואלה אותן דמויות.
"האנשים מ'ארץ נהדרת' חברים טובים שלי. אני ועורך 'ארץ' מולי שגב היינו מחליפים טקסטים, כדי שלא יהיו בשתי התוכניות את אותן בדיחות. אם היו דמויות חופפות, היינו משנים. היתה ממש סינרגיה, אבל אין מקום לשתי תוכניות כאלה בו בזמן".
פיצחת מה הקסם ב"בובה של לילה" שמחזיק אתכם יחד תקופה כזו ארוכה?
"פנו ופונים אלי מלא קומיקאים, אבל אני לא מכניס אנשים פנימה כי אני מבין שהכוח של התוכנית זה שהיא שייכת לאסי ישראלוף ולשלום מיכאלשווילי, ולאלי יצפאן, לאבי נוסבאום, לירון ברלד ולמיקו ג'מאל. אני לא יכול להביא עכשיו שניים־שלושה קומיקאים שינגסו בדמויות שאסי היה צריך לעשות.
"איך אני יודע שזה עובד? אם בטיסה לארץ הטייס במטוס מזמין אותי אליו לקוקפיט ומדבר על התוכנית, אז אני מבין שמה שאני עושה טוב ומגניב. אנחנו עושים גם הופעות סגורות של 'בובה' מול מאות אנשים, למשל ועדי עובדים, ואהבת הקהל מטורפת.
"אני הכי אוהב שאנשים שואלים אם התוכנית כתובה. כן, היא כתובה ב־95%, אבל אני תמיד אוהב להשאיר מקום. נגיד, אין הקראות לפני הצילומים ואין חזרות. כל אחד מקבל רק את הטקסט שלו ולא יודע מה השני יגיד. זאת שיטה שפיתחנו בלית ברירה, כי לך תביא את כולם לחזרות.
"אף אחד מאיתנו לא עושה אותה בשביל כסף. אין לי טאלנטים שיושבים על פיירול שנתי ומחויבים לבוא לחזרות ולמדידות. להפך, כולם נורא עסוקים בפרויקטים אחרים כל הזמן. ועדיין, כולנו מתכנסים לאיזשהו מאמץ משותף כדי לגרום ל'בובה של לילה' לקרות. איפה שאין יותר מדי כסף, בסוף נשארת הרומנטיקה".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו