מאז 7 באוקטובר, 48 מתוך 400 האלמנות החדשות איבדו את בני זוגן בעודן בהיריון. בימים רגילים, היריון מסמל ציפייה, התחדשות ותקווה. עבורן הוא הפך למפגש מטלטל בין שני קצוות החיים. הן שמעו את פעימות הלב של העובר במוניטור בזמן שליבן שלהן נשבר לרסיסים. רגע קודם לכן הן ציפו ללידה, התרגשו מהרחבת המשפחה וחלמו על עתיד משותף - ואז הגיעה הבשורה ששינתה את חייהן לעד, והעולם שהכירו נעצר.
בתוך מציאות בלתי נתפסת של אובדן, התייצבה תוכנית "לצידך", שיזמו ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון ביחד עם משרד הביטחון. התוכנית פועלת למען נשים צעירות שאיבדו את בני זוגן במהלך מלחמת חרבות ברזל, בדיוק בתקופה שבה נשאו ברחמן חיים חדשים, ומעניקה מעטפת תמיכה וליווי לאורך ההיריון, הלידה והחודשים הראשונים לאחריה. הסיוע כולל מיילדות, מימון בדיקות שאינן כלולות בסל הבריאות, מענקים, שירות אחות לילה ועוד. לצד המעטפת, נוצרה גם קהילה של נשים שמבינות זו את זו מבלי להזדקק למילים.
בימים אלה, צילומים של הנשים החזקות הללו ושל ילדיהן מוצגים במסגרת ועידת "ישראל היום" בניו יורק, שעוסקת בסוגיות המרכזיות הניצבות כיום בפני ישראל, ארה"ב והעולם היהודי. התערוכה, בניהולה של אטל בכר, מבקשת להעניק מקום לסיפורן - לא רק לאובדן הכבד, אלא גם להמשך החיים. דרך עדשת המצלמה נחשפים רגעי עוצמה ופגיעוּת, געגוע ואהבה, התמודדות ותקווה.
התמונות אינן יכולות לתאר את השכול ואין מילים שימלאו את החלל שהותירו הנופלים. הן מזמינות אותנו להכיר את הנשים שממשיכות לבנות את חייהן, לצד הזיכרון של מי שלא זכה לאהוב את בנו או בתו.
עדי בוזגלו חומש: "בכל פעם שאני לוחצת על הטלפון, עברי מחייך כשהוא רואה את אבא שלו"
ביום רביעי השבוע, בשעה 10:00 בבוקר, עלתה לבמה של "ישראל היום" בניו יורק עדי בוזגלו חומש, אלמנתו של רס"ן שחר נתנאל בוזגלו ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד 77 של השריון. כשבנה עברי (בן ה־7 חודשים) לצידה ועיניה הבהירות מלאות בדמעות, היא עמדה זקופה, ובקול יציב סיפרה על הבעל שנפל בעזה בערב ראש השנה, 22 בספטמבר 2025, כשהוא בן 27.
"יש שני רגעים בחיי שהייתי נותנת הכל כדי לחבר ביניהם", אמרה לקהל הרחב שהגיע, ובו שגרירים, בכירים במערכת הביטחון, מנכ"לים במשק הישראלי ועוד. "הרגע האחרון שבו שחר עוד היה בחיים, והרגע שבו נולד עברי.
"חמישה חודשים מפרידים בין שני הרגעים הללו. חמישה חודשים שמנעו משחר לזכות ולחבק את בנו, ועברי לעולם לא יזכה להרגיש את החיבוק של אביו... שחר בחר בחיים של שירות ושל מסירות למדינה, כשהוא מעמיד את טובת הכלל לפני הנוחות האישית שלו. בבית הוא היה חם ומסור למשפחתו - במיוחד לאמו ולאחיותיו, ובפרט לרוֹתם, אחותו התאומה, שנמצאת על הרצף האוטיסטי".
עדי (28) ושחר הכירו במכינת עין פרת בשנת 2017. "הוא היה בן הזוג הראשון שלי, והייתי צריכה להתרגל לכך שבאנו ממקומות שונים ומעולמות שונים", היא מספרת. "הוא היה מסורתי ולמד בישיבה. כשהתאהבנו, הרגשתי כאילו כל החיים התכוננתי רק אליו".
שחר התגייס לשריון, יצא לקצונה, ועדי שירתה כמראיינת פסיכוטכנית. כשהשתחררה ונרשמה ללימודי אדריכלות, השניים עברו להתגורר יחד בחיפה. לאחר מכן שחר יצא ללימודים במכללה לפיקוד טקטי בגלילות ושילב בין תואר ראשון בכלכלה וביטחון לבין קורס מ"פים.
במהלך השנתיים האלו הם החליטו להתחתן, ובאוגוסט 2023 נישאו ויצאו לירח דבש בצרפת. יומיים אחרי שחזרו לארץ, הגיע 7 באוקטובר.
"שחר קפץ לדרום בלי תפקיד, נשק או צוות, ושם חבר לקצינים אחרים ונלחם בקיבוץ ניר עם ובמוצבים", מספרת עדי. "אחרי ארבעה חודשים הוא חזר ללימודים, ואחריהם התמנה למ"פ במסלול של יחידה מסווגת בחיל השריון. הוא הספיק לכהן בתפקידו כשנה וזכה באות מצטיין קצין שריון ראשי".
"אמא שלו חלמה שזו בת, והיינו בטוחים שזה נכון, אבל אז עשינו בדיקה והתברר שזה בן. ביחד בחרנו את השם עברי. שחר היה מאושר, ולי עלו חרדות שאחרי כל הטוב הזה עלול להגיע משהו רע"
ב־1 בספטמבר 2025 מונה שחר למ"פ בגדוד 77 של חטיבה 7. עדי היתה אז בתחילת ההיריון. "זה היה משהו שחיכינו לו", היא אומרת. "אמא שלו חלמה שזו בת והיינו בטוחים שזה נכון, אבל אז עשינו בדיקה מוקדמת לגילוי מין העובר והתברר שזה בן. ביחד בחרנו את השם עברי. שחר היה מאושר, ולי עלו חרדות שאחרי כל הטוב הזה עלול להגיע משהו רע".
שחר נכנס שוב לעזה ב־21 בספטמבר 2025, במסגרת מבצע מרכבות גדעון ב', שכלל את כיתור העיר עזה וכניסת כוחות לעומק כדי להוביל לשחרור חטופים. "השיחה האחרונה בינינו היתה באותו יום", נזכרת עדי. "שחר התקשר ולא עניתי, אז הוא חייג לעבודה שלי וביקש שאהיה זמינה. אחרי חצי שעה, הוא וידא שאני עונה. לפנות בוקר הוא שלח לי הודעה שהם נכנסים, וכתבתי בתגובה שאני אוהבת אותו".
לאחר פעילות יזומה של שחר, ולאחר שהטנקים סיימו לכבוש את השטח, הוא הורה לפלוגה לחזור לאחור, ונשאר אחרון לאחר שבדק שלוחמיו עוזבים בבטחה. לרגע הוא הוציא את הראש מכיפת המפקד, ואז נורה לעברו טיל RPG על הטנק - ורסיס ניתז ישירות לליבו.
"הוא נפגע ב־14:30 בצהריים, ושעה לפני כן הוא שלח לי הודעה שהכל בסדר", אומרת עדי בשקט. "ההודעה לא הגיעה אלי כי לא היתה בעזה קליטה. שעתיים אחרי שהוא נפגע, כבר היו אצלי קציני נפגעים ונסענו לסורוקה.
"זה היה ערב ראש השנה והיו פקקים בכבישים. את ההודעה על מותו שמעתי בלייב, בדרך הכי משונה שיש. אמא שלו כבר היתה בסורוקה והכרחתי אותה להשאיר אותי על הקו. פתאום שמעתי את הרופא אומר 'אני מצטער', והבנתי מה קרה. התיישבתי על הרצפה של הרכב וכבשתי את הראש במושב. זו היתה טלטלה וחורבן הבית. הכל קרס. אין עתיד ואין הווה".
עברי נולד במארס 2026, במהלך מבצע שאגת הארי מול איראן. "אחרי הלידה הרגשתי ביתר שאת את האין של שחר", היא לוחשת.
מה תספרי לעברי כשיגדל?
"אני מראה לו תמונות של שחר, ויש תמונות שתלינו בבית לפני שהוא נפל. גם המסך בטלפון שלי הוא תמונה של שחר. בכל פעם שאני לוחצת על הטלפון, עברי מחייך כשהוא רואה את אבא שלו".
את רואה את שחר בעברי?
"הם קופי־פייסט. עברי מאוד סקרן ונמשך לכבלים ולגלגלים, ואני רואה את הנטייה שלו, שהיתה גם לשחר, לפרק מכשירים ושעונים".
איך את מאזנת את העצב?
"שחר הוא לא משהו עצוב, ועברי גורם לי לחייך ולצחוק. אני גם עסוקה בפרויקטים להמשך הדרך של שחר סביב שירות משמעותי. אמא שלו ואני מרצות יחד ומספרות איך החינוך שלה השפיע על דמותו כמפקד. שחר היה כל כך מיוחד. כולנו הפסדנו".
את חושבת על העתיד?
"אם השאלה היא על זוגיות, אז אני לא שם. אני מצליחה לראות רק חודש קדימה. עכשיו אני בוועידה של 'ישראל היום' ורק רציתי לספר על שחר. הכאב גדול ויומיומי, ויש לי בחירות שנעשות מדי יום, כמו אם ללכת לפילאטיס או להתלבש יפה. שחר טבוע בי עמוק. הוא עדיין המשמעות של החיים שלי".
אלה חיימי: "לוטן מכור לפרות כמו אבא שלו. כל יום אני לוקחת אותו לסיבוב ברפת"
בכל יום שישי יוצאים אלה חיימי וארבעת הילדים – ניר, עינב, אודי ולוטן - לבקר את הקבר של הבעל והאב, רב־סמל מתקדם טל חיימי ז"ל, מפקד כיתת הכוננות בקיבוץ ניר יצחק, שנחטף לעזה לאחר שנפל בקרב הרואי ב־7 באוקטובר. הם לוקחים איתם כריכים, חטיפים ומים, מספרים מה עבר עליהם בשבוע האחרון ומקיימים שם מעין קבלת שבת.
על הקבר הצבאי ביקשו אלה והילדים להוסיף משפט אישי: "אח שותף לאור, בן זוג אוהב לאלה, אבא מסור לעינב, ניר, אודי ולוטן". הם רצו שגם השמות שאינם מוזכרים במצבה הרשמית של משרד הביטחון יופיעו.
"מדי פעם הילדים מזכירים שטל לא הספיק להיות אבא ללוטן, בן השנתיים וחצי, כי הוא היה אצלי בבטן", אומרת אלה (43). "בלוטן יש כל כך הרבה מטל. הוא התבנית של משפחת חיימי, עם העיניים הכחולות ומבנה הפנים. ככל שהוא גדל הוא נעשה דומה לו יותר ויותר. לוטן גם מכור לפרות כמו אבא שלו. כל יום אני לוקחת אותו לסיבוב ברפת".
השכול אינו מוביל את אלה בגידול הילדים. היא מקפידה שהבית שבו התגוררה עם טל יהיה מלא באנשים ובשמחת חיים. "אני לא אומרת שאין רגעי שבירה, כי יש כאלה. זה מגיע בעיקר בנקודות הטובות. למשל, כשלוטן התחיל ללכת, או כשהוא אמר את המילים הראשונות. אין לי עוד הורה לחלוק איתו את השמחה. התאומים עינב וניר חוגגים עוד מעט בר מצווה בקיבוץ, ואני משתדלת שלא לחשוב על זה כרגע".
יש דברים שאת עושה עם הילדים ולא הספקת לעשות עם טל?
"טל לא רצה מדיח כלים, וקניתי לדירה. הוא לא רצה כלב, והיום יש לנו שניים. הוא רצה שאני אהיה יותר בבית עם הילדים, ואת זה אני עושה. לצד זה, טל ואני אהבנו לטייל, ואני מטיילת עם הילדים והמשפחה, אבל זה קשה. כמות ההורים פחתה וכמות הילדים גדלה".
"רציתי שתהיה דממה בחדר הלידה, כי בלידות הקודמות טל היה לידי בשקט. ברגע מסוים ביקשתי מכולם לצאת החוצה ובכיתי. זה היה השקט שהייתי צריכה והרגשתי כאילו טל איתי"
אלה זוכרת את 7 באוקטובר כאילו אירע היום. טל יצא להגן על הקיבוץ ומשפחתו נותרה בממ"ד. "הוא אמר שיש מחבלים בקיבוץ הסמוך, וחשבתי שמדובר באחד או שניים. בערך חצי שעה אחר כך שמעתי יריות בתוך הקיבוץ ושלחתי לטל הודעה, אבל הוא לא ענה. התקשרתי ב־8:30 והוא אמר שהכל בסדר אבל שהוא לא יכול לדבר. חברי כיתת הכוננות העבירו הנחיות בווטסאפ ושאלתי היכן טל. הם לא ענו. לא חשבתי שהוא נפל כשאני בהיריון, כי לא הגיוני שלעובר לא יהיה אבא. בצהריים התחלתי לבכות. הרגשתי שקרה משהו. המוח לא מסוגל לקלוט סיטואציה של מוות. ב־12:00 שלחתי לטל הודעה אחרונה, והיא נשארה עם 'וי' אחד ולא נפתחה".
טל חיימי נלחם באותו יום לצידו של הרבש"צ ליאור רודאיף ז"ל. הם היו ליד השער הראשי, לבד מול עשרות מחבלים חמושים ב־RPG, ולא נכנעו עד לסוף המר. אחרי שנפלו, גופותיהם נחטפו לעזה. טל חזר לקיבוץ ב־20 באוקטובר אשתקד. ליאור חזר כמעט חודש אחריו.
את ההודעה על חטיפתו שמעה אלה בשעות הערב של 7 באוקטובר, בזמן שהמשפחות התארגנו למעבר לבית הילדים. "יצאנו מהבית עם שקי שינה ושקיות, ואמרתי לילדים ללכת ברגל. עליתי על אופניים כי ידעתי שאקבל הודעה נוראית ורציתי לתת להם עוד כמה דקות. כשהגעתי, דודה של טל אמרה לי שהטלפון אוכן כבר ב־11:30 בבוקר בחאן יונס. התפרקתי. לקחתי את הילדים הצידה ואמרתי להם שאבא נחטף, הראיתי להם במפה את חאן יונס ואמרתי להם שהוא יחזור, למרות שלא ממש האמנתי בזה".
המשפחה של טל ידעה שאת בהיריון?
"כשבישרתי להם שהוא נחטף, גיליתי להם את זה במקביל. אני לא יודעת ממה הם היו יותר בשוק. באותו זמן עוד קיוויתי שטל חי".
למחרת הודיעו לחברי הקיבוץ שהם מפונים למלון באילת. אלה ארזה גם בגד ים לטל. "בנובמבר, חודש אחרי הטבח, הראו לי את הקרב של טל, שתועד במצלמות האבטחה של הקיבוץ. לא האמנתי שהוא נלחם ככה. כמה ימים אחר כך בישרו לי שהוא נפל. עשינו לוויה ושבעה בשביל הילדים, אבל אודי, שהיום בן 9, שאל המון שאלות על טל, והחליט שהוא לא מת. הבנתי שלא סגרתי לילדים מעגל".
אלה ילדה את לוטן בתחילת מאי 2024. "רציתי שתהיה דממה בחדר הלידה, כי בלידות הקודמות טל היה לידי בשקט. ברגע מסוים ביקשתי מכולם לצאת החוצה ובכיתי. זה היה השקט שהייתי צריכה והרגשתי כאילו טל איתי".
מי בחר את השם לוטן?
"הילדים פתחו קבוצת ווטסאפ משפחתית שנועדה לשם התינוק. ביקשתי שאם יהיו שם האותיות של השם של טל, אז לא ברצף. הם הציעו לוטן".
אלה היתה במצב שקשה לתפוס. היא היתה אם לארבעה, אחד מהם תינוק שרק נולד, עם בעל חטוף בעזה, ולכל אלה הצטרפה העובדה שהיא פונתה מביתה. חברותיה עשו משמרות על לוטן והביאו אותו אליה רק כשהיה רעב. ביולי 2025 הם חזרו לקיבוץ.
מתי החלטת לבחור בחיים?
"באוטובוס שפינה אותנו לאילת היה לי זמן לחשוב על מה שעברנו. טל מאוד רצה שאהיה יותר בבית, והחלטתי לעשות את זה. עבדתי כמנהלת משאבי אנוש במחלבת טרה, והתפטרתי אחרי הלידה. היום אני יותר זמינה לילדים. החזרה שלנו הביתה היא הצוואה של טל".
קורל גבאי: "אני יכולה להיות האמא הכי טובה, אבל אני לא יכולה לקחת מהילד את הכאב"
האופטימיות של קורל גבאי מידבקת. היא עברה שתי הפלות והתאלמנה בגיל 27 כשנועם היה עדיין ברחמה, אבל היא מקווה שבעתיד יהיה לה בית עם עוד ילדים. זה מה שרצה בעלה רס"ם (מיל') אלירז גבאי ז"ל, לוחם בחטיבת יפתח, המורכבת ממשוחררי קומנדו ויחידות מובחרות, שנפל בעזה בעת פיצוץ מנהרה ב־30 בדצמבר 2023, בגיל 37.
כמעט שלוש שנים עברו מאז, וקורל (30) עדיין חולמת על אלירז. "באחד החלומות היינו בקאנטרי והוא הקפיץ את נועם בבריכה, ואחר כך אמר שהוא מתגעגע אלי. החלום השני היה לפני חודש. חלמתי שהוא מגיע ליום ההולדת שלי ועומד בצד עם שני חברים. מי שאיבד חלק מהנשמה שלו, יכול להבין את החלום. אולי ככה אני אומרת לעצמי שהוא עדיין נוכח בחיים שלי בדרך מסוימת".
היו תחושות מקדימות לפני שאלירז נפל?
"לא ב־7 באוקטובר. כשאלירז יצא מהבית, הוא חיבק את הבטן ואמר שאשמור על פטל, כי ככה קראנו לנועם בהתחלה. בדצמבר התחילו אצלי תחושות קשות. אמרתי לידיד שיש לי הרגשה שההיריון הוא מה שיישאר לי מאלירז, ולאמא שלי אמרתי שאני צריכה להתרגל לנסוע עם הילד לבד לטבריה, להורים של אלירז. קצת לפני שהוא נפל חלמתי שהוא שולח לי תמונה של רגליים מכוסות בסדין לבן. הוא אכן נפגע בפלג הגוף התחתון".
סיפרת לו את זה?
"דיברתי איתו רק על חלום אחד, שבו עמדתי בברית ואמרתי לבד את השם נועם. זה שם ששנינו בחרנו, אבל חשבתי להחליף אותו בעקבות החלום. אלירז לא הסכים, כי הוא אמר שנדרנו נדר לקרוא ככה לילד".
"היום אני מסתכלת על נועם ורואה דברים שאלירז היה עושה, כמו שהוא מקרב את הידיים כשהוא חושב. למרות האובדן והכאב, אני מקפידה לגדל את נועם בשמחה. אופי האדם חזק מנסיבות החיים"
קורל ואלירז, שעבד כיועץ פנסיוני, הכירו כשעבדו יחד כנציגי טלמיטינג בחברת ביטוח. "הושיבו אותנו אחד ליד השני", היא מספרת בנימת התרפקות. "התחלתי איתו מייד, למרות שהייתי חיילת משוחררת בת 21 והוא היה גדול ממני בעשור. מאז שיצאנו בפעם הראשונה לא נפרדנו. עברנו לגור ביחד מהר, והתחתנו ביולי 2022. לאלירז היה חשוב ילדים יותר מאשר חתונה, אבל אני התעקשתי.
"חודשיים אחר כך כבר הייתי בהיריון והפלתי, ואחר כך נכנסתי שוב להיריון ושוב הפלתי. ראיתי שלאלירז נשבר הלב. בתחילת ההיריון עם נועם, שהיום בן שנתיים ושבעה חודשים, התלבטתי אם לספר לו. בסוף לא התאפקתי. הוא הצליח להגיע מהמילואים בעזה רק לבדיקה אחת, שבה ראו שהעובר הוא בן".
בהתחלה, אלירז הוקפץ לצפון. יומיים לפני שהועבר לעזה הוא וקורל שוחחו בווידאו. "הקלטתי את השיחה כי הרגשתי שאני צריכה לשמור זיכרונות. רק אחרי שסיימנו גיליתי שהקלטתי בלי קול ובכיתי את חיי. האחים שלי לא הבינו למה אני כזו דרמטית. יומיים אחר כך הוא נכנס לעזה".
דיברתם משם?
"זה היה חודשיים אחרי 7 באוקטובר, ואז לא הכניסו טלפונים. אלירז נפצע בכתף מרסיסים, אבל המשיך להילחם עד שפונה לבית החולים. הוא היה במנוחה בבית והיה לנו שבוע מדהים. קניתי לו כרטיסים למשחק כדורגל של מכבי תל אביב והוא הלך עם חבר, אבל הוא התעקש לחזור ללחימה ושיגע אנשים שיבטלו לו את הגימ"לים. בסוף הוא נכנס שוב לעזה ואפילו הכין מרק לחברים שלו".
יומיים לאחר מכן השתתף אלירז עם צוותו בפעילות לנטרול מנהרות חמאס, וצעד באומץ בראש הכוח. במהלך הפעילות, אחת המנהרות התפוצצה בעוצמה רבה, והוא נהרג במקום לאחר שהגן בגופו על חבריו. "כשהגיעה הדפיקה בדלת הייתי בהלם", מספרת קורל. "דפקתי את הראש בספה ורציתי לצעוק, אבל לא יצא לי קול. הרגשתי שאני ריקה מבפנים.
"היום אני מסתכלת על נועם ורואה דברים שאלירז היה עושה, כמו שהוא מקרב את הידיים כשהוא חושב. למרות האובדן והכאב, אני מקפידה לגדל את נועם בשמחה. אופי האדם חזק מנסיבות החיים. אני אלמנה, וזה חלק מהחיים שלי, אבל זו לא הזהות שלי. עשרה חודשים אחרי שאלירז נפל, כשאני עם ילד בן חצי שנה, החלטתי להתחיל ללמוד משפטים. זה מאוד שונה מלימודי הקונדיטוריה שאלירז רשם אותי בעבר. היום פשוט אין לי חשק לאפות".
יש רגעים שבהם נועם מבין שאין לו אבא?
"אני יכולה להיות האמא הכי טובה, אבל אני לא יכולה לקחת ממנו את הכאב. כשהוא רואה ילדים אחרים נישאים על הכתפיים של אבא שלהם, הוא בוכה ומבקש את אלירז. זה קורע אותי. אני כל הזמן אומרת לו שאבא נפצע במלחמה והוא עכשיו בלב שלנו. אני לא אומרת משפטים כמו אבא בשמיים, כי אני לא רוצה שהוא יחפש את אלירז שם. מאוד חשוב לי לקחת אותו לאירועים של ארגון האלמנות והיתומים, כי רק שם הוא מרגיש שהוא לא לבד ושיש עוד ילדים כמוהו".
