פרק הזמן שעסקתי בצורכי ציבור באמונה במסדרונות הפוליטיקה היה קצר - אבל הוא זכור לי היטב, ואני מרבה להגות בו דווקא בגלל חוסר ההתאמה המוחלט שלי לעניין והתלאות האינסופיות שליוו את הקריירה הזו.
רוב הזמן זה היה במסגרת ייעוץ תקשורתי לח"כים ולשרים. לא הייתי אז עיתונאי פעיל, וניסיתי להתפרנס ממשלחי יד אלה, שאין מפרכים מהם בעולם. הצורך לשווק סחורה שאתה לא תמיד מאמין בה (היו מעסיקים מוצלחים יותר ופחות) לקונים שאתה לא מאמין בהם - הרי אתה מכיר אותם, היית חלק מהם - הוא קשה ומתיש, ומאוד לא מתאים לאופי שלי ולגאווה שלי. צריך לומר גם שעד כמה שאני זוכר, עשיתי את זה גרוע ביותר. לא השגתי שום תוצאות, והייתי מחפה על החוסר הזה בדברנות ובהומור.
פרק הזמן הארוך ביותר היה בשירות סגן שר, איש ש"ס, פוליטיקאי מעולה ואיש מקצוע מהמדרגה הראשונה בתחומו, שלא היה לו מושג וחצי מושג בתקשורת וביחסי ציבור. למזלי, הוא אמר לי כבר ביום הראשון לכהונתי שהתפקיד שלי כולל כתיבת נאומים ויחסים עם התקשורת, ואלה שני דברים שהוא לא סובל וגם לא מעוניין בהם. הוא ממעט בנאומים ובורח מהתקשורת כמו מאש.
זו היתה טעות מצידו, כי מאז השיחה הזו הוא לא ממש ראה אותי. רוב הזמן היו שומעים בלשכה את ההכרזה: "איפה קובי? תבררו מתי קובי מגיע! למה קובי לא הגיע?" עד שהוא התעייף מזה והניח לי, תמורת נאום וחצי בחודש וראיון בעיתון בחודשיים. לדעתי, משלב מסוים היה מנוי וגמור איתו לפטר אותי - אבל פשוט לא הייתי, אז לא היה כיצד לבצע את זה.
בוקר אחד, ביושבי בטח בביתי, התחיל מבול טלפונים מהלשכה שמצווה עלי לבוא מייד, ללא כל דיחוי. הבנתי שמדובר בעניין רציני. הטלתי עלי בגדים, רצתי לאוטו ועשיתי דרכי בדהירה אל המשרד המרוחק מעט, כשבדרך אני מתאמץ להתעדכן בטלפון על אודות הפעילות והדחיפות. מנהלת הלשכה, כעוסה ולחוצה, הסבירה לי בבהילות ששגריר אירלנד מגיע לביקור נימוסין במשרד, ועתיד לפקוד גם את לשכת סגן השר, ומאחר שהמתורגמן הקבוע נפל למשכב - אני צריך למלא את התפקיד הזה. לקבל את האורח, לספק לו הסברים ודברי נימוסין ולתרגם לו את דברי אדוני סגן השר.
את שארית הדרך עשיתי במאמץ עילאי לחצוב מכל פינה במוחי כל פרט מידע על האורח וארצו. הימים היו ימי טרום הבינה המלאכותית, בקושי היתה בינה אנושית, וגם החיפושים ברשת היו עצלים, בוודאי בתנאים סלולריים. הסתמכתי על הזיכרון ועל האינטליגנציה שלי. הכנתי כל מיני נתונים שקשורים לבירה, לכדורגל, ליחסי ישראל־אירלנד, והכנתי קטע מפואר על הרב הרצוג (!), שהיה רבה של אירלנד בטרם היה רבה של הממלכה המאוחדת, ומשם הגיע ארצה והפך לרב הראשי לישראל. ידעתי שדרכי בטוחה. אני אתגבר על האנגלית החלשה שלי ועל הידע המועט שלי בהררי דיבורים הקשורים לרב הרצוג, וכך הפגישה תסתיים.
הגעתי באיחור־מה, וכשנכנסתי ללשכה בריצה האורח כבר ישב ולגם משהו. אני הייתי מבולבל ונבוך, ובפנים של הבוס שלי, סגן השר, לא ניתן היה לטעות. הוא רצה מאוד שני דברים: שהאדמה תבלע אותי, ושתבלע אותו - ולא משנה הסדר. למרות הכל, היה בינינו קשר אישי טוב, ואני לגמרי הבנתי לליבו, וידעתי שעכשיו המשימה העליונה היא לסיים את עניין הנימוסין המיותר הזה מהר ככל שניתן, ולשגר את האורח בחזרה אל מאורתו.
בפנים של הבוס שלי, סגן השר, לא ניתן היה לטעות. הוא רצה מאוד שני דברים: שהאדמה תבלע אותי, ושתבלע אותו - ולא משנה הסדר
ובכן, עברית או אנגלית או סנסקריט - בדיבורים אני טוב. לחצתי יד והתחלתי לקשקש בשטף פרטים, נתונים ובדיחות, ובקושי נתתי לו לדבר. גם כשהוא דחף מילה נכנסתי לתוך דבריו, ובשלב מסוים פתחתי את הקטע על הרב הרצוג. הוא היה כל כך ארוך ומרשים, עד ששמתי לב שהאורח ושני עוזריו הוציאו ניירות ורשמו דברים מרוב התלהבות. בסוף המונולוג מלמלנו משהו על כך שסגן השר חייב להגיע לכנסת להצבעה, והאורח עזב והמשיך בסיור במשרד, אל קורבן אחר.
האמת היא שהרגשתי ממש טוב עם העניין. סיפוק מילא אותי. את חצי היום הבא עשיתי במשרד, ליד שולחני שהעלה אבק מחוסר שימוש. הייתי שרוי בתוך ענן שביעות רצון על שעמדתי במשימה ובאתגר והוכחתי לעצמי שאני מתפקד היטב בתנאי לחץ. לאט־לאט הלך האדרנלין והתפוגג, ובשעת צהריים, כשכבר תכננתי לרדת למזנון ולנוח קצת מעמל יומי בארוחה דשנה, שהיא זכותם המובנית של משרתי ציבור, הגיעה שיחה משגרירות הולנד. נספח התרבות והשגריר ההולנדי מבקשים לדעת מה בדיוק היה שמו של הרב הראשי לישראל שקודם לכן היה רב בהולנד. הם לא מוצאים דבר כזה.
אופס.
הולנד. לא אירלנד. זה היה השגריר ההולנדי, לא האירי. בלהט המהירות לא שמעתי טוב. אוף. קצת חבל, כי האמת שיש לי קטע לא רע על הילד עם האצבע בסכר ועל אנה פרנק. טוב, מה זה משנה. העיקר שהביקור הזה נגמר בסופו של דבר. הרי זו בעצם היתה המשימה העיקרית, ועמדתי בה בכבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
