הנושא אינו כזה שנוטים לדון בו. הוא אישי מאוד, והעיסוק בו עלול להחשיד את העוסק בגאווה יתרה או בחוסר מודעות עצמית. ובכל זאת, אני בוחר לספר כאן על אחת מחוויות הקיום האישיות שלי כמעט מאז היותי לאדם בוגר, והיא העובדה שהפרצוף שלי די מוכר ומפורסם.
זה שלושה עשורים אני מופיע בטלוויזיה ומעל במות, כך שזה טבעי ומתבקש. היו שנים שבהן ממש חייתי בתוך אולפנים. מי שלא רצה אותי בתוכנית הבוקר קיבל אותי בפאנל בערב, ואת מי שנטש בזעף את "גב האומה" תקפתי בתוכנית האוכל או בריאליטי או בתפקידי אורח בסדרות. אלה, אגב, הקנו ומקנים לי את שיא פרסומי.
יום אחד, לפני כשנתיים, הילכתי לתומי ברחוב צדדי באמסטרדם, ופתאום יצא מאחת החנויות הזבן, הצביע עלי בהתרגשות וצעק "רב וויינבאך!" (שם הדמות שאני מגלם ב"שטיסל"). ולא, הוא לא היה בחור מאשקלון שעובד בהולנד. הוא היה לגמרי מקומי. ככה זה. כוח הנטפליקס (שתי הסדרות שבהן שיחקתי כאורח, "נבסו" ו"שטיסל", משודרות בנטפליקס. מזה המיליונים).
מה שעוד צריך לומר ביושר הוא שאני מפיק מהמצב הזה הנאה עצומה. זו כבר הפכה להיות אצלי חוויית חיים, והיא נהדרת. פה ושם שואלים אותי אם אני לא סובל מתשומת הלב המעט מוגברת, ואני משיב שבדיוק ההפך הוא הנכון. אני סובל מאוד כשמישהו מיישיר אלי מבט, ומשהו בעיניו מלמד שהוא רואה בי סתם איש ולא מזהה בי את הבחור מהטלוויזיה.
הנני כאן
במקרים כאלה, אני נחרד שמא תם זמני וכבר נעלמתי, ובדרך כלל מרגיע את עצמי באמצעות סיפור שאומר שהאיש עיוור, לוקה בנפשו, צרכן של סוגה תחתית או עלה ממש עכשיו מארץ נחשלת שבה אין נטפליקס ואין אפילו טיקטוק. בכל שאר הזמן, כאמור, אני נהנה הנאה רבה מהמצב הזה, ומי ייתן ואמשיך עוד ועוד עד 120.
זה הזמן לציין גם שאני ממש מודה לכן ולכם, כל אלה שמחייכים אלי, שמנפנפים לי, שפונים אלי, שמתייחסים אלי, שמצטלמים איתי. באמת תודה.
עכשיו, בואו. אני יודע שאני לא כזה מפורסם. בחור בהחלט מוצלח, אבל לא כזה מפורסם.
הופעותיי הטלוויזיוניות בפריים־טיים הן במשורה, ומאז השבעה כמעט לא מתקיימות. אז איך באמת נשמר הפרסום הזה, אני שואל את עצמי? אז קודם כל, הוא אכן מתכרסם לאיטו, ועל כך חבל. שנית, הוא מתוחזק באמצעות הסרטונים שאני מעלה ברשת החברתית. ושלישית - והיא עיקרית - זו העובדה שהמראה שלי אינו רגיל, ועל כן הוא זכיר במיוחד.
עזבו את היופי המתפרץ, העיניים הירוקות המטורפות האלה (הן באמת ירוקות) והשיער השופע. אני מדבר על הכיפה והזקן והדוסיות. כשרואים בטלוויזיה דמות גנרית ורגילה של גבר באמצע שנותיו, הוא לא נחקק בזיכרון, אלא אם כן יש לו עין אחת וקרן על המצח. כשרואים אותי - זה זכיר, כי זה קצת נדיר.
הן השכלנו בגאונותנו להקים כאן טלוויזיה שבה כל השדרנים נראים אותו הדבר בדיוק. פעם הייתי במזנון הכנסת, ועל פניי חלפה כיתת תלמידים עם מורתם. היא הציגה אותי ואמרה: "זה חבר כנסת מש"ס". אני זרמתי ואמרתי: "נעים מאוד, אני חבר הכנסת מאיר אלקסלסי, חבר ועדת החוקה, חוק ומשפט מטעם ש"ס, ואני שמח לפגוש אתכם, תלמידים יקרים".
כן, במשך שנים המצב היה שפרצוף מוכר עם זקן שחור קצוץ הוא או חבר כנסת מש"ס או עימאד מורנייה או אני.
צריכים שידוך?
ולמה אני נזקק לכל זה? כי לאחרונה הכל השתנה. לשוק נכנסו עוד שניים שהורסים לי את החיים. פתאום שמתי לב שאנשים ניגשים אלי בקניון, נוגעים בי באהבה ואומרים בהתרגשות "תודה, תודה", ואף מוסיפים "תודה על כל מה שאתה עושה". ואני מרוצה ומבסוט, אבל קצת תוהה לעצמי בשקט אם טור מוצלח בעיתון והופעה מצוינת במתנ"ס בנימינה אכן שווים את כל ההשתפכות הזו.
ואז אני מבין שהם בכלל חושבים שהם פגשו את שי גראוכר, זה שמחלק טאבלטים וטלפונים לפצועים ולמפונים. כבר שקלתי לזרום עם זה, לרכוש כמה טלפונים ישנים ולהתחיל לחלק. הן אהבה היא אהבה - ומה אכפת לי אם היא מופנית אלי או לזה שאני דומה לו?
נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, הרב שמואל בצלאל, אירח תלמיד ישיבה עריק, ששוחרר ממעצר בכלא הצבאי // צילום: דוברות ש"ס
ופה ושם מישהי מסתכלת עלי, מתבלבלת לרגע, ואז ניגשת ולוחשת לי שיש לה בת בת 34, רואת חשבון מוצלחת, שחייבת שידוך. ואני אומר לה: "בהצלחה עם זה. אני בטוח שהיא תמצא". אבל אז אני מבין שהיא בכלל חושבת שהיא מדברת עם יקי רייסנר מ"ווארט" בערוץ 13, חלק מצמד השדכנים הלאומי (ואולי היא בכלל מתכוונת לשדך אותה לו בעצמו) - וליבי נחמץ.
אני רואה באימה כיצד אני עובר "גנריפיקציה", ולעצמי אני אומר: אחרי אלף שנה נכנסים למשחק עוד כמה דוסים חביבים - למי היה דחוף לייצר אותם עגולים, קירחים, ברונטיים ומזוקנים? לא היה אפשר למצוא איזה בלונדיני תמיר ושעיר, לעזאזל? למה כל הטוב והחסד הזה, המתנות והשידוכים צריכים לבוא על חשבונו של האחר? למה? וכי זו דרכה של תורה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
