היום, לפני כמעט 70 שנה, הושלך רימון יד מיציע המבקרים אל אולם המליאה של כנסת ישראל. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושני שרים נוספים נפצעו, אחד מהם באורח קשה.
האירוע הקשה הזה, שהתרחש פחות מעשר שנים לאחר קום המדינה, זעזע המונים, חשף כשלים חמורים באבטחת הכנסת והוביל לשינוי משמעותי בהגנה על הפרלמנט הישראלי - צעד שעלול, בתקופה כה טעונה פוליטית ונטולת הכרעה בקלפי, להתברר כחשוב מתמיד.
הפיצוץ באולם הנבחרים
באותם ימים הכנסת לא ישבה במשכן המוכר לנו כיום, אלא בבית פרומין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בניין שהותאם לפעילות הפרלמנט.
במהלך דיון בכנסת עלה לדוכן חבר הכנסת יצחק רפאל מהמפד"ל. בעת שנשא את דבריו, נשמע לפתע פיצוץ לאחר שרימון יד נזרק לעבר שולחן הממשלה. רפאל צעק: "פצצה", והשתטח על הרצפה. הרימון התפוצץ. שר הדתות, משה שפירא, נפצע קשה מרסיסים. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו באורח קל. הארבעה פונו לקבלת טיפול רפואי.
זורק הרימון ומניעיו
משה דואק, צעיר בן 24, הצליח להיכנס לכנסת כשהוא נושא רימון יד. לאחר שהשליך אותו לעבר שולחן הממשלה ניסה להימלט, אך אנשים שישבו בקרבתו השתלטו עליו ועצרו אותו. ברשותו היו שני רימונים נוספים שלא הספיק להשליך.
לפי הפרסומים באותה תקופה, לדואק היתה מחלוקת עם הסוכנות היהודית: הוא טען כי נפגע בתאונה בעת שהותו במסגרת עליית הנוער, וכי נגרם לו עוול. תביעת הפיצויים שהגיש נדחתה. דואק, שלפי חלק מהדיווחים סבל ממצוקה נפשית, נידון ל-15 שנות מאסר. הוא טען כי רצה שהציבור יידע על העוול שנעשה לו, לגישתו.
לאחרונה פורסם שדואק כתב מכתב התנצלות למשפחתו של השר משה שפירא והביע חרטה עמוקה על שפיכות הדמים ועל הפגיעה בשר ובחבריו לממשלה. רבים יופתעו לגלות מיהו הנין של השר שנפצע שפירא: ענר שפירא ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר לאחר שהדף רימונים שהשליכו מחבלי חמאס למיגונית שבה הסתתר עם חבריו.
כעבור שלושה עשורים, ב-1988, ניסה דואק עצמו להיבחר לכנסת. הוא עמד בראש רשימה בשם "תרשיש", שסימנה היה זעמ. בתשדיר הבחירות שלו הוא קרא: "נוער, נוער, נוער", וניסה לקדם, בין היתר, ייצוג נרחב יותר ליוצאי עדות המזרח במוסדות השלטון. רשימתו קיבלה 1,654 קולות בלבד, ולא עברה את אחוז החסימה.
האבטחה הדלה, הבידוק וההכשרה הלקויה
אירוע הרימון בכנסת חשף שורה של ליקויים חמורים: בין השאר, בכניסה לבניין הוצבו שני שומרים בלבד, שלא היו חמושים; כמו כן, נמצא שלא היתה שיטה יעילה לבדיקת מבקרים וחפצים שהוכנסו לבניין. ועדת החקירה שבדקה את האירוע הקשה הצביעה גם על חוסר אימון של הסדרנים ושל העובדים בהגשת עזרה ראשונה. כך או אחרת, לאחר התקרית הותקנה מחיצה משוריינת ביציע, שנועדה למנוע הישנות אירוע דומה.
וכמו במקרים לא מעטים אחרים שהפכו לפרק מדמם בהיסטוריה הישראלית, גם כאן היתה התראה שלא טופלה כראוי. כבר במארס 1956 הזהיר קצין הכנסת הראשון, יונה חצור, מפני האפשרות שמבקר יוכל להחדיר רימון ולהשליך אותו לאולם המליאה - אזהרה שהתממשה.
השינויים באבטחה בעקבות הפרשה
בעקבות מסקנות ועדת החקירה, הוחלט לחזק את משמר הכנסת, להגדיר באופן ברור את האחריות הביטחונית ולהגביר את ההגנה על נבחרי הציבור. בד בבד, קודמה הקמת מערך מקצועי לאבטחת אישים בשב"כ.
האם אירוע מסוג זה יכול להתרחש שוב? קשה להאמין - אבל השנים האחרונות הוכיחו שמה שקשה להאמין שיתרחש הוא בדיוק מה שאליו יש להיערך. במיוחד במשכן הכנסת, שנוסף על תקרית הרימון ידע גם עימותים פיזיים, מהומות, נאצות וגידופים. כאז כן היום - הרוחות הסוערות, הקיטוב והכעס עלולים להוביל לחציית קו אדום, אלא אם מישהו ישכיל לפעול קודם כדי למנוע זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו