דניאלה ספקטור: "התאהבתי ואיבדתי את הצפון. זה היה כמו סמים"

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?

"אני יושבת במנשא טיולים משנות ה-80, שעשוי מצינורות מתכת ומושב מבד כחול. אבא שלי מניף את המנשא גבוה יחד איתי ומרכיב אותי על הגב שלו".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?

"אני כל כולי שילוב של החוזקות והחולשות של ההורים שלי, אבל אם יש משהו אחד ששותף לשני הוריי ושעוזר לי תמיד, זה הכוח לקום ולנער את האבק מהמכנסיים. בקשיים הכי גדולים, רגעים של חוסר אונים, נפילות כואבות - תמיד יש קול מעשי שעוזר לי להתרומם, לחפש את קצה החוט ולהמשיך לנוע קדימה. לחזור להרים ראש".

3. ומהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?

"חלוקת התפקידים בין ההורים שלי הייתה מאוד קלאסית מבחינה מגדרית. אבא שלי המפרנס הראשי ועבד תמיד המון שעות, אמא שלי עבדה וגם הייתה נוכחת מאוד בבית, דאגה לנו לצהריים, לקחה אותנו לטיולים ולהצגות, הגיעה למפגשים עם המורה ונשארה איתנו כשהיינו חולים.

"זה הדבר הראשון שבחרתי אחרת מההורים שלי. הזוגיות שלי. הנוכחות של בן עם הילדים משמעותית מאוד. הוא מעורב בשיעורי הבית וחוגים, אנחנו מתחלפים במשמרות צהריים והוא תומך בי לא מעט כשאני בסיבובי הופעות. בקבוצות ווטסאפ של בית הספר פונים אליו לפני שפונים אלי (:"

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?

"לאורך השנים היו לי כמה דמויות שהשפיעו עליי עמוקות. בשנים האחרונות זו המטפלת שלי. בתוך התהליך הטיפולי, מצאתי את עצמי במצבים רגשיים מאוד מטלטלים, בחשיפה ובפגיעות שלא נתתי לעצמי להגיע אליהן. זה יכול להיות מפחיד, אבל גם מפגיש אותי עם חלקים חדשים בעצמי. זה משנה אותי עמוקות וגם את הקשרים הכי משמעותיים שיש לי עם האנשים הקרובים לי".

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?

"המוזיקה תמיד ליוותה אותי בחיים, כתיבת שירים ונגינה הם הכלי שלי להבין את עצמי ואת העולם. בכל מדורה או מפגש חברים עם גיטרה היה משהו בכוח של השיר לספר סיפור, להזמין את האנשים להקשיב, שמשך אותי תמיד. כשהייתי בת 21 הבנתי שזה המקום שבו התשוקה והסקרנות שלי הולכות אליו בבירור ואם כך, זה הכיוון".

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?

"על פעם ראשונה אי אפשר לחזור פעמיים. אחרי המון שנים שעבדתי לבד בחדר, כתבתי והקלטתי ודמיינתי את זה קורה, האלבום הראשון יצא וקיבל המון תגובות נלהבות. הרגשתי שיש סקרנות אמיתית ליצירה שלי. שאנשים לא רק מבינים את השירים, אלא גם מתחברים ולוקחים אותם אליהם לחיים. אחרי לא מעט שנים של חיפוש, זה היה רגע של סיפוק ושמחה, מעגל שנסגר ביני לבין הקהל".

7. הכישלון שהכי השפיע עלייך?

"כל הופעה שהדברים לא מתחברים, שהקסם לא קורה, מפילה אותי לקרשים. כבר למדתי שיש הופעות טובות ויש פחות, אבל עדיין בכל במה שאני עולה, אני רוצה שזה יהיה הכי גבוה שאפשר. זה מלמד אותי הרבה ענווה, לחוות שוב ושוב שהדברים קורים בדרכם ולא תמיד בהתאם למה שרציתי. בסוף, הדרך היחידה שלי להיכנס לבמה היא להניח לכל המחשבות מאחור ולהתחבר למה שקורה עכשיו".

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?

"כשחברתי הטובה, יעל, נסעה לטיול הגדול בהודו בגיל 22, היא עשתה מסיבת פרידה ושם ישבתי לראשונה עם אחיה הגדול, בן. אמנם הכרנו, אבל לא דיברנו מילה לפני כן. סיפרתי לו על השירים והוא סיפר שהוא עובד באולפן והזמין אותי לבוא. הרגע הזה היה דלת שנפתחה להמשך החיים שלי ושלנו יחד, שהתחילו מהקלטות ליליות באולפן, עבודה משותפת על השירים שלי ואהבה שהשנה חוגגת 21".

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?

"אני אדם מתאהב. מאז גיל ההתבגרות מצאתי את עצמי בכמה וכמה התאהבויות נואשות, וכמו בחוויית סמים, הן גרמו לי לאבד את הצפון ולראות דברים שאינם במציאות. לשים על האדם מולי יותר ממה שהוא ולראות את האהבה ולא את האהוב. זה רק טבעי שמגיע רגע בו הבועה הזו מתנפצת ומותירה אותי שבורת לב ומבולבלת".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחריך?

"להזכיר לאנשים את הזכות ליצור. אני פוגשת המון אנשים שמדברים בכאב על חיבור יצירתי שהיה להם ואבד. אני שומעת הרבה את השאלה האם זה מאוחר מדי בשבילם. אני מאמינה שאם יש שם כאב, אז יש יצירה שחיה וממתינה להם שיחזרו אליה. אין לי ספק שקשר קבוע עם כתיבה, נגינה, ציור או כל מה שמושך הלב, יכול להזין ולרפא את הנפש באופן עמוק ומשמעותי. להביא שמחה וחופש לחיים. זו החוויה שלי, ואני מאמינה שהיא אפשרית לכולם".

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?

"מעבר להרפתקה המטורפת של לגדל ולדאוג לשני בני אדם בעולם, ההורות היא זו שמלמדת אותי על החשיבות של אהבה עצמית וחמלה. להיות אמא עוזר לי להיות אמיצה יותר ולבחור את מה שאני רוצה באמת, כי הזמן פשוט נהיה משאב יקר מדי. הדרך שאני חיה את חיי היא הסיפור הכי חשוב שאני מספרת להם, ואם אני רוצה שיידעו לדאוג לעצמם ולקבל את מי שהם באמת, אני מחויבת לעשות את זה בדיוק".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?

"'רצות עם זאבים'. שנים חשבתי שהספר הזה הוא ניו אייג' סתמי. במקרה יום אחד הרמתי אותו, ומאז הוא לא זז מליד המיטה שלי. הספר הזה הוא אחד המחקרים הכי מעניינים ורחבים שפגשתי על דרכי נשים בתרבויות שונות ברחבי העולם. דרך סיפורים וסמלים שעוברים מדור לדור הוא מתאר את האתגרים שנשים פוגשות לאורך חייהן, והדרכים שהן מוצאות כדי לרפא את עצמן ולהחזיר את עצמן הביתה. אני עדיין פותחת וקוראת בו באקראיות לפני השינה. תמיד יש שם משהו בשבילי".

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?

"עבורי יש, ותמיד היה. הייתי מדברת איתו כילדה ומבקשת ממנו דברים, כותבת לו ושואלת אותו שאלות. גם אם לא תמיד הבנתי מה התשובה, זה עשה לי הקלה. כשהתחלתי לעלות לבמה ולהופיע, הייתי מבקשת שיהיה איתי, שיעזור לי לבוא ממקום מדויק ונכון. באחת ההופעות בשנים האחרונות ביקשתי שיבוא להיות איתי, והוא ענה שזה הכל בידיים שלי - אם אני אעשה לו מקום, אז הוא יוכל לבוא".

14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?

"תמיד נמצאת איתי מחברת בתיק. חפץ מעבר בין כל העולמות. מחברת היא המרחב הקטן ביותר שאליו אני יכולה לסגת בכל עת, לבדוק מה העניינים, לברר מה איתי ולסדר את הראש. גם אם היא לא נפתחת כמה ימים, היא תמיד בפאוץ', איתה עט פיילוט שחור אחד וכחול אחד. עושה לי שקט וביטחון".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?

"סביב יציאת אלבום, או לפני הופעה גדולה במיוחד, הלחץ והפחד מוציאים ממני משהו הישרדותי וקשוח לעיתים. הרצון לעשות הכי טוב שאפשר, לדייק בפרטים ולהיות במיטבי, מתערבבים עם קולות קשים שמעלים שאלות של ערך עצמי וזכות להיות. קודם כל זה קשה לי, אבל כשעובדים איתי אנשים קרוב, זה יכול לצאת גם עליהם, ועל זה אני באמת מצטערת, כי זו מלחמה שהיא שלי לגמרי".

כמה קטנות

• אם לא ישראל – איפה?
  "לא רוצה מקום אחר, חייבים?"
• אם לא עברית – איזו שפה?
  "אוהבת עברית עד העצם, אבל מכיוון אחר, הספרדית מדברת לי ללב, מרגישה קרובה ומתנגנת כל כך יפה".
• אם לא דניאלה – איזה שם?
  "טל, אלי, אור, משהו קצר קל. בלי כל האותיות האלה".
• לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
  "מפרט לגיטרה נשכח באיזה כיס".
• מדד האושר האישי?
  "אזור ה-9/8".

דניאלה ספקטור (44) תופיע בפסטיבל תל אביב בהפקת עיריית תל אביב ובליווי האנסמבל הקולי "סונורה", במוזיאון תל אביב (4.11) ובמשכן לאמנויות רעננה (28.11)