"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
מימין: שני, שירית ומאי ירושלמי, עם תמונתה של עדן ז"ל. "כל מה שקרה לנו היה טראגי ופתאומי"  , מיכה בריקמן
מימין: שני, שירית ומאי ירושלמי, עם תמונתה של עדן ז"ל. "כל מה שקרה לנו היה טראגי ופתאומי" | צילום: מיכה בריקמן

"כתבתי לעדן: בקרוב את חוזרת. אחרי יומיים החזירו את גופתה"

במשך שנתיים מטלטלות, פתחה משפחת ירושלמי את ביתה ואת ליבה לצוות תעודה - עד לקבלת הבשורה המרה: עדן נרצחה במנהרת חמאס • לרגל הדוקו "תמצאו אותי, טוב?" (רשת 13), מדברות האם שירית והאחיות מאי ושני על התקווה שנגוזה ועל ההחלטה להמשיך בחיים, כמו שעדן היתה רוצה

0השמעה

"תזכרו אותי, טוב?" מבקשת עדן ירושלמי ז"ל בשלט הענק שמתנוסס בכפר שלם בדרום תל אביב. ככל שמתקרבים אל בית משפחתה, עיניה החודרות של עדן מקיפות את הנוסעים בסמטאות הצרות וצוואתה האחרונה מהדהדת בלב, בגוף, בקולות הציפורים שעל העצים, בנביחת הכלבים בחצרות. כאילו אפשר בכלל לשכוח.

שירית (52), אמה של עדן, צריכה לחזור לעבודה בדואר. היא יצאה במיוחד לראיון הזה, לקראת צאת הסרט התיעודי "תמצאו אותי, טוב?", שעוסק בעדן ובמשפחת ירושלמי כולה. הדוקו, בבימויה של יולה גדרון, ישודר (ברשת 13) בשני הקרוב, יום הזיכרון לאירועי 7 באוקטובר. הוא מלווה את שירית ואת שתי אחיותיה של עדן, שני בת ה־28 ומאי בת ה־23 (אב המשפחה, נאור, נראה לרגע קצר), בימי המאבק לשחרורה של עדן - מהחודשים שבהם לא הגיע ממנה שום אות חיים אחרי שנחטפה מהנובה לעזה, ועד לקבלת הבשורה המרה שהיא בין ששת החטופים שנורו למוות במנהרות חמאס ברפיח, כשהמחבלים שמעו את חיילי צה"ל מתקרבים.

"תמצאו אותי, טוב?": הטריילר לדוקו החדש על עדן ירושלמי

עדן, בת 24 במותה, יצאה לבלות עם חבריה בנובה, נחטפה משם, שרדה 11 חודשים בשבי בתנאים קשים ובתת־תזונה קיצונית, עד שנרצחה בדם קר ב־29 באוגוסט 2024 עם החטופים הירש גולדברג־פולין, רס"ר אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת, זכרם לברכה. כעבור יומיים היא חולצה והושבה לישראל, במשקל של 36 ק"ג.

בבוקר 7 באוקטובר, כשהמחבלים פשטו על המסיבה ברעים, התקשרה עדן אל משפחתה בשיחת טלפון שארכה כארבע שעות. בסוף השיחה, שחלקים ממנה מושמעים בסרט, היא אומרת שזהו, תפסו אותה, ומבקשת בשקט: "תמצאו אותי, טוב?" - המשפט שהפך לכותרת הדוקו המטלטל. בסרט עצמו, אחת מאחיותיה מביעה תקווה שהרגו אותה מייד, כך שלא סבלה, והאחרת מקווה שהיא עדיין חיה ושתחזיק מעמד.

"כשבישרו לי שתפסו אותה, היתה לי תקווה שאראה את עדן שוב, אבל לא ידעתי אם רצחו אותה", משחזרת שירית. "ככל שעברו הימים והיא לא היתה במחנה שורה (שאליו הובאו חללים ונרצחים לזיהוי; ק"א), התקווה שלי התגברה. אמרתי 'העיקר שעכשיו עדן בחיים, והסיכוי שתחזור הביתה גדל'. כל הזמן החזקתי בתקווה הזאת".

מה שחיזק את התקווה באותם ימים מוקדמים היה עסקת החטופים, ובעיקר החטופות, ששוחררו על ידי חמאס כחודש וחצי אחרי הטבח. "בפעימה האחרונה של העסקה עדן היתה צריכה לצאת", נזכרת שירית. "חיכינו כל הלילה לשיחת הטלפון, שלא הגיעה. ב־6:00 בבוקר הדלקנו טלוויזיה וראינו שצה"ל מפציץ בעזה ושהפסקת האש קרסה. הבנו שאנחנו בבעיה, וכרגע לא יהיו עוד שחרורים. אז נשברתי, אבל עדיין לא איבדתי תקווה. ידעתי שיהיו עוד עסקאות".

את סוחבת איתך כעס מאותם ימים?

"אני כועסת על ההתנהלות ב־7 באוקטובר, על איך זה בכלל קרה לנו, על זה שלקח כל כך הרבה זמן לצה"ל להיכנס, על חיל האוויר שיכול היה להציל, על משך הזמן שהמחבלים היו בתוך השטח שלנו, ועל הטבח הזה. על הדרג הצבאי והמדיני. אני כועסת על כולם. היום יש דיווחים שהיו התרעות מקדימות, אבל אנחנו לא יודעים באמת. הדיווחים האלה נשמעים קצת פוליטיים ומגמתיים. בכלל, המשפחה שלנו אף פעם לא ניזונה מהתקשורת. בכל הזמן שעדן היתה חטופה הטלוויזיה לא דלקה, והעדכונים היחידים שקיבלנו היו דרך הקצינים שלנו".

עדן ירושלמי ז"ל. "היתה רוצה שכולם יהיו מאושרים", צילום: ללא קרדיט

הכי צעירה במשימה

הקצינה שליוותה את משפחת ירושלמי, שמשתתפת בסרט, היא סרן (מיל') שיר קויתי (25), שב־7 באוקטובר היתה קצינה משוחררת. כעבור שבוע היא גויסה למילואים, ומשימתה היתה ללוות משפחות חטופים.

"הייתי הכי צעירה במשימה, כל השאר היו בני יותר מ־30", שיר נזכרת. "תודרכנו ושובצנו. קיבלנו שם של משפחה, שם של אשת קשר, שם של עובדת סוציאלית וטלפון. זהו, לא היה שום מידע נוסף".

שיר פגשה קצין מלווה נוסף, ושניהם הגיעו אל בית משפחת ירושלמי כדי לדווח שהבת עדן נעדרת. "כעבור שלושה ימים ההגדרה השתנתה ל'חטופה', אבל לא היתה אז שום אינדיקציה נוספת".

מאי: "הסרט הוא הנצחה מדהימה לעדן. אני חולמת שאני מחבקת אותה ואומרת לה: 'הנה, את בבית'"

בחודשים הבאים התייצבה שיר בבית המשפחה כמעט מדי יום. הקשר האישי העמיק, והיא הפכה לבת־בית. בכל עסקת שחרור חטופים היא חוותה עם משפחת ירושלמי את ההתרגשות הגדולה - ואז את האכזבה. "התמקדתי בכל מה שהם היו צריכים. מבחינתי, הרגשתי שאני חלק מהכישלון של המערכת, למרות שלא שירתי בצה"ל ב־7 באוקטובר, אבל יש לי מדים ואני מייצגת את הצבא, את המדינה".

לאורך הסרט רואים עד כמה המשפחה כולה שומרת על אופטימיות. איך אפשר להחזיק להבה של תקווה, ובה בעת לא ללבות תקוות שווא?

"אם המשפחה מחזיקה בתקווה, אני לא אהיה זו שמפרקת אותה. אני מחזיקה אותה ביחד איתם, כשהם לא מצליחים, כשהם נשברים. למשל, כששירית התקשרה אלי במוצאי השבת ולא הצליחה לדבר מרוב בכי - הגעתי ונשארתי איתה עד שהיא נרדמה בבכי. אמרתי לה את כל מה שהיא אמרה לי כשהיא היתה במקום החזק. זה עזר לה. לפעמים לא צריך לעורר תקווה, אלא סתם להיות שם ולשתוק. מגע יכול להגיד יותר ממילים, וגם סתם לדאוג לדברים הקטנים - לטישו, למים, למשהו המתוק. ולפעמים צריך רק לתת תוקף לרגשות שלהם.

"כששירית אמרה שהיא מפחדת, או תהתה 'מה אם עדן חולה עכשיו, מי מטפל בה?', לא אמרתי שמישהו מטפל בה. אמרתי שזה באמת מפחיד. היתה לי תקופה שבה כעסתי על עצמי על כך שלא הייתי המבוגר האחראי שמוריד לקרקע, אבל הרגשתי שזה מה שבני המשפחה היו צריכים. הגיעו להם עוד כמה שעות של אופטימיות".

"עוד מדמיינת את החיבוק הזה". שירית ירושלמי, אמה של עדן ז"ל, צילום: מיכה בריקמן

בסרט את אומרת שכשהגעת עם הבשורה המרה על מותה של עדן, חיבקת את שירית וציינת לעצמך שזאת הדקה האחרונה בחייה שהיא תהיה מאושרת.

"כן. ידעתי שאף אחד מבני המשפחה לא יהיה יותר מאושר במאה אחוז. לא יהיה שם אושר באופן מלא אף פעם".

עדן נטמנה ב־1 בספטמבר 2024 בבית העלמין ירקון, ואחרי השבעה שיר הרגישה שהיא מתקשה לחזור לדפוק בדלת של בית המשפחה. בהתחלה היא חשבה שזו תגובה רגשית נורמלית, אבל כשהקושי נמשך - היא הבינה שהוא מצריך טיפול.

"רק בסוף השבעה של עדן התחלתי לראות אותי. הבנתי שאני צריכה להסתכל גם על תהליך האבל האישי שלי, מוזר ככל שזה נשמע. הרי גם אני חיכיתי וציפיתי, גם אני דמיינתי לראות את הרגע שבו אני מחייגת לשירית עם הבשורה שעדן חוזרת בחיים", שיר דומעת. "כששירית חיבקה ונישקה לעדן את הפנים באבו כביר, אני לא עצרתי להגיד לעדן תודה על כל הימים הקשים שהיא עברה במטרה לשרוד, ולא ביקשתי ממנה סליחה בשם צה"ל על כך שהחזיר אותה מאוחר מדי".

שיר מספרת שהיום משפחת ירושלמי היא כמו משפחתה שלה. "הם חלק ממני לנצח. בקרוב אני מתחתנת, ושירית והאחיות באו איתי למדידות של שמלת הכלה. תמיד הרגשתי שאני קצת בת־מזל שנתנו לי ללוות אותם".

"זה ילווה אותי כל החיים"

בבית הקטן בכפר שלם, פניה של עדן מביטות מכל הקירות. שירית נזכרת בבת השמחה שהיתה לה, ילדת סנדוויץ' שרצתה לטרוף את החיים, חברותית, סקרנית, אמיצה, פתוחה לעולם, ילדה ששיחקה מטקות על החוף עם פנסיונרים, ילדה של אמא שסיפרה לה הכל. מהזיכרונות היפים האלה היא נופלת שוב אל תחושת חוסר האונים הנוראה שהרגישה בחודשים שבהם בתה הוחזקה בשבי המחבלים.

"לילה אחד חלמתי שהיא מתקשרת אלי ואומרת 'אמא, בואי קחי אותי', והשיחה מתנתקת. אני רצה בלי לדעת לאן ומגיעה למקום שנראה כמו עזה, מבנים קצת הרוסים. אני פותחת דלתות והחדרים ריקים, צועקת 'עדן! עדן!', ממשיכה לרוץ ולא מוצאת אותה. כשהתעוררתי בכיתי נורא. זה היה חלום קשה".

בניגוד לרוב החטופים, במשך חודשים ארוכים לא נרשמה אינדיקציה שעדן בין החיים. רק במארס 2024 הגיע אות ראשון, וביוני שאחריו אות שני, כולל מידע מודיעיני שהיא מוחזקת ברפיח. את אמא שירית ליוו באותם ימים שני פחדים גדולים: האחד - שהשובים יפגעו מינית בבתה, חלילה, והשני - שהיא מוחזקת בתנאי בידוד.

שירית: "אני מתחרטת שלא הייתי רגועה בשביל לדבר עם עדן בטלפון ב־7 באוקטובר. אולי הייתי מצליחה להרגיע אותה יותר, למרות שאחותה הצליחה לעשות את זה בצורה מדהימה. אם הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה... יכולתי להגיד לה שאני אוהבת אותה מאוד"

בפגישה עם אלוף (מיל') ניצן אלון, שפיקד על המאמץ המודיעיני בתחום השבויים והנעדרים, נמסר למשפחת ירושלמי שיש סבירות גבוהה שעדן מוחזקת עם חטופים נוספים. שירית יצאה מהעדכון אופטימית ובטוחה שבקרוב עדן תחזור הביתה.

באותם ימים היו קולות שקראו להפסיק את תקיפות צה"ל, מחשש שהן מסכנות את שלום החטופים. מה הייתה עמדתכן?

שירית: "האמת, ממש האמנתי בצה"ל. רציתי להאמין שהם יודעים מה הם עושים, וגם עדכנו אותנו שהם יודעים איפה להפציץ ואיפה לא. חוץ מזה, לא כל כך היתה לנו ברירה. לא אנחנו קיבלנו את ההחלטות. לא האמנתי שהמחבלים ירצחו את עדן. שיערתי שהם יברחו איתה, כי היא היתה קלף שבעזרתו הם יכלו לדרוש שחרור אסירים שלהם אצלנו. אלה היו המחשבות שלי כל זמן שהיא היתה חטופה. היה קשה, אבל עכשיו לא יותר קל. הייתי חוזרת לתקופה שהיא היתה חטופה. כל עוד ידענו שעדן בחיים יכולנו לשאת את המצב הזה. אסור היה לנו ליפול".

סצנות מתוך הדוקו. "בכל הזמן שעדן היתה חטופה, הטלוויזיה בבית לא דלקה", צילום: מתוך "תמצאו אותי, טוב?", רשת 13

כשהרגשתן שאתן נופלות, היה לכן על מי להישען? הרי כולכן הייתן באותו הסיוט.

מאי: "החזקנו את זה יחד כמשפחה, וברגעים שהייתי צריכה תמיכה שני היתה איתי, ולפעמים גם אמא ואבא. כששני היתה נשברת - אני הייתי מחזקת אותה, וכשאני הייתי נשברת - היא היתה מחזקת אותי. זה נשאר בינינו. מטעם ה'תפקיד' הזה לא היינו נשברות מול ההורים.

"את עדן הרגשנו לאורך כל הדרך. שני היתה יכולה לקום בבוקר ולהגיד: 'עדן עדיין ישנה'. זה קשר בין נשמות, בין אחיות, חד־משמעית. זה לא ייאמן, אבל ביום שבו עדן נרצחה, בלי שכמובן ידעתי, שלחתי לה בנייד הודעה ראשונה ויחידה מאז 6 באוקטובר. בהודעה אמרתי לה שהיא חוזרת בקרוב. יומיים אחר כך החזירו את הגופה שלה".

שירית מספרת על הפנטזיות שהיו לה לאורך 11 חודשי ההמתנה מורטת העצבים. "דמיינו שהיא חוזרת ושכולנו מחבקים אותה, שאני ישנה איתה ושאנחנו לא עוזבים אותה. בכל התקופה שהיא היתה חטופה לא עבדתי, אבל לא היה לי אכפת. אמרתי לעצמי שגם אחרי שהיא תחזור אני אתפטר ואשאר איתה. ממש דמיינתי את החיבוק שלנו. אמא'לה".

עדן (משמאל) עם כרמל גת ז"ל במנהרת השבי ברפיח. שתיהן נרצחו עם ארבעה חטופים נוספים, צילום: ללא קרדיט

שירית שוב פורצת בבכי. "אני עדיין מדמיינת את החיבוק הזה. זה משהו שלא עובר. אני מדמיינת שאני אומרת לעדן: 'הנה, את בבית, יהיה בסדר, אנחנו לא עוזבים אותך'. זה משהו שילווה אותי כל החיים".

לא כועסת כששמחים

מאי ושירית מאשרות את נבואתה הקשה של שיר, שלפיה הבשורה על מותה של עדן תהיה הרגע האחרון בחייהן שבו הן יהיו מאושרות. "החגים הם לא חגים, השבתות לא שבתות, כבר אין את שמחת החיים בבית כמו לפני כן", נאנחת שירית. "הרבה מחשבות, הרבה בכי, הרבה התמודדות עם שכול ופוסט־טראומה, עם האובדן, עם חרדות מהמחשבות על מה עדן עברה. הרזון הקיצוני שבו היא חזרה מלווה אותי עד היום. איך שראיתי אותה - זה מלווה אותי עד היום. הסרטונים של ששת החטופים שהאמינו שהם חוזרים הביתה שוברים את הלב. הלב שלנו שבור".

מאי: "לפעמים קשה לי לצאת מהבית. כל מה שקרה היה טרגי ופתאומי, גם 7 באוקטובר עצמו וגם כשבישרו לנו שעדן נרצחה. אי אפשר לא להסתכל על החיים אחרת מאז. אי אפשר לא לפחד. אני לא יכולה לחזור להתנהג כמו ילדה בגילי, 23. אני לא מרגישה שאני יכולה לחזור להנאות החיים, למסיבות ודברים כאלה. אני לא שם, חד־משמעית. הפרופורציות השתנו. חוץ מזה, להחזיק כל הזמן בתקווה - זה היה מתיש לנפש. הוצאתי כל כך הרבה משאבים נפשיים בתקופת החטיפה, שאין לי יותר כוח. זה מקשה מאוד לחזור להתנהל כבחורה צעירה בעולם הזה. קשה לי למצוא תשוקה חדשה למשהו.

"אני לא כועסת כשאני רואה בני גילי חוגגים, כי 7 באוקטובר פגע בכולם, בעיקר בצעירים, אבל אנחנו עם חזק וממשיכים קדימה. אני שמחה לראות שממשיכים לרקוד וליהנות. אני בטוחה שעדן היתה רוצה שכולם יהיו מאושרים".

שירית: "עכשיו מאי ושני צריכות להשתקם".

ואת?

שירית: "גם אני. הן ממש נלחמו, הן טסו והתראיינו. אני לא הייתי במקום הזה. אנחנו בסך הכל משפחה צנועה, וכל זה נכפה עלינו. פתאום להיות בכותרות, ולהסביר לכל העולם למה צריך להחזיר את החטופים הביתה. הבנות שלי עשו את זה בגבורה, ועכשיו זה הזמן שלהן להשתקם ולהשלים את הזמן האבוד, לבנות את עצמן ולהמשיך הלאה. לא הייתי רוצה שהן ייתקעו בזה. אני עוברת טיפולים פסיכולוגיים, אבל אני לא עושה הרבה דברים שעשיתי לפני האסון. פעם הייתי שומעת מוזיקה, נהנית מהחיים - היום כבר לא. לאבד ילד זה אבלות לכל החיים".

מאי: "גם אח או אחות".

שירית: "עברנו דבר לא נורמלי. ילדה הלכה למסיבה - ופתאום היא חטופה בעזה, ואחרי זה נרצחת. מה לנו ולזה? היו לנו חיים טובים. היה לנו טוב בחלקה שלנו".

מה מחזיק אותך עכשיו?

שירית: "הבנות שלי, המשפחה, החברים. אבל אני כבר לא אותה שירית, אני כבר לא שלמה. אני עם לב שבור. עוד דבר מחזק אותי: חזרנו עכשיו מחו"ל וזיהו אותנו באל על. ואם זיהו אותנו - סימן שהם זוכרים את עדן. זה כל הזמן קורה, וזה עושה טוב על הלב".

סרן (מיל') שיר קויתי: "תמיד הרגשתי קצת בת מזל שזכיתי ללוות את המשפחה כקצינה. גם אני ציפיתי איתם, התאבלתי וחשתי קושי. כששירית נישקה לעדן את הפנים באבו כביר, לא עצרתי להודות לעדן ולא ביקשתי ממנה סליחה בשם צה"ל על שהחזיר אותה מאוחר"

מאי: "אני מרגישה שגם שלוש שנים אחרי, הזיכרון הקולקטיבי עדיין נשאר. אנשים פוגשים אותנו ברחוב ושואלים אם זה בסדר לחבק, דואגים לנו מספיק בשביל שנדע שעם ישראל לא שוכח".

"לא תהיה לצידנו בחופה"

לאורך כל הסרט מאי נאחזת באמונה שאחותה חיה ושהקב"ה שומר עליה. באותם הימים היא התחזקה מבחינה רוחנית ודתית - אבל כל זה נשבר כשעדן נרצחה.

"שני ייצגה אותנו כמשפחה כלפי חוץ, זה היה התפקיד שלה. התפקיד שלי היה הפן הרוחני", היא אומרת. "זה היה מובהק, גם אם לא מתוכנן. רצינו שלעדן תהיה תמיכה מכל הכיוונים. רציתי שיהיה לה צבא של תפילות מאחוריה. בזה האמנתי. קיבלתי על עצמי לשמור שבת, המשפחה זרמה איתי, ולאט־לאט כל המשפחה קיבלה על עצמה כל מיני מצוות - נטילת ידיים, דברים כאלה. זה החזיק אותנו, והאמנו שזה שומר עליה.

סרן (מיל') שיר קויתי. ליוותה את המשפחה, צילום: מתוך ״תמצאו אותי, טוב?״, רשת 13

"וכן, אחרי שהיא נרצחה נשברה לי האמונה. היתה תקופה שהרגשתי כאילו אלוהים בגד בי. שאלתי הרבה למה, מתוך כעס, ובעיקר מעצב וקבלת הדין. איבדתי את המשמעות, גם שלי בעולם הזה וגם בכלל. איזו משמעות יש בעולם שתמלא את המקום שכל כך ריק עכשיו? היום אני ניגשת לזה אחרת. אני יודעת איך זה לחיות עם אמונה - ואיך זה בלי. ואני לא חושבת שאפשר לחיות בלי, זה ריק".

בסרט את מחזיקה גם באמונה שמחשבה יוצרת מציאות. זה כבר לא תקף מבחינתך?

"לאחרונה אני מבינה שבעצם לא יכולתי לעשות שום דבר. אני לא מאמינה כמו אז בזימונים ובמחשבה שיוצרת מציאות, כי הבנתי שזה לא תלוי בי, החיים האלה. אולי אני יכולה להאמין בזה בהקשר של המעשה, אבל לא של המחשבה. בכל זאת, אני כן מאמינה שהתפילות שמרו עליה אז, ולכן היא שרדה בשבי כל כך הרבה חודשים.

"עד לשנייה האחרונה האמנתי שעוד יכול להיות טוב, אפילו כשכבר התחילו לרוץ שמועות שמצאו חטופים. אפילו היו לי מחשבות בראש שאולי היה ניסיון חילוץ או היתקלות, והם רק נפצעו. התחלתי לדמיין תרחישים שחמאס הבריח את עדן - הכל, רק לא שהיא מתה. אני זוכרת ששיר אמרה לי בלילה של השמועות שעכשיו זה הניסיון האמיתי של הכוחות שלי, אחרי שעד עכשיו האמנתי. כלומר, אם קרה משהו לעדן - האם אצליח להחזיק מעמד בזה? אני לא בהכרח מרגישה שהצלחתי".

בסרט, שני תוהה איזו משמעות היא תמצא לחיים שלה אחרי הכל. את מצאת?

"לא. אני מחפשת בנרות את המשמעות הזאת. אני יודעת שאני צעירה, שהחיים עוד לפניי ושאסור לי לוותר, ושבעתיד אולי יהיה טוב יותר".

אמא שלך נשמעת אומרת בסרט שעכשיו, אחרי שכל החטופים חזרו, היא מחכה שהנושא יירד מסדר היום, "כדי שנוכל להתקדם ולהמשיך הלאה". כמעט שנה עברה מאז שכולם חזרו לישראל - הצלחת להתקדם?

מאי חושבת לרגע: "זה מאוד טריקי. אני כופה על עצמי, זה לא שהצלחתי באמת. נרשמתי ללימודים כי קבעתי שאני חייבת. האמת, יהיה לי מאוד קשה ללמוד במצב שלי, וזה תואר של ארבע שנים. אני מגיעה מנקודת פתיחה אחרת משאר הסטודנטים, וזה יהיה מאתגר מאוד. אני מקווה שאצליח לעמוד בזה. אז אני לא מרגישה שהתקדמתי, אבל אני מציבה לעצמי עובדה שאני צריכה להתקדם".

מימין: שני, מאי ושירית. "יש אירועים שאנחנו ממש מרגישות את עדן איתנו", צילום: מיכה בריקמן

מאיפה יש לך הכוח?

"אין לי, אבל מה אני אמורה לעשות? אני לא יכולה לבכות על זה כל החיים. הייתי רוצה, אבל אני צריכה לדאוג לעצמי, ואני יודעת שיש לי תפקיד בעולם חוץ מלהילחם על עדן: להקים משפחה, להביא ילדים, לשמח את ההורים ואת עצמי. היו לנו כל כך הרבה דאגות בתקופה הזאת, שאני לא רוצה עוד דאגות מכל סוג בעתיד. זה כל כך קשה לסחוב".

מאי: "אנשים שאיבדו מישהו קרוב יכולים להתחבר לסרט, להרגיש שהם לא לבד. הרבה אחים שכולים, שלא באמת מוכרים כנפגעי פעולות איבה, יכולים לצאת בתחושת שותפות. גם מי שאיבדו אמונה. אין לי פתרון בשבילם, אבל אני יכולה להגיד להם שלא הם שדפוקים, אלא העולם"

את מרגישה שההתמודדות האיומה הפכה אותך לבוגרת יותר? חזקה יותר?

"זה משתנה. אני יודעת שאני חזקה, ונראה לי שהתמודדתי עם מה שקרה בדרך מיוחדת. לפעמים אני מרגישה שיש לי כוחות נפש חזקים, כי אני פשוט יודעת שאם עשיתי את זה במשך 11 חודשים - אני מסוגלת להרבה. אבל הרבה פעמים אני נשברת מהר מאוד. זה מגיע ממקום של 'למה זה מגיע לנו?', ממקום שכל דבר שקשה לי מתווסף אל הטראומה הגדולה. אז אני מוצאת את הכוחות להגיד לעצמי 'מאי, את חזקה יותר מזה'. אני לא אתן לדברים קטנים לשבור אותי. מה גם שאני כבר שבורה. אני עדיין מנסה ללמוד לחיות לצד האבל. לפעמים, כשאני חושבת על אירוע שמח - עולה בי עצבות מסוימת. למשל, לחשוב שאני ושני נתחתן ועדן לא תהיה לצידנו בחופה, זה קשה. תחושת החמצה איומה. אני עדיין מנסה ללמוד את זה. אין לי תשובה.

"מצד שני, יש גם את הרגעים בחיים שאני מרגישה שעדן מלווה אותנו בכל צעד. כשהתקבלתי ללימודים ידעתי שזה בזכות עדן. וככה גם בהמון דברים. למרות החוסר, יש אירועים שאני ממש מרגישה אותה איתי".

ליצור דיוקן שונה

מאז הרצח, משפחת ירושלמי קיבלה תמיכה מאנשים טובים מכל רחבי העולם. חלקם סיפרו שבימים שבהם היא עדיין היתה חטופה, הם הקצו לעדן חדר אירוח בביתם ורק חיכו שתבוא. למרות החיבוק הגדול שקיבלה, המשפחה מתקשה להתמודד עם הריק הגדול, וגם הנצחתה של עדן מחייבת גיוס של כוחות נפש שאין לה כיום.

מאי: "הסרט הזה הוא הנצחה מדהימה, אבל מעבר לו - קשה לנו נפשית להתעסק, זה שואב ומקשה להמשיך הלאה. אבל יש אנשים מסביב שכן מנציחים את עדן".

לא חששתן מעצם יצירת הסרט, מהחדירה לפרטיות שלכם ברגעים הכי קשים?

"אם היינו יודעות שזה ייגמר ככה - לא היינו מסכימות", פוסקת מאי. "אבל בדיעבד אנחנו שמחות שזה נעשה. קודם כל, כי זאת הנצחה לעדן. שנית, כי אני חושבת שאנשים שאיבדו מישהו קרוב יכולים ממש להתחבר לסרט, להרגיש שהם לא לבד. איבדתי אמונה ותקווה, וכמוני יש רבים. יש הרבה אחים שכולים, שהם לא באמת מוכרים כנפגעי פעולות איבה, וגם הם יכולים לצפות בסרט ולצאת בתחושת שותפות. לא רק אלה שאיבדו אדם אהוב, אלא גם מי שאיבדו את האמונה. אין לי פתרון בשבילם, אבל אני יכולה להגיד להם שגם אני ככה, ושלא הם שדפוקים, אלא העולם".

מה קורה כשהאורות כבים? קטע מהדוקו, צילום: מתוך "תמצאו אותי, טוב?", רשת 13

המפיקה הילה מדליה, שהפיקה את "תמצאו אותי, טוב?" ביחד עם ג'ף הופמן, יניב הופמן ועומר חזן: "התחלנו לעבוד על הסרט כבר בנובמבר 2023, כשההלם מאירועי 7 באוקטובר וחטיפתה של עדן ז"ל היו טריים וחשופים. בני המשפחה אפשרו לנו להיות שם. עם הזמן, הם נפתחו וסמכו עלינו. ליווינו אותם יותר משנתיים. עומק היחסים שנוצר אפשר לבמאית יולה ליצור דיוקן שונה - לא רק של המשפחה על הבמה, בעצרת או בראיון בטלוויזיה, אלא של מה שקורה גם בין לבין, ואחרי שהאורות כבים. האחיות והאמא שירית נתנו לנו הרבה תקווה, והיה מדהים לראות איך כל אחת לוקחת תפקיד אחר. מעבר לכל זה, הסרט משקף בעיניי, באופן מסוים, תהליך שכולנו כחברה עברנו וממשיכים לעבור".

לסיום, אני שואלת את שירית אם היא מתחרטת על משהו בדרך הארוכה שעברה. בתגובה, היא נשברת ומתחילה שוב לבכות למשך דקות ארוכות.

"אני מתחרטת שלא הייתי רגועה כדי לדבר עם עדן בטלפון ב־7 באוקטובר. אולי הייתי מצליחה להרגיע אותה יותר, למרות שאחותה הצליחה לעשות את זה בצורה מדהימה. אם הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה... יכולתי להגיד לה שאני אוהבת אותה מאוד".

קרני אלדד

עד גיל 40 הגדירה את עצמה כמוזיקאית, הלחינה, עיבדה, הפיקה, ניגנה (גיטרה וחליל) ושרה. הקליטה שלושה אלבומים של עצמה ועוד המון של אחרים. הקליטה דיסק בהוואנה, קובה, עם המוזיקאים הזקנים והמדהימים של האי. עבדה במועצת יש"ע, ובכנסת ישראל כדוברת של ח"כ אורי אריאל. כתבה בעיתונים שונים. מעצבת פנים בליבה ובעלת אולפן הקלטות במציאות.

כדאי להכיר