מכתב לחטופה שנרצחה: איבדנו אותך עדן - ואת עצמנו

"בבקשה תמצאו אותי", ביקשה עדן ירושלמי ממוקדנית המשטרה. מצאנו אותך עדן. מצאנו ואיבדנו. מצאנו ונעלמנו דום מול האכזריות לרצוח צעירה כפותה וחסרת אונים. יחד איתך נמצאו גם גפותיהם של כרמל, אלמוג, הרש, אלכס ואורי, ועולמנו נעשה אפל. אפל מאוד.

עדן, היתה לי הזמנה למסיבת השחרור שלך מהשבי. ייחלתי בכל ליבי לממש אותה. בכל יום התפללתי לשחרורך. בכל הדלקת נרות שבת, דמותך, צעירה ושמחה, עמדה מול עיני. את ההזמנה למסיבת השחרור קיבלתי בשבוע השני של המלחמה, בעת שראיינתי את בני משפחתך בביתך בכפר שלם בתל אביב. אז עוד לא היה ברור מה עלה בגורלך, עדן. אבל המשפחה היתה אופטימית, כל כך אופטימית.

שני, אחותך הגדולה והגיבורה החזיקה שעתיים וחצי של שיחה איתך בטלפון, כשהיא שומעת ברקע את הלחישות, היריות, את החשש שנפצעת ואת הגילוי שהדם שעליך הוא של חברתך שנרצחה לצידך. השיחה הסתיימה בקריאת הזוועה בערבית "תעלי". והעובדה שלא נשמעו יחד איתה ריות. זו היתה הסיבה לאופטימיות בבית משפחת ירושלמי. מאוחר יותר אכן קיבלו הודעה רשמית שעדן נחטפה חיה לעזה. ואז, כאשר חברים והשכנים מכפר שלם מילאו את הבית, שירית האם נחרדה. היא הרגישה שבבית נוצרה אווירת שבעה. לכן החליטו כולם שההתכנסות בבית המשפחה היא הכנה למסיבת שחרורה של עדן. שהסירים המבעבעים במטבח הם לצורך כך, שבקבוקי השתיה שנערמו עוד ירוו את צימאון החוגגים במסיבת השחרור. הרי עדן כל כך אהבה מסיבות. לנובה הגיעה כברמנית, ולכל מקום בו בילתה הכניסה אווירה של שמחת חיים.

ואין חיים. והאופטימיות התנפצה לאלף רסיסים. ובמקום מסיבת שחרור, קיבלת, עדן, בגיל 24 שחרור סופי מעולם אכזר. יצאת מהגיהינום עלי ותחת אדמות, בו שרדת אחד עשר חודשים, הישר, עדן, לגן עדן. וכפר שלם נותר עם לב שבור, ועם שלם חצוי.

ואני נותרתי עם הזמנה שלא מומשה ועם תחושת ייאוש עמוקה ומשתקת. מה הטעם באופטימיות עם זו סופה? מה התוחלת בתקווה ובתפילה? ואיך נמשיך הלאה ונגדל ילדים וילדות בשכונה כה אכזרית? ואיך נשלח אותם לדרכם לשנת לימודים חדשה?

הבוקר עמדתי מול התום וההתרגשות של הקטנה שלנו, לקראת העלייה לחטיבת הביניים, ולא יכולתי לספר לה על עדן וכרמל והרש ואלמוג ואורי ואלכס. לא מצאתי מילים לרוע. ולא יכולתי לספר לה על השכול שהיכה פעם שניה במשפחת שקורי משדרות, כשאב, רוני, השוטר נרצח בפיגוע אחד עשר חודשים אחרי שבתו השוטרת, מור, נפלה בקרב על משטרת שדרות. כבשתי את הדמעות ושתקתי. כי איך אפשר להכיל שכול פעמיים? ואיך אפשר לספוג אכזריות של התעללות ורצח חטופים? ואיך אפשר להסביר לילדה תמה שהאופטימיות והתמימות אבדו לנו?

מצאנו אותך, עדן. איבדנו אותך, עדן. איבדנו את עצמנו.