בכי של ילד שוב עולה מהחצר. והפעם זה הילד של כולנו

לפני זמן מה עשיתי דרכי במכונית בחזרה הביתה לירושלים. הגעתי העירה, יצאתי במחלף קריית משה מכביש בגין, פניתי שמאלה אל דרך רבין ונעצרתי ברמזור של ביהמ"ש העליון. רגע אחרי הרמזור, עצרה את דרכי ניידת כיבוי אש שיצאה בסירנה ובאורות מהבהבים מתחנת הכיבוי של ירושלים, ששוכנת בגב של סינמה סיטי.

הניידת יצאה מהתחנה, עיכבה לרגע את המכוניות בצומת ופנתה שמאלה למנהרת רבין. אני הייתי ממש מאחור, וזאת היתה הדרך שלי, אז פשוט המשכתי בנסיעה אחריה. קצת מסקרנות, קצת בשובבות של היצמדות לרכב חירום. זה היה דרמטי: ניידת גדולה, אורות מהבהבים, שאון סירנה, ונהג אחד דרוך שנוסע אחרי הניידת ומדמיין, כמו ילד, את סמי הכבאי שממהר לכבות עוד שריפה.

חולפים על פני הצומת הגדול של גן סאקר וממשיכים במעלה בצלאל. זו גם הדרך שלי. תוך כדי נסיעה אני שואל את עצמי: לאן הניידת נוסעת? זהו מרכז העיר והאפשרויות רבות. מעניין, אני אומר לעצמי, היכן מתלקחת שריפה. אולי, חס וחלילה, יש נפגעים? רמזור אוסישקין. האם היא תמשיך ישר או תפנה ימינה לאוסישקין? היא פונה לאוסישקין. גם אני אחריה. עכשיו אני כבר חושב רק על השריפה ועל האנשים המסכנים שמחכים בלחץ לבוא הכבאית.

נוסעים באוסישקין. בטח, אני אומר לעצמי, היא תפנה ימינה באחת הפניות לנחלאות. שם יש בתים ישנים שנוטים להישרף. ממשיכה עד לצומת אוסישקין־קק"ל, ואני אחריה. זו הדרך שלי הביתה, אני צריך לפנות שמאלה בקק"ל. בטח הניידת תפנה ימינה, אני אומר לעצמי, או תמשיך ישר לכיוון רחוב עזה. הרבה יותר הגיוני, שם זה אזור הרבה יותר גדול. אבל היא פונה שמאלה, לקק"ל, ואני אחריה.

טוב, אני אומר לעצמי, בטח היא נוסעת עד הסוף, לקינג ג'ורג', ומשם תפנה ימינה או שמאלה למרכז העיר, בעוד אני אפנה ימינה אל אבן גבירול הקטן. אבל היא פונה ימינה, אל אבן גבירול. ואני שואל את עצמי אם היא תמשיך ישר לעבר רמב"ן (לא הגיוני, לשם היא היתה יכולה להגיע עוד קודם לכן), או שתפנה ימינה אל רחוב אלחריזי הארוך. אבל היא פנתה שמאלה, אל החלק הקטן של אלחריזי שבו אני גר, ונעצרה באמצע הרחוב בדיוק, אבל בדיוק, מול שער הבית שלי. ואני הרגשתי איך אין לי דם בגוף. בכלל. הוא הלך לאנשהו. ברכיי פקו. לא חייגתי הביתה במהלך הנסיעה המסוימת הזו, ופתאום שמתי לב שגם לא חייגו אלי, די ברור למה.

נו, נדלג לסוף. השכן הלוקה בנפשו מהבניין שממול החליט לאיים בהתאבדות, מסכן. שלום לו. שלום גם למשפחתי, ברוך השם. אמנם עלה ריח חרוך מסוים מהבית - אבל זה היה בשל 25 החצילים שנחרכו שם על הגז, עניין שבלעדיו אין ביתנו בית.

כשהרבי נזף באמא

מה היה שם, בנסיעה המוזרה הזו? היתה בה נפרדות מוחלטת. בידול עצמי הגנתי, שנשען באופן טוטאלי על המנוע הכביר של "לי זה לא יקרה". הוא כל כך חזק, שאפילו בצומת האחרון, ממש האחרון, כשהאופציה היתה או ימינה או שמאלה, עוד אמרתי: היא תפנה ימינה.

לאחרונה נחשפתי דרך חברתי החכמה יעל לספר "טראומה והחלמה" של ג'ודית לואיס הרמן, ולמדתי על כוחו האדיר של המנוע הזה, ובמיוחד - על המפץ הגדול שמתרחש כשהוא נשבר. כשזה כן קורה לי. היכולת להיפרד מובנית מאוד בתוכנו, אף שהיא נוגדת כמעט כל יסוד חברתי. זה אנושי וזה מובן, אבל צריך לדעת שזה לא אידיאלי. זאת בעיה.

מעודי אהבתי את הסיפור החסידי המופלא על בכי הילד שעלה מהחצר, והאם ניגשה אל החלון בזעקת "אוי אוי!" ואז חזרה רגועה ואמרה: "זה לא שלנו", והרבי נזף בה ואמר: "מה זה? איזה מין דיבור זה? אז מה אם הוא לא שלנו?". זה סיפור לא אנושי כל כך. הוא מדבר על דרגה מאוד גבוהה של הרגשת האחר, אבל הוא מבטא אידיאל אמיתי. ליחיד, אבל גם לקבוצה.

ב־7 באוקטובר, בחג שמחת תורה בבוקר, נפלו לחלוטין חומות ה"אצלנו". כל הישראלים והיהודים, בכל מקום, הרגישו שהם נעולים בממ"ד ושמבחוץ אורבים להם הרוצחים מבקשי נפשם. גם בשעות ובימים שלאחר מכן, כשאנשים בעוטף דיממו למוות ועשן עלה השמיימה ובמקומות אחדים בארץ לא אירע דבר, כולם הרגישו שלהם זה קרה.

בחג שמחת תורה ההוא, נפלו לחלוטין חומות ה"אצלנו". כל הישראלים והיהודים, בכל מקום, הרגישו שהם נעולים בממ"ד ושמבחוץ אורבים להם הרוצחים מבקשי נפשם

ואז מהר מאוד החלו הקלקולים וההסתבכויות, ושד הנפרדות חזר והתמקם. במהלך המלחמות כולם חוו משהו, כך או אחרת, אבל היו כאלה שסבלו ממש והיו כאלה שמזלם שפר עליהם וחייהם לא ממש השתנו. מאז, האתגר הוא לנסות להיאחז בערך החמקמק הזה. להתאמץ לנפץ את ה"אצלנו". את ה"שלנו". את ה"לי".

ואני מוצא את עצמי חושב על אותו יום שחור לפני שלוש שנים, שלא היה בו שום דבר טוב ושלא האירה בו שום קרן אור - אבל כל מה שקרה בו קרה אצלנו. אצל כולם. בלי יוצאים מן הכלל.