יהלומים מתחת לקליפה: דווקא בסוכות נחשף הסוד הכפול של הרימון

התבוננו בציור הטבע הדומם של הצייר האמריקני ג'ון ויליאם היל, שבמרכזו רימון בודד מבוקע בפראות וחושף גרגרים אדומים בוהקים כאוצר גנוז שנחשף לאור השמש. היל, אמן ריאליסטי, בחר בו בשל הניגוד הדרמטי שבין קליפתו העמומה לבין תוכנו השופע אור וצבע. מתח חזותי זה ושפעת הגרגרים, המזכירים אבני חן יקרות, הפכו את הפרי למושא השראה מועדף לאומנים רבים, וטענו אותו במשמעויות סמליות מורכבות, לעיתים אף מנוגדות, כפי שאראה בהמשך, בשלל תרבויות ואמונות.

דומה שמבנהו הייחודי ותוכו המרהיב, המתגלה לעין עם שבירת הקליפה, הם שפתחו פתח לעושר פרשני רחב ומגוון להפליא, הטומן בחובו, לעיתים, גם סתירות פנימיות עמוקות.

דוגמה מובהקת לכך נמצאת באופנים הרבים, ולעיתים המנוגדים, שבהם מובן הרימון בתרבות היהודית. ראשית תהילתו, כמובן, בהיותו אחד משבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל. עיטורים בדמות רימון ניתלו בשולי מעילו של הכהן הגדול, ולא פחות מ-96 זוגות רימונים נחקקו על כותרות עמודי בית המקדש הראשון. במסורת היהודית מקובל גם שמספר גרעיניו של הרימון הוא 613, כמניין תרי"ג מצוות, גם אם הלכה למעשה אין הדבר כך. רימון ובו תרי"ג גרעינים הוא חומר מופלא לפרשנות סמלית, כמובן, ובדומה ליהדות גם תרבויות אחרות הלכו שבי אחר הפרי הזה וייחסו לו תכונות רבות שהפקיעו אותו ממעמד של פריט אוכל בלבד. במצרים העתיקה טמנו גרעיני רימון בקבריהם של מלכים כצידה לעולם הבא; בקוראן הוא נמנה עם פירותיו של גן העדן. נראה שבכל תרבות שנתקלה בו נוצר צורך דחוף להעניק לו משמעות החורגת הרחק מעבר לטעמו או צורתו החיצונית. גם מבט מדעי שקול אינו מצליח להתעלם מהדרמה הפנימית של ריבוי יהלומים מנצנצים החבויים מתחת למעטפת אטומה, כפי שמלמד האיור הבוטני להלן, שנמצא במדריך בוטני גרמני משלהי המאה ה-19.

ממש בימים אלה, במרווח שבין ראש השנה לסוכות, מתרחשת התמורה הסמלית המרתקת ביותר בהתייחסות לרימון בתפיסה היהודית, בשני אופנים מנוגדים למדי. בראש השנה הרימון הוא מזון טקסי לכל דבר ועניין. כחלק מברכות החג והסימנים הניתנים במזונות השונים, יש לבצע ברימון פעולה הרסנית השוברת את המבנה השלם שלו כדי לחלץ ממנו את הגרעינים. הברכה הייחודית, "שנהייה מלאים מצוות כרימון", המלווה באכילת הגרגרים, היא מעשה שמסמל את המעבר אל הלא נודע הממתין לנו, ולשם כך יש לבקע את הפרי כדי שהברכה תוכל להתגשם. במקרה ראש השנה, הרימון הוא השער לקיום המשאלה, וערכו הטקסי מצוי בכך שהוא חייב להיאכל.

בסוכות המצב שונה בתכלית, משום שהרימונים המקשטים את הסוכה אינם אמורים להיאכל, ובוודאי שלא להיפתח. ערכם נשמר כל עוד לא ייפתחו. תפקידם הוא להיראות ולא להיות למאכל. וייתכן שהדבר תלוי בכך שסוכות הוא חג האסיף, שבמהלכו ידע כבר החקלאי הקדום שהיבול כבר עלה יפה ונאסף, והתוצאה המקווה כבר בידיו, ולכן אין צורך במשאלות נוספות. הרימון בסוכה אינו לצורך הבטחת עתיד כלשהו, אלא בעיקר להתפאר בהצלחת העונה שכבר הסתיימה. שלמותו של הרימון היא שמעניקה לו את משמעותו הסמלית, וכל עוד יישאר סגור ושלם, גם אם יתייבש ויצטמק בהדרגה, ימשיך למלא את הייעוד הטקסי שזומן לו.

ברימון מתקיימים זה לצד זה שני פנים, המלמדים גם על אבחנה בין שני סוגים של יחס אנושי למזון: מזונות שמבטיחים לעומת מזונות שמעידים. הרימון של ראש השנה שייך למשפחת המזונות המבטיחים, ממש כמו עוגת החתונה שחייבים לפרוס ולטעום כדי להבטיח את מתיקות העתיד. תפקידם של מזונות אלה הוא לפתוח שער אל עתיד נכסף, ועל כן הם מוכרחים להיהרס, להיאכל ולהיעלם אל תוך הגוף ברגע ההגשמה הסמלית.

הרימון הוא שער לשנה החדשה וגם חלון להתבוננות גאה בשנה שחלפה. בין הביקוע לשלמות, בין המשאלה לעדות, נמתחת עונת החגים הנוכחית, כשהיא ארוזה בתוך קליפה אחת

הרימון של סוכות, מנגד, שייך למשפחת המזונות שמעידים, בדומה לאלומות החיטה וזר השיבולים שנתלים לראווה בחגיגות הקציר כדי להפגין את שפע היבול שכבר נאסף. כאן המזון מפסיק לתפקד כסעודה והופך לאובייקט חזותי בלבד, שתפקידו להציג לראווה הישג שכבר הושלם. במקרה סוכות, הרימון שומר על תוקפו הסמלי כל עוד קליפתו נותרת שלמה, חתומה ובלתי נגועה, ותוכנו הקולינרי הפך לחסר רלוונטיות.

ייחוס משמעויות מרובות, ולעיתים מנוגדות, לרימון נמצא, כאמור, גם בתרבויות אחרות. במסורת הנוצרית הרימון מסמל בעת ובעונה אחת את דמו הנשפך של ישוע ואת ההבטחה לתחייה, וכך מגלם הרימון הבטחה לתחייה לצד זכר ההקרבה והמוות. במסורת הפרסית, שמקורה בדת הזורואסטרית, מציינים בנקודת היפוך החורף את ליל "שַׁבּ־י יַלְדָא", הלילה הארוך והחשוך בשנה, שבו נחוג ניצחון האור על החושך ולידתה מחדש של השמש. בלב הטקס והשולחן החגיגי ניצב הרימון, שגרגריו האדומים והבוהקים מסמלים את זוהר השחר העולה, את חום החיים ואת כוח ההתחדשות והפריון מול הקיפאון של החורף. עבור החוגגים המתכנסים עד עלות השחר, אכילת גרגרי הרימון אינה רק סעודה סמלית של שפע והגנה מפני תחלואי העונה הקרה, אלא עדות חיה לתקווה כי מתוך החשיכה הגדולה ביותר עתיד לבקוע אור חדש.

הברכה שבפצע

סמיכותם של ראש השנה וסוכות מובילה לכך שבתוך שבועיים מתרחש שינוי מרתק בתהליך ההסמלה של הרימון. מי שמברך עליו בליל ראש השנה ומלקט את גרגיריו בזהירות של סוחר יהלומים, יתלה כמה ימים לאחר מכן רימון דומה להפליא לקודמו בסוכתו, בלי שיהרהר במשמעויות המשתנות האלה. כמזונות אחרים, גם הרימון אינו רק מה שאנו מכניסים לפה, אלא גם ביטוי למערכת שלמה של תובנות וחלוקות שאנו מייחסים לחפצים ולפריטי מזון בהתאם להקשר ולצורך. אותו פרי עצמו משמש משמש בעת ובעונה אחת כמזון שיש לפצוע כדי לברך עליו ולאוכלו, וכעיטור שאין לפגוע בו כדי שברכתו תשרה על הסוכה.

הרימון, ששבה את דמיונם של יוצרים לאורך הדורות (ושעל טעמיו ושלל תבשיליו עוד ראוי לייחד דברים בנפרד), משמש בפרק זמן קצר בלוח השנה היהודי כשער כפול. הוא שער לשנה החדשה וחלון להתבוננות גאה בשנה שחלפה. בין הביקוע לשלמות, בין המשאלה לעדות, נמתחת עונת החגים הנוכחית, כשהיא ארוזה בתוך קליפה אחת.