העובדה שיצחק עמית עוד בתפקיד היא תעלומה. אבל יש כוכבית

במכרות הפחם של פעם, נהוג היה להוריד ציפור קנרית בכלוב למעבה האדמה. כשרמת הגזים הרעילים עלתה, הקנרית, בעלת הרגישות הגבוהה ביותר, היתה הראשונה שהתעלפה או התפגרה. מעריכים שמיליון חיי כורים ניצלו בזכות קנריות שמסרו את נפשן מבלי שנשאלו.

אנחנו, היהודים, זכינו בתפקיד הקנריות של העולם. כשמתרגש משבר עולמי, אנחנו הראשונים שמשלמים בחיינו, למרות נעימות זמרתנו. במגפה השחורה האשימו אותנו בהרעלת בארות וטבחו בנו בסיטונות, במשפט דרייפוס הפכו אותנו לבוגדים המוכרים את המולדת, בשפל הגדול גלגלו עלינו את קריסת הכלכלה, בעליית הנאציזם חוסלנו ראשונים, ועכשיו, בהתפרקות האידיאולוגית של המערב, שוב אנחנו אשמים. קנריות או לא להיות.

אך בניגוד לציפור בכלוב, לי לא בא להתפגר כדי לאותת שמשהו רקוב בממלכת דנמרק והסביבה. כשהעולם מתפרק, אין לנו פריבילגיה להתפרק יחד איתו. כשהכאוס משתלט, אנחנו חייבים לצופף שורות. אל מול התפוררות המערב, אין לנו את המותרות להצטרף לחגיגה, כי אנחנו הכיבוד, המקלות המלוחים שמוגשים ראשונים לשולחן.

חייב כל יהודי וכל ישראלי לשאול עצמו: אני מפרק או מרכיב? אני נסחף או נשמר? האנשים שאני מושפע מהם, הם סוכני פירוד או סוכני איחוד? והאם כל מאוויי יכולים עכשיו להתגשם, או שאני חייב להיאחז בציפורניים בסדר הישן והרע, כי האופציה גרועה פי 6 מיליון?

אני לא מאמין בבג"ץ. כבר שנים, על פי רוב אך לא תמיד, פסיקותיו זרות לי ולסט הערכים שלי, ועולה על כולם כבוד הנשיא השופט יצחק עמית. מה האיש הזה עושה בתפקיד זאת תעלומה בלשית. אך מול נפילת המערב לידי האסלאם הרדיקלי, מול האנטישמיות המשוגעת, לנוכח רעידת האדמה בכל מקום בעולם למעט עומק האוקיינוס השקט, שם עדיין שקט, אני אומר - לא זמן מהפכות. שינויים עדינים כן, באיטיות, בהסכמה, בהתחשבות.

אנחנו חיים פה על הקשקש. תנועה אחת מיותרת, ואנחנו נופלים אל לוע הר הגעש. לכן כל מטורללינו, כל הבנגבירים והגוטליבים והיאיר גולנים והעופר כסיפים, חייבים להיות מורחקים ממרכז קבלת ההחלטות שלנו. ולא מחריבים עכשיו את מערכת המשפט. מתקנים בקטנה. עד שהגל יעבור, נושמים עמוק ומתנהגים יפה. כובשים את הכעסים, מכבים את השופרות. נשארים מרוכזים בכאן ועכשיו. אחר כך, כשיקום סדר עולמי חדש, נחנוק זה את זה בכיף. בכפיים בכפיים.

שיעמום

כשהייתי נער, אם רציתי לדבר עם חבר, הייתי הולך אליו, דופק בדלת ומקווה שהוא בבית. יכולתי גם להתקשר, אבל אסור היה להיות בטלפון הרבה. זו היתה אחת מאותן מידות טובות שהיו נהוגות פעם: לא תופסים את הקו, אולי מישהו יתקשר. מי? לא ידענו. אבל אולי.

וכמה זמן הייתי בבית בלי שום סידור חברתי. ההוא לא בבית, ההוא לא עונה, ואיפה תמצא עם מי לדבר ועם מי להיות. אין כלום בטלוויזיה, ברדיו תוכניות של מבוגרים, ואתה לבד עם עצמך ועם השיעמום, שהיה אז מקצוע לכל דבר.

השיעמום נכחד ואיננו. לך תסביר לדור הזה מהו שיעמום מורטלי. אני מסתכל על הבנות שלי. בכל שנייה פנויה שיש להן הן בטלפון. תמיד מעניין. ומה עושות הבנות בלילות? מנהלות שיחות וידאו אינסופיות עם כל החברות ביחד. ערב כיתה אינסופי בשידור חי. בכל רגע נתון ישנן בבית שלי בנותיי, פלוס לפחות ארבע בנות נוספות שמרחפות בחלל דרך הרמקולים והמסכים. לפעמים אני נכנס למטבח ומברך לשלום ילדה שאני לא מכיר, ורק אחרי כמה שניות מבין שהיא בכלל גרה ברעננה.

ואני מרגיש שאין לי כלים להתמודד עם התופעה. לקרוא לזה "שימוש בטלפון" זה מאוד לא מדויק. זה כמו לקרוא למסעדה "שימוש במזלג". מדובר באינטראקציה חברתית לכל דבר. כמו פעם, רק בלי הצורך להגיד "ביי" וללכת הביתה. זה לא נגמר לעולם. הפרידה הכי כואבת היא מעבר בין שתי קבוצות ווטסאפ. דמעות.

מכל החידושים שהביא העולם החדש, דווקא החידוש הזה מעורר אצלי הכי פחות התנגדות. אני מזהה בתוכי דווקא קנאה. איזה שדרוג היה לילדוּת שלי אם היו לנו שיחות וידאו אינסופיות. כמה מעשים מטופשים היו נמנעים אם רק היה לי עם מי לדבר

מכל החידושים שהביא העולם החדש, דווקא החידוש הזה מעורר אצלי הכי פחות התנגדות, ואני מתנגד ידוע בעולם לשימוש במסכים. אני מזהה בתוכי דווקא קנאה. יא אללה, איזה שדרוג היה לילדוּת שלי אם היו לנו שיחות וידאו אינסופיות. כמה מעשים מטופשים היו נמנעים אם רק היה לי עם מי לדבר... הזמינות הזאת, השמחה הזאת בחברות, הידיעה שבכל רגע יש מישהי בצד השני של המסך שרוצה לשמוע מה קרה עכשיו בכיתה, עם מי היא רבה ולמה ההיא כתבה לה "סבבה" עם נקודה בסוף.

ואני? כבר אין לי שום צורך לדבר עם אף אחד בשיחת וידאו. כבר קלטתי מזמן שכשאני עושה שיחת וידאו אני מסתכל בעיקר על עצמי, וזה לא מחזה שראוי להקדיש לו רוחב פס. ואולי זה כל ההבדל בין הדורות: הן משתמשות בווידאו כדי לראות את החברות שלהן. אני משתמש בווידאו כדי לגלות שהגיע הזמן להחליף תאורה.

ניילונים

מכל ההמצאות של האדם, אין כלל ספק שהגדולה מכולן היא מכסי הניילון האלה, הדומים לכובעי האמבט של פעם, עם הגומי, המחליפים מכסים שאבדו לסירים במקרר, לתבניות, לצלחות, לקערות וגם למוצרי מזון שהמכסה שלהם מעפן כמו גבינה צהובה.

כמי שאיבד את כל המכסים של כל הקופסאות בבית, הניילונים האלה הם ישועה גדולה. הזמנתי מסין שקית ענקית של כאלה בכל הגדלים, ואני מרגיש ממש הרוטשילד של הכיסויים. וכשיגיע יומי, כסו אותי בניילון כזה. יש אחד גדול במיוחד ששמרתי במגירה התחתונה.