"ירדתי 25 קילו, הייתי בדיכאון עמוק": הזמר איציק קלה חושף את הקרב על חייו

מאחורי הקול הייחודי והחיוך הרחב של איציק קלה מסתתר סיפור חיים שלא ניתן להישאר אדישים אליו. יותר מחמישה עשורים שהוא עומד על הבמות, חתום על עשרות להיטים ונחשב לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הזמר המזרחי. אך בשנים האחרונות חייו קיבלו תפנית חדה וכואבת. פיגוע שבו נפצעה רעייתו באורח קשה, מאבק אישי בסרטן שאיים לפגוע בחייו ובקריירה, ולבסוף האובדן הקשה מכול - מותה של בתו מעיין ז"ל, שנפטרה לאחר מאבק במחלה.

ובתוך כל זה, קלה לא רק שלא נשבר - הוא ממשיך לשיר. לא רק עבור הקהל, אלא גם מתוך שליחות. מתוך הבטחה. ברגעיה האחרונים ביקשה ממנו בתו דבר אחד: לא להפסיק. להמשיך לשמח, להמשיך להופיע, להמשיך לחיות. בריאיון אישי לפודקאסט “Stars” עם אסף הדר, איציק קלה פותח את הלב כמו שלא עשה זמן רב: על הפער בין הדורות במוזיקה, על רגעי השבר שלא רואים על הבמה, על האמונה שהתחזקה דווקא מתוך הכאב - ועל הכוח להמשיך, גם כשהלב נשבר.

איך אתה בתקופה הזו?

"זו תקופה לא טובה לכולם, ממה שאנחנו עוברים. אבל אני, את כל מה שאני עושה היום בגלל ההפסקה וההופעות שבוטלו, זה רק למשפחות שכולות ולחיילים. שלנו, שהם פצועים, ושאני עושה את זה באהבה הכי גדולה בעולם, ואני עוסק בדבר הזה, שזה מצווה הכי גדולה בעולם, כמי שעבר וחווה את מה שחווה, אני יודע מה זה. אני מקווה רק שבעזרת השם, שקודם כול, קודם כול, לפני שנתחיל, שהקדוש ברוך הוא, ייתן בריאות ושישמור לנו על חיילי צבא הגנה לישראל אמן, אמן. ואנשי הביטחון. אמן".

אתה יותר מחמישה עשורים מופיע על במות, עם להיטים גדולים שנצברו בתודעה. כמה געגוע יש לתקופות הללו?

"אני מסתכל על זה בגאווה, כי כל הלהיטים שאני עשיתי בחיים, אגב, אני מעל 55 שנה על במה. 55 שנה. יש לי את הלהיטים באמת הכי גדולים, אין זמר היום, שתשמע, במיוחד לצעירים שלא שרו את השירים שלי. זה מקור לגאווה. זה מקור למשהו, כשאתה יודע שאתה עשית משהו במוזיקה הזאת כל כך הרבה שנים, זה נותן בי גאווה. למרות שאני רחוק מגאווה, אבל גאווה לצעירים שלנו שאני מאוד אוהב, שאני רואה אותם היכן הם נמצאים. אחד כמו עומר אדם. אני גידלתי אותו על הברכיים האלה. כשאני רואה אותו היום על במה. זה נותן בי גאווה גדולה על מה שעשיתי, על היצירות שעשיתי. זה שווה את הכול. אין דבר יותר גדול מזה".

עשרות השנים שלך על הבמה, מה באמת הניע אותך?

"התחלתי את הקריירה שלי בשונה מהרבה זמרים, כחזנות. אני בגיל 10 התחלתי כבר לחזן. מי שלימד אותי זה רחמים עמר, זכרונו לברכה. התחלתי עם החזנות, אחר כך לנגן ותווים ועוד ובוזוקי וגיטרה. מה הניע אותי? אהבה למוזיקה, אני חולה מוזיקה, חולה. אני בדרך שר לעצמי. אני בלי מוזיקה לא יכול. מודה לך אלוהים שהחזרת אותי בכזה גדול, שאני יכול לשמח את עם ישראל. אהבת הקהל, זה דבר גדול. קהל שאוהב אותך, ילך אחריך לאן שאתה רוצה, אבל תחזיר לו אהבה".

כשאתה מסתכל היום אחורה, יש רגע אחד שלא תשכח לעולם?

"כן. כשאני חזרתי אחרי המחלה. ארבע שנים הייתי מושבת והרופאים אמרו לי שאני כנראה לא אוכל לדבר, לא לשיר. ההופעה האחרונה אחרי המחלה - אני עומד על במה ואני רוצה לומר לך שאני פשוט לא ידעתי איפה אני נמצא. לא האמנתי שאני על במה. את הרגע הזה ואת ההופעה הזאת אני לא אשכח לעולם".

החיים משתנים, המוזיקה משתנה - מה נשאר אצלך קבוע?

"כל חיי זה דרך ארץ. חשוב מאוד שיהיה לך דרך ארץ ותאהב את המוזיקה שאתה נותן לקהל שלך ולכבד. לזכור שבזכות הקהל אתה נמצא איפה שאתה נמצא. ביצעתי 33 אלבומים ואני עובד מאוד קשה על כל שיר. שיר לא יכול לצאת ככה - צריך להשקיע".

מה אתה חושב על הדור הצעיר ועל המוזיקה של היום לעומת התקופה שלך?

"אני אוהב את כולם, מפרגן לכולם, אבל הייתי מבקש מהם, איזי, איזי. הכול היום מהר. שיר יוצא ויכול להיעלם תוך שלושה חודשים. צריך להשקיע בטקסטים, בעיבודים. שיר זה כמו ילד שנולד, זה תהליך. ומה לגבי המוזיקה? זה מוזיקת פופ. הם כישרוניים מאוד, אבל הייתי מצפה מהם לעשות את זה אחרת. זה קצת מפריע לי".

האובדן הגדול - והסיפור שנמשך גם אחרי

בשנים האחרונות נאלץ איציק קלה להתמודד עם מציאות חיים מטלטלת, שבה נשזרו זה בזה מאבק אישי על קולו ועל חייו - לצד אובדן בלתי נתפס. לאחר שאובחן עם סרטן בגרון, סמוך למיתרי הקול, עבר תקופה ממושכת של טיפולים קשים, שבמהלכם הוטל ספק ממשי ביכולתו לשוב ולדבר, קל וחומר לשיר. עבור מי שקולו הוא זהותו, היה זה רגע של שבר עמוק. אלא שבמקביל למאבק האישי, ספג קלה את המכה הקשה מכול - מותה של בתו, מעיין קלה מועלם, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

עברת דרך לא פשוטה בשנים האחרונות - איך אתה מתמודד עם כל זה?

"נכון. זה התחיל עם פיגוע חבלני שבו אשתי נפצעה קשה וגם הבת שלי. אחר כך סרטן בגרון ואז מותה של בתי מעיין ממחלת הסרטן. היא אחת ויחידה שעמדה ואמרה לי ברגעים האחרונים, 'אבא, אוי ואבוי אם אתה תפסיק לשיר. תמשיך לעשות ולשמח'. זה ברגעים האחרונים שלה. היא הייתה ילדה שלא עזבה אותי לרגע ואני מאוד רגיש לנושא הזה. מעיין עבדה במשרד הביטחון, הייתה אחראית על משפחות שכולות אתה מתאר לעצמך?".

מה אתה הכי זוכר ממנה?

"היא הייתה החיים שלי. אין דברים כאלה. אני כל הזמן איתה. לאבד ילד זה דבר קשה מאוד - זה לא עובר, זה כאב שלא חולף".

אתה מדבר איתה גם היום?
"המון. גם כשאני בדרך היא לפניי, גם כשאני שר היא לפניי. יש לי שיר 'והיא איננה'. כל מילה שם מדויקת למה שאני עובר".

איציק, קח אותי לרגע שמבשרים לך על המחלה

"יש לי חבר, פרופסור גדול, שאנחנו חברים המון המון שנים, קוראים לו פרופסור רפי פיינמסר. הוא היה מנהל מחלקה בבלינסון. כשאני עשיתי את כל הבדיקות, אני בכלל לא חשבתי שזה הדבר הזה. היה לי איזושהי נפיחות פה, וזה התפשט כזה, לא האמנתי. כשהוא בישר לי את זה היה איתי חבר שהוא לקח אותי. אני זוכר שכל הדרך לא הפסקתי לבכות ואמרתי לו שזהו. כי זה מקום מאוד מאוד רגיש. מאוד. מילימטר ממתרי הקול. ואני בדרך לירושלים לא הפסקתי לבכות. אני זוכר גם 48 שעות לא יצאתי מהחדר שלי".

ונכנסת בעצם לדיכאון.

"בדיכאון חזק וזה לא בושה. אתה פתאום נוחת עליך משהו כזה, זה לא דבר פשוט. אגב, כמה שידעתי ולמדתי את החיים, למדתי אותם שבעתיים. כשאתה לוקח חתיכת לחם ואתה אוכל ואתה שותה, אתה לא מרגיש, זה מובן מאליו. אתה יודע כמה זמן לא אכלתי? הכול פה היה שרוף. אולי רק מרק. 25 קילו ירדתי. שום אוכל לא יכולתי לאכול. אחר כך לאט לאט התחלתי. ואתה מסתכל על אוכל אחרת. זה לא מובן מאליו. אם בן אדם לוקח את הדברים האלה כך, מצב הרבה יותר טוב. ובכל דבר להגיד תודה לאל על מה שיש".

יש אנשים שישאלו אותך איך בן אדם שעבר כל כך הרבה טרגדיות ממשיך להאמין, מה התשובה שלך לשאלה הזו?

"זה שהרופאים אמרו לי, איציק, אתה לא תוכל לדבר. ויש לנו רופאים במדינת ישראל, באמת, הם לא התכוונו למשהו רע. ככה הם ראו. אבל מסתבר שהרופא הגדול הגדול, מלמעלה. הם עצמם, הם עצמם לא האמינו ואני רוצה להגיד לך משהו, כל הרופאים האלה באו להופעות שלי. יש מישהו מעלינו. יש מישהו שמניע את העולם הזה”.

אפשר לומר שמעיין גרמה לך להאמין ולחזור לבמות?

"נכון, נכון. אגב, היא נפטרה לי בידיים. לא עזבתי אותה לרגע. לאבד ילד זה דבר קשה מאוד, זה כאב שלא חולף. אבל רק המוזיקה יכולה לתת לך טוב. לתת לך אוויר".

כשאתה עולה היום לבמה, מה אתה רוצה שהקהל ירגיש?

"אני רוצה שהם לא רק ישירו את השירים, אלא יבינו את הפירוש שלהם. כל שיר יש בו מסר".

האחות מירי: מהאובדן לעשייה

לצד הסיפור האישי שלו, גם בני משפחתו נושאים את הכאב ומתרגמים אותו לעשייה. אחותה של מעיין, מירי קלה, בוחרת להמשיך מתוך האובדן - ביצירה, ביוזמות חברתיות ובהנצחת זכרה של אחותה, שהייתה עבורה הרבה מעבר למשפחה: שותפה לדרך, לחיים ולחלומות שלא הספיקו להתממש.

מזה למעלה משני עשורים פועלת מירי כמעצבת שמלות כלה וערב, אך מאחורי העשייה עומד קשר עמוק ויוצא דופן עם אחותה מעיין ז״ל. השתיים חלקו קרבה יומיומית, שכללה גם שיח בלתי פוסק על לבוש וסגנון. לדבריה, "לפני כל יציאה מהבית היא הייתה מצלמת את עצמה ושואלת לדעתי. היינו אחיות, אבל גם סטייליסטיות אחת של השנייה".

מירי אף עיצבה למעיין שלוש שמלות לחתונתה. בחודשים שקדמו לפטירתה, תכננו השתיים להשיק יחד סדרת הרצאות לנשים - שעסקו בהתמודדות עם משברים ובחיזוק אישי. התכנית לא יצאה לפועל, אך לאחר מותה של מעיין הפכה לבסיס לעשייה חדשה.

מעיין, שעבדה במשרד הביטחון וליוותה משפחות שכולות, הותירה אחריה חותם עמוק: "נשים רבות כתבו לנו שזה לא רק אובדן של משפחה, אלא של עולם שלם”, מספרת מירי. "היא הייתה האחות הקטנה שלי, אבל גדולה מהחיים ומהלב של כולנו”.

לאחר תקופה של האטה, חזרה לפעילות והקימה יחד עם לירן ברקת את המותג "Rezondet - סיבת הקיום", לצד מיזם ההנצחה “מעיין החיים” הכולל פעילות חברתית ותרומות. כיום היא עובדת על סדרת הרצאות חדשה, המבוססת על התכנית המשותפת עם אחותה: "לא תמיד קל להתחיל שינוי מבפנים. לפעמים דווקא הבחירות החיצוניות, כמו לבוש, הן נקודת הפתיחה".