רגע לפני ראש השנה, אני מקווה שמוישה ישמע את הסליחה שלי

בימים אלה של סליחות, אני מבקש לבקש מחילה מאחד, מוישה, לא משנה איזה, שהכרתי בקיץ האחרון. זה היה במסגרת שיט נופש על נהר הסכלדה בבלגיה. המסלול שלנו היה מהולנד לבלגיה ובחזרה, והוא החליף מסלול קודם שתוכנן לנו על נהר הריין, שבוטל מפני שהריין התייבש ובחלקים גדולים שלו אין מספיק מים לשיט, אז עברנו למסלול ההולנדי־בלגי.

כך יצא שבין השוהים בספינה היה גם איש אחד נחמד תושב אנטוורפן, מוישה, שנגזר עליו לשייט בספינת תענוגות שהיעד שלה הוא עירו שלו. ברור שהודעתי מייד לנוסעים האחרים שאדון וגברת מוישה מזמינים את כולם לרדת מהספינה ולהשאיר כביסה בבית שלהם, וכששאלתי את מוישה, משועשע, אם הוא באמת קופץ רגע הביתה - הוא ענה לי שלא. הוא נוסע עם כולם לביקור בעיר הבלגית גנט היפה והקרובה, שהיא ואחותה ברוז' הן פנינות התיירות של בלגיה.

"באמת?" שאלתי אותו. "כן", הוא ענה לי. "פשוט אף פעם לא הייתי שם". ואני, כמובן, הוצפתי מייד בבוז עמוק. איש בן 70 שנולד באנטוורפן ולא ביקר מעודו בעיר יפהפייה שנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה. זה קצת כמו מישהו ממעלה החמישה שלא היה בחיים בירושלים, לא? ומייד התחלתי להסביר לעצמי: זאת צרות האופקים של ראש קטן. זה קשור לזה שהוא חרדי. חי את חייו מהמקווה לבורסה, מהבורסה למנחה, מהמנחה למספרה, מהמספרה לקונדיטוריה של קליינבלט, ומקליינבלט בחזרה למקווה.

נזכרתי בצעירי בולטימור העניים שהייתי רואה בסדרה "הסמויה", איך אחד מהם, בן 30, נוסע לפילדלפיה להביא משלוח סמים ומספר שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא עוזב את בי־מור. איזה ראש קטן. איזה ראש קטן.

‏במוצאי שבת נטלתי את ספר הסליחות בדרכי לבית הכנסת, ואז באה הבת שלי, שכמו אביה הצליחה לדלג איכשהו על טרנד ה"סליחות המוזיקליות", עם הצעה מהפכנית: הולכים ל"אוהבי ציון" בנחלאות. אוהבי ציון (הבנאים) הוא בית כנסת ותיק מאוד שחוגג עכשיו 130 שנה להיווסדו, וכבר 130 שנה הוא מהווה מוקד תפילות והווי חברתי בנחלאות הירושלמית. הוא גם תחנת חובה בכל סיור ובכל סיפור, עניין שהתברר כמוצדק ביותר. ואני חייב להודות שכשהיא הציעה את זה, ניעור בי פתאום השמרן הזקן, והתייחסתי לזה לרגע כאילו היא אמרה לי: "בוא נלך למוזיאון ישראל, יש תערוכה יפהפייה על בגדים בתקופת המקדש". מה קשור נחלאות עכשיו? תני להגיד סליחות.

אבא אסרטיבי אנוכי, ועל כן, כעבור חצי שעה עמדתי ברחוב שילה הירושלמי, ובפעם הראשונה בחיי אמרתי סליחות בבית כנסת ספרדי. התנדנדתי ושרתי, וגם דמעתי והתרגשתי. הכרתי את רוב הניגונים, כי הם הפכו לפופולריים בקרב כולם, אבל לא הכרתי את כל הטקסטים, ובעיקר, אף פעם לא השתתפתי בסליחות שבהן תוקעים בשופר כשאומרים שלוש עשרה מידות של רחמים, וזה מאוד חזק.

וזה היה ממש משמעותי וקצת מטלטל, ובעיקר מאוד־מאוד מעניין, אבל מה שבעיקר העסיק אותי היה העובדה שזו לי הפעם הראשונה שאני מתפלל, ממש מתפלל, בבית כנסת ספרדי. עכשיו, לא תגידו רפורמי, קונסרבטיבי, שוויוני, משתף - בית כנסת אורתודוקסי מוחלט וגמור שמתפלל לאותו אל, שיש בו אותו כובד ראש מסורתי ואפילו הריח דומה, שיש בו זקנים עצבניים שמעירים לצעירים חסרי סבלנות, הכל־הכל אותו דבר, רק בנוסח אחר ושל עדה אחרת.

פעם ראשונה בגיל 54. זה קורה לי הרבה, הגילוי המפעים של דברים שקורים לי בגיל מתקדם, אבל הפעם זה היה מהז'אנר המכאיב. מה זה? שאלתי את עצמי. באיזה עולם משוגע איש סקרן כמוני, שבאמת צמא להרחיב ולהעמיק את ההכרה והחוויה הדתית שלו, עושה את זה בקריאה ובצפייה ובהרהור ובשיחה ובחיבוט נפש ובתהייה, אבל לא טורח - אפילו פעם אחת! - להתפלל תפילה בנוסח קצת אחר מזה שהוא נוהג בו כבר 50 שנה?

הסקרנות שלי לוקחת אותי לאתרים, לאנשים, לדעות, ללימוד ולטעמים, אבל תפילה מרוקאית? זה לא. עד כאן. יש גבול לחיים על הקצה. את זה אפשר לעשות רק בגיל 54, כשאין חשש שהילד האשכנזי יקבל פתאום הרהורי כפירה ויחליט להיות מרוקאי. את החוויה הזאת מכיר כל מי שגדל כילד חרדי, וגם דתי במידה מסוימת. הקיבעון הזה, שאיש לא יצליח לשכנע אותי בכך שהוא תלוי הלכה ומסורת. זו הסתגרות שמקורה בשמרנות במובן הלא טוב של המילה, פלוס קצת התנשאות וקורטוב גזענות כמתחייב. התוצאה היא הפסד עצום של רוחב דעת ורוחב לב, שדרושים כל כך לחוויה הדתית. שמעמיקים והופכים אותה לדבר חי ודינמי. שמלבים חוויות ומעוררים אותה מעלפון השחיקה.

איש לא יצליח לשכנע אותי שהקיבעון הזה תלוי הלכה ומסורת. זו הסתגרות שמקורה בשמרנות במובן הלא טוב של המילה, פלוס קצת התנשאות וקורטוב גזענות כמתחייב

וזה קשור לעוד תחומי חיים, ולנטייה האנושית העצלנית והאומללה לדבוק במוכר ולהאמין שזה מה שטוב. ולהפסיד כל כך הרבה רבדים ופינות. להפסיד את גנט. להפסיד את בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים.

אז סליחה, מוישה. כולנו כמוך. בשמי ובשם מתי, אנוס אשכנזי נוסף שפגשתי שם בסליחות וניכר בו שהוא חווה אותה חוויה. ושתהיה לנו שנה, אשכנזית או ספרדית, הולנדית או בלגית או ירושלמית - העיקר טובה ומתוקה.