דווקא באדמת פולין המדממת, מתברר מדוע היהדות לא מתה

מדי יום עולה חצוצרן למגדל הגבוה של הבזיליקה מריאצקי. משם, בגובה מאה וכמה מטרים, הוא מנגן לארבע רוחות השמיים. צפונה, דרומה, מזרחה, מערבה. אותה מנגינה בדיוק, שבאמצע נקטעת פתאום. תיירים מרימים טלפונים לתעד את עצמם מנופפים לחצוצרן. יונים נבהלות מתפזרות מעל הכיכר. אפילו מסכי הענק של המונדיאל משתתקים לרגע לכבוד התרועה הקטועה.

גיאורג, המדריך הבלתי נלאה, מספר שב־1241 המונגולים באו על העיר, והחצוצרן במגדל הספיק להתריע כמה צלילים לפני שחץ פגע בגרונו באמצע המנגינה. כמעט 800 שנה חלפו מאז, והתקיעה והתרועה נגמרות בשברי מנגינה קטועה באותה הנקודה. כאן זוכרים פולשים ומחריבים למרחקים ארוכים. אבל העובדות שמאחורי האגדה פחות רומנטיות: החצוצרות תקעו כאן מאות בשנים בתור איתות פתיחה וסגירה לשערי העיר המלכותית. רק בתחילת המאה ה־20 סופר המציא את האגדה על המונגולים, והתרועה הקטועה הפכה מאגדה לאמת של מדריכי תיירים. ככה זה עם אגדות - הן שובות לב יותר מהעובדות.

בשולי הכיכר ושוק הענבר, חבורת גרמני־פנסיה־עילית ויפנים מתפעמים בקול מבחור עב־גוף, לבוש כלוחם עתיק וחרב בידו. נרגשים, הם מצטלמים עימו. לרגע אני מתבלבל מי בדיוק ניצח במלחמה ההיא. הכיבוש נראה הרבה יותר קל עם ארנק מאשר עם טנק.

רובע העוני שפרח

פסטיבל התרבות היהודית הגדול בעולם התקיים בסוף השבוע שעבר בקרקוב שבפולין. בפעם ה־35, רחובות רובע קז'ימייז' התמלאו צלילי כליזמר ושירה ביידיש. באוהל המרכזי של הפסטיבל מלמדים לרקוד פריילעך זוגות של שבת בבוקר. "הדבר הכי חשוב לזכור זה שבריקודים יהודיים הרגליים זזות, בעוד חצי הגוף העליון לא זז בכלל, גם לא הכתפיים", אומרת המדריכה. יוצאי אתיופיה היו חולקים על ההגדרה שלה למיהו (מחול) יהודי. גם אחרי גל החום הנורא שקיבל אותנו בכאפה ים־תיכונית, פולין עדיין בהירה יותר מחיוורון. נשים פולניות וגרמניות, קנדיות ואמריקניות, קוריאניות ויפניות מסרבות להיות אויבות, ולומדות לפזז צעד חסידי וליצור גשרים במחול.

פעם קז'ימייז' היתה העיר היהודית הראשונה מחוץ לארץ ישראל. פעם קז'ימייז' היתה אי מוקף בנהר הוויסלה. פעם גם היתה פה מלחמה, ואז קז'ימייז' לא היתה יותר. "הלוואי שיכולתי לקנות כאן דירה כיום", אומר לי אדריאן מקפה "Stringtaste". "רוב הדירות שייכות לצאצאי יהודים, או לפולנים שקיבלו אותן אחרי המלחמה", הוא משתתק לרגע ומביט החוצה. "פעם זה היה רובע עוני. עכשיו...", הוא מחווה על הרחובות ההומים ומלאים תיירים.

המיתוג העירוני הצליח: רובע העוני והפשע לשעבר הפך להיות לב שוקק חיים היפסטריים עמוק אל תוך הלילה. יותר מ־500 שנה היתה קרקוב עיר הבירה של פולין, עד שהמלוכה והאצולה התעייפו מהמסע דרומה וצפונה בינה לבין וילנה. כשפולין היתה מלכות גדולה, הם נדדו לוורשה - ושם השתקעו ושקעו.

"בסוף התקופה הקומוניסטית, הממשלה היתה נותנת לנו הבטחות במקום כסף. אבא שלי היה חוזר מהמפעל עם תלוש שעימו הוא יכול לקבל קילו חמאה ונקניקיות מדי חודש - אבל בשום חנות לא היתה חמאה לתת, ולא היו נקניקיות על המדפים. היינו רעבים ממש", נזכר גיאורג המדריך.

אבל הקרקוברים, זן מיוחד. לאחר נפילת מסך הברזל, פרנסי העיר הבינו שבניגוד לוורשה שנחרבה ונבנתה מחדש, קרקוב היא הדבר האמיתי - הכל נשמר - ושגם בעידן הוויקיפדיה יש ביקוש להיסטוריה ולאגדות: טירות עתיקות, קברי מלכים, אגדות על חצוצרנים במגדל ודרקונים שמתחבאים בנהר - כל אלו מיתגו את העיר כשעוד לא היו מותגים. קופרניקוס, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, זוכי פרס נובל ויסלבה שימבורסקה וצ'סלב מילוש, גאון המדע הבדיוני סטניסלב לם וזוכה האוסקר רומן פולנסקי - כולם חיו כאן, במרחק כמה עשרות מטרים זה מזה, והעיר חגגה את יצירתם.

לאט־לאט הפכה קרקוב לעיר שמושכת תיירים מכל העולם. אך בעוד העיר העתיקה היא לתיירי "אמאבא תקנו לי", או לפנסיונרים שבאים לראות את "הגבירה עם ההרמין" של לאונרדו דה וינצ'י - מעבר לנהר הפך רובע קז'ימייז' ללב היפסטרלנד. חנויות בגדי וינטג' קומוניסטי, בושמי יוקרה בהתאמה אישית, חנויות צורכי עישון, קונדיטוריות עיליות וקפה מאצ'ה־רפה נמצאים פה מכל עבר.

במקביל, קז'ימייז' מלאה מסעדות מומלצות מישלן. מעל אחת מהן כתובה תזכורת לקבוע עיתים לתורה, ולמטה תיירים מתמלאים מתורת העינוגים. הכל במרחק שעה מאושוויץ, רבע שעה מפלאשוב, כמה צעדים מ"רשימת שינדלר" ומפסטיבל התרבות היהודי. ואפשר להיאנח עד מחר ומעבר - אבל בסוף תרבות היא סלט שבו הכל מתערבב עם הכל.

"עבור האליטה התרבותית פה, אין פולין בלי יהודים", אומר לוקאס לוי משגרירות פולין. גם זו תשובה לשאלה שנוכחת ברקע כל הזמן - מה בין פולין ליהודים?

"עבור האליטה התרבותית הפולנית, אין פולין בלי יהודים", אומר לוקאס לוי משגרירות פולין. גם זו תשובה לשאלה שנוכחת ברקע הדברים כל הזמן - מה בין פולין ויהודים? אין מקום טוב מפסטיבל לתרבות יהודית כדי לתהות על העניין.

"החיידר", אבל לא כשר

באתר הפסטיבל כתוב שהשנה הוא עוסק ב"שער". סיור בין בתי הכנסת הרבים של קז'ימייז' מבהיר כמה חיים יהודיים היו כאן. בית הכנסת העתיק, הרמ"א, והייחודי מכולם - בית הכנסת "הקופה", שהוקם מכספי הקופה הציבורית של הקהילה ומכאן שמו. זה ששירת את עניי הקהילה.

את בתי הכנסת המפוארים של קז'ימייז' הנאצים שדדו והפכו לאורוות סוסים. אצל העניים העוני השתמר היטב. הציורים מלפני המלחמה נוכחים על הקירות. ירושלים מצוירת עם נהר אירופי שמקיף וזורם בתוכה במקום אורנים, עצי ערמונים מזרח־אירופיים מובילים אל העיר הקדושה. מקרוב אני מבחין שעל העצים תלויים כלי נשיפה מוזהבים. הללוהו בנבל ובמחול, כתוב בצד. הרבה ירושלמים היו מסכימים להחליף את החלומות על הים תמורת נהר שכזה.

אין מיזוג בבית כנסת פולני, לא נראה שמישהו חשב שאי־פעם יצטרכו. באי הפסטיבל נמסים מגל החום הים־תיכוני, ועם כל הכבוד לכיבוד הרוח - לאורך הסיור כל בגד מיותר מתקלף מהעור. שני גברים חרדים מגיחים מבית כנסת הרמ"א. הם עוברים בין נערות חסרות שרוול במעיל שחור של חסידות חורף אימתני. זקנם הלבן נוצץ. השניים צועדים לאיטם, מסתגלים לעולם החדש שלתוכו נקלעו במחשבות כמה מעלות רעות יש למקום הזה. בסבל ניכר הולכים השניים, בגרבי חנק עבות. מקבלים את גורלם היהודי בשתיקה מיוזעת. בחורה יפנית מביטה בשניים ההולכים בעיניים מתפעמות שמעריכות ייסורים: "הו, התרבות של היהודים זה מאוד מעניין". גם זו דרך לתאר את זה.

לקראת ערב אני יושב בבית קפה "החדר". צעירים וצעירות על הרצף המיני חוגגים בתלונות "אויש, נו", ואני שותה קפה איזוטוני עם אלכימיה וכמות תבלינים של מרק מרוקאי. העולם משתנה ומתגוון. חרדי שזה עתה נחת מניו יורק לביקור מורשת שואל אם המקום כשר. המלצר מניד בראשו - לא. "קוראים לזה 'החיידר', פעם זה היה בית מדרש, וזה לא כשר?", הוא מביט באנשי החדר. "אם זה פסטיבל תרבות יהודי - כנראה אני כבר לא יהודי".

"מאז 7 באוקטובר..."

העיניים הכחולות של מרים סינגר מהפנטות. השביס הלבן שעל ראשה הפך את משפיענית הרשת למותג. בשורטס וסטוריז והרצאות בבתי ספר, סינגר שמה לה למטרה לשנות לפולנים את התפיסה מה זה יהודי. "אני לא רוצה שהפולנים יחשבו שיש רק יהודי אחד - היהודי החרדי. אני מראה להם שיש הרבה סוגים", היא מבהירה בעיניים צלולות להפליא. סינגר מכירה לי את ילדיה, חלקם כבר חיים בארץ, חלקם גדלים כאן. "יש כאן עוד הרבה עבודה לעשות".

"אני לא רוצה שהפולנים יחשבו שיש רק יהודי אחד - היהודי החרדי. אני מראה להם שיש הרבה סוגים", מבהירה מרים סינגר בעיניים צלולות להפליא. חלק מילדיה כבר חיים בארץ, חלקם גדלים כאן.
"יש עוד הרבה עבודה לעשות"

בפסטיבל אני פוגש מכר אהוב שבעבר הכיר לי את סודות לודז': אדם קורן, מדריך הסיורים מ"פולין - לא מה שחשבתם". אדם מביט בכיכר הפסטיבל המצומצמת ונזכר: "פעם התרבות היהודית מילאה את הרחובות עד אמצע הלילה. המופע הגדול היה ברחבה הענקית מול בית הכנסת הישן, והמונים היו נוהרים לראות מכל העברים. היו פה המון אמנים מישראל, דברים כמו אהובה עוזרי, שי צברי. זה היה כמו וודסטוק יהודי". הוא מאט את דיבורו, קולו נמוג. "השנה באתי כדי לראות את הפסטיבל עוד פעם, לפני שייעלם כליל. שכן מאז 7 באוקטובר...".

גם בפולין המספר הזה מרחף בעשן הזמן. נוכח ומסמן גבולות, הזמן שלפני והזמן שאחרי. שעת צהריים על הבמה המרכזית בפסטיבל, עומד תלמיד חכם ומדבר בפולנית על ספירות הקבלה - חסד, בינה, עוד ועוד. ישבתי באחת השורות האחרונות. הקהל מלפנים הקשיב בריכוז של בית אבות. רוגע השעה ערפל את ההבנה של מה שאני רואה. בתחילה חשבתי שזו חולצה של להקת מטאל: אותיות גותיות רוטטות בעשן, רוכב על סוס שחור עם כידון. הנחתי שבאו לראות ולשמוע את קובי פרחי, סולן להקת המטאל הישראלית אורפנד לנד, מדבר על ספרו החדש "לילה טוב ארץ יתומה".

כשהכאפיות נשלפו מהתיק והתגלגלו על מותניה העבים של הבחורה בהתרסה חשאית, זה הפך לסיפור אחר. קשה היה לזהות את השפה שבה התלחשו השלושה, אבל קל היה להבין את שפת המזימה. שני שומרים פולנים זיהו את הפרובוקציה העתידית. השלושה רצו לשלוף דברים מהתיק, השומרים התחילו לנוע לעברם. השלושה קמו יחד, בלי בהלה, והלכו בזריזות לעבר היציאה מהמתחם. רק כשהלכו הבנתי שלהקת המטאל הגותית היתה הכתובת "Free Palestine".

מה מחבר להקות מטאל גותיות עם מסעי צלב ומאבק פלסטיני? התשובה היתה בפסטיבל סביבי. למי ששונא, קצת פחות חשובים תתי־הסעיפים של חוק מיהו יהודי ומיהו ישראלי. על בימת הפסטיבל, החסיד המשיך לדבר על ספירות קבליות. אנשי הביטחון חזרו למקומם. הגברת עם השיער המפונפן המשיכה לעשן מחוץ למסעדה, כאילו כלום לא קרה.

בין ישראליות ליהדות

השנה הפסטיבל חווה חילופי משמרות. יאנוש מקוך, שיזם, הקים וניהל את הפסטיבל במשך 37 שנים, העביר את המושכות לסגנו ובן טיפוחיו רוברט גאונדק - שניהם לא יהודים.

"זו המהדורה ה־35 של הפסטיבל, אבל השנה ה־38 לקיומו", רוברט מחייך. "בהתחלה הוא לא התקיים בכל שנה. היום הפסטיבל נמשך חמישה ימים, ובתוכם יש כ־180 אירועים. אנחנו מכסים כמעט כל תחום - מוזיקה, כמובן, אבל גם סדנאות, סיורים מודרכים, תערוכות, הרצאות, דיונים. כל מה שיכול לעזור לאנשים להבין ולחוות את התרבות היהודית, בפסטיבל עצמו ובאירועים נלווים שמאורגנים על ידי ה־JCC (מרכז הקהילה היהודית) ומוזיאון גליציה הסמוכים".

בנאום הפרידה של מקוך הוא סיפר שהגיע לרעיון של הפסטיבל דווקא מתוך הביקור שלו בכנסייה ולימוד על היהודים.

"כן. הפסטיבל התחיל ב־1988, עוד לפני נפילת הקומוניזם במדינה שלנו, והרעיון מאחורי הפסטיבל היה להחזיר את התרומה היהודית לתרבות ולמורשת הפולנית, לזרם המרכזי של החברה הפולנית. במשך עשרות שנים כל מה שקשור ליהודים היה אסור בפולין, מודחק. זה לא היה חלק רשמי מתוכנית הלימודים. אנשים פשוט לא ידעו שהיו כאן דברים כאלה".

"אני בן 54. הדור שלי חווה את הקומוניזם, וכשהגיעה הדמוקרטיה נהנינו ממנה מאוד. אבל תמיד ידענו שלשיח שנאה אין מקום בה. עכשיו אנשים חושבים שגם לשיח שנאה יכול להיות מקום"

ואיך הגעת להתעניין בתרבות יהודית?

"בתור אדם צעיר שחי והסתובב כאן, הבורות שלי לגבי דברים יהודיים היתה קשה מדי לשאת. אז התחלתי לחקור את העבר היהודי. הצטרפתי למרכז לתרבות יהודית ב־1995, עד שניהלתי אותו לאחר עשור. הצטרפתי לפסטיבל כי הבנתי שיהודים הם לא רק היסטוריה ומורשת - הם תרבות חיה, וזה מה שהפסטיבל מציג. זו לא רק היסטוריה".

הרבה מהאנשים שהיו בפסטיבל זוכרים אותו גדול יותר, ומעידים שאין בו נוכחות ישראלית כמו בעבר.

"יש לנו בכל שנה 20 אלף איש משתתפים פיזית, רוב האירועים משודרים בשידור חי, ויש עוד כ־17 אלף איש שצופים אונליין. הקהל החיצוני הגדול ביותר שמגיע לפסטיבל הוא ישראלים. השנה היתה בעיה עם האבטחה, וביקשו שנעביר את הפסטיבל למקום שיותר קל לאבטח. אבל לא היה שום איום, שום דבר, במהלך האירועים עצמם. הרחבנו את אמצעי האבטחה כדי שאנשים ירגישו בטוחים. בקרקוב היו פחות אירועים נגד נוכחות ישראלית מאשר בכל עיר אחרת בפולין, ובאירופה בכלל".

אתה מרגיש שאחרי 7 באוקטובר האנטישמיות או האנטי־ישראליות גואות יותר גם בפולין?

"זה נראה יותר גרוע, אבל זה לא אומר שהאנטישמיות עצמה גדלה. אני חושב שהיא נשארת פחות או יותר באותה הרמה, אבל לצערי היא קיבלה הרבה יותר מקום בחיים הציבוריים. היא הרבה יותר רועשת. אני בן 54. הדור שלי חווה את הקומוניזם, וכשהגיעה הדמוקרטיה נהנינו ממנה מאוד. אבל תמיד ידענו שלשיח שנאה אין מקום בה. עכשיו, אנשים חושבים שגם לשיח שנאה יכול להיות מקום. חבר פרלמנט הציג צלב קרס - ולא קרה כלום".

האם מיעוט האמנים הישראלים השנה מעיד על ההחלטה להתמקד ביהדות מבלי לקשור אותה לישראל?

רוברט תמה על השאלה: "ב־2014 הזמנו אמן ישראלי להופיע אצלנו. הוא שמח בהזמנה, אבל אז אמר לנו 'רגע, אני עושה מוזיקה ישראלית, אני לא באמת עושה תרבות יהודית'. בהתחלה פשוט לא הבנו את המשפט הזה! לקח לנו זמן להבין שעבור ישראלים, תרבות ישראלית זה דבר אחד ותרבות יהודית זה משהו אחר - מלפני המלחמה, תרבות שקשורה לדת, למסורת. אני יכול להבין למה הם חושבים שיש הבדל, אבל מכאן אנחנו לא רואים את זה כך".

רוברט נדרש לענייני הפסטיבל. האמירה שלו מהדהדת בחדר.

"כשהייתי קטן, סבא שלי חזר מביקור בארץ ישראל ואמר משפט שחרוט אצלי - 'לא אהבתי את ישראל, לא מצאתי שם הרבה יהודים'", סיפר לי יהודי אמריקני שפגשתי כאן. הישראליות ביקשה לתת גט כריתות ליהדות הגולה. אני תוהה אם וכמה הצליחה. עבור ישראלים תרבות יהודית זה שטעטל, כליזמר, מוזיקה עם כיפה, ומאה שערים חסומים מהעולם שלפני המלחמה. המוזיקה מבחוץ מתחילה להתנגן, אישה בשולחן לצידי קמה לרקוד בשמחת חיים מזוקקת מעצב. אני מבקש לצלם אותה. "אתה חושב שאני יהודייה?", היא תוהה. "כן, למה לא?". היא מחייכת מאושרת: "בעיני זו מחמאה אדירה. הלוואי שהייתי זוכה".

השחור והירוק

על קירות קז'ימייז' מצוירים הסלבריטאים הגדולים שיצאו מכאן - כמו הלנה רובינשטיין, שביתה הפך למלון בוטיק מול בית הכנסת העתיק. אבל הסלב הגדול ביותר ברובע נמצא ברחוב ג'וזפה, בסמטה צדדית, בין מפעל לייצור בושם מותאם אישית, גן בירה הומה וחנות להשכרת אופניים. מדובר בגרם מדרגות שתיירים מכל העולם מגיעים כדי לראות, שמלמד אותך משהו על כוחה של תרבות לעצב סיפור. זהו גרם המדרגות שעליו צולמה הסצנה האיקונית עם גברת דרזנר בסרט "רשימת שינדלר".

הסרט והסיפור של שינדלר התרחשו בקרקוב, בקז'ימייז', ובמחנה העבודה פלאשוב הסמוך לעיר. מדי שנה כ־200 אלף מבקרים פוקדים את מוזיאון שינדלר ואת גרם המדרגות. הוליווד היא מעצמה חינוכית. שעת לילה בליינית, זוג בליינים בולס פיצה על המדרגות, תיירים מיפן עומדים מולן ביראת כבוד, ובעלי הבית שמו שלט גדול בצבעי פולין: "רכוש פרטי - לא להיכנס".

הפולנים ממשיכים בחייהם, מתעלמים מהקבוצות שבאות לראות את המדרגות המפורסמות. מדריך תיירים צוחק על הישראלים: "ליוויתי הרבה ישראלים שמגיעים לכאן. השאלה הראשונה שלהם היא איפה הקניון, והשאלה השנייה היא כמה עולה דירה".

קל ללעוג לתאוות הפריימארק. ככל שהסתובבתי בקרקוב כך חוויתי את ההיעדר שנוכח תמיד. השואה כל כך נוכחת, שמשהו בפנים נלחם לגשר על הפער בין רחובות היופי וטירות הקסם לבין מה שהתחולל כאן באותם רחובות ממש.

מוזיאון מחנה העבודה פלאשוב הוא פארק פתוח. בתי המחנה מסומנים באבנים בין הגבעות הירוקות. רחוק כל כך מהלבן והשחור הקודר של "רשימת שינדלר". חלקים גדולים מהסרט התרחשו כאן. הווילה של מפקד המחנה, אמון גות, עדיין עומדת על תילה, רכוש פרטי.

"זו שאלה מורכבת: האם המוזיאון קונה את הווילה ומשלב אותה כחלק מהאתר, מהזיכרון, מהחינוך, בגלל 'רשימת שינדלר' - או שמשאירים אותה לשוק החופשי ומסתכנים בכך שניאו־נאצים יקנו אותה?", אומרת מוניקה בדנרק, מנהלת מוזיאון מחנה העבודה פלאשוב.

סיפור של חיים וחורבן

בין שדרות העצים עוברים שבילים ומדרגות נסללות כדי שיהיה יותר קל לבאים לטפס אל קברות האחים. במקביל, זוגות פולנים יוצאים לג'וגינג, או הליכה ברחבי הפארק, לרוב עם כלב או שניים. "ביקשנו מהם לא לעשות את זה", אומרת מוניקה, "אבל זה מוזיאון פתוח, אז מה אתה יכול לעשות?". בעוד כשנה יושלם המוזיאון בקצה הפארק, ויהיה גם מקום נפרד וממוקד לזיכרון. השאלה איך חיים עם זיכרון, ועל החיים בצל הזיכרון, עומדת כאן מכל עבר. זו שאלה של זהויות מורכבות: למי שייך הזיכרון של יהודי פולניה? ליהודים או לפולנים?

"בכל תצלום שתראו אצלנו יש לפחות שני סיפורים. יש סיפור של חיים, תרבות ומורשת - ויש סיפור של חורבן", אומר תומאש סטרוג, מנהל מוזיאון גליציה, ונוגע היישר במהות: "יש לנו בעיה עם המתמטיקה בפולין, כי שש ועוד שש זה תשע. 6 מיליון פולנים מתו במלחמה. 6 מיליון יהודים מתו במלחמה, הבעיה היא ש־3 מיליון מהם היו יהודים פולנים. אז במשך שנים רבות, הסובייטים ספרו את היהודים הפולנים כ'קורבנות פולנים', או כקורבנות בכלל, בלי הבחנה. היתה קטגוריה אחת: קורבנות. זו היתה הבעיה. לא היו להם חיים, תרבות, הקשר או זהות.

"דווקא בגלל שהחברה הפולנית כל כך הומוגנית, זה נהיה כמעט משעמם. אתה מרגיש שמשהו חסר. פתאום אני הולך כאן ברובע ורואה בית כנסת, או בית קברות יהודי, ושואל שאלות. מה זה אומר עלינו? לפולין יש עבר יהודי אותנטי שמעניין את הפולנים. הפסטיבל לתרבות יהודית הוא שלנו לא פחות משלכם".

"אני הולך כאן ברובע ורואה בית כנסת, או בית קברות יהודי, ושואל שאלות. מה זה אומר עלינו? לפולין יש עבר יהודי אותנטי, שמעניין את הפולנים. הפסטיבל לתרבות יהודית הוא שלנו לא פחות משלכם"

בתום תרועת הקלרינטים אני פוגש את גז'אגוז', פילוסוף ברים עם נאומים באנגלית שבורה. "הבעיה איתכם, הישראלים, היא שאתם לא מבינים שסבלנו מהנאצים כמו היהודים, ושאחרי זה הרוסים דיכאו אותנו במשך שנים. ואז אתם באים לכאן כתיירים, רואים את כל מה שאנחנו עושים כדי לשמר את הזיכרון היהודי, וכמה כסף אנחנו משקיעים בזה כי אנחנו מרגישים שזה חלק מהתרבות שלנו, ואז מה אתם עושים? מאשימים אותנו בשיתוף פעולה. אתם, הישראלים, לא מסוגלים לסבול אפילו מעט ביקורת על הדרך שלכם כחברה, ועדיין אתם מחלקים את האשמה של השואה על 40 מיליון פולנים, בלי למצמץ".

יום אחרון בקרקוב, גשמי הקיץ מבריחים אותי אל מסתור מתחת למגדל מריאצקי. החצוצרן שוב מנגן לארבע רוחות השמיים ונקטע באמצע. אחרי שבוע, התקיעה החצויה נשמעת אחרת. בסוף הסיפור הפולני, היהודי, הישראלי - כולם עדיין קטועים באמצע.