רגע לפני שנפרדנו, ואוהד בן עמי שלומד עכשיו במרכז לרפואת הרמב"ם, חזר להתכונן לבחינה, שאלתי אותו אם גם אצלם במנהרה השובים אלתרו פיצה מפיתה עם גבינת "לה ואש קי רי", כמו זו שהכינו לאביבה סיגל, כפי שהיא מתארת באחת מעדויות האוכל שלה. אמר שלא, ובאחת ניצת בו זיכרון של פיצה עם בשר טחון שעליה שכח לספר ליולי, הבכורה מבין שלוש הבנות שלו ושל רז אהובתו, האישה שבכל פעם, לפני ואחרי 7 באוקטובר, הוא מציע לה להינשא לו מחדש. מסתכלים זה על זה כאילו רק עכשיו הם נפגשו, שני מצילים במימדיון, היא בת 24, הוא שנתיים צעיר ממנה.
רז, שכמו אמא שלה נולדה בקיבוץ בארי, שממנו הלכה ואליו חזרה עם אוהד שגדל בגבעתיים, להקים בו בית. שם נולדו שלוש הבנות ומשם שניהם נחטפו לעזה. "אוהד ישב על המיטה כשהמחבלים נכנסו", היא מספרת, "אני התחבאתי תחת שמיכה באיזו פינה. הם לקחו אותו אבל חזרו אחרי חמש דקות, הדליקו את האור וגילו אותי. מטומטמת. מי מתחבא מתחת לשמיכה?" היא צוחקת וכמה שמנסים אי אפשר למצוא בה כלום שיודע לספר שהיא בת 60 - לא תנועת הגוף, לא עור הפנים ולא לחן הדיבור שיש בו מין עליצות של ילדה קטנה.
יולי בן עמי מסבירה את אחורי הקלעים של התערוכה // צילום: באדיבות המצולמת
אלה ויולי היו כל אחת עם בני הזוג שלהן בדירות אחרות במשק. נטלי, הצעירה מבין השלוש, היתה עם החבר שלה בנחל עוז. ברולטה מהגיהינום שהעולם שיחק בעוטף עזה, המחבלים לא נכנסו אליהן. גם לא לבית של סבתא שלהן ולא לזה של אחותה של רז, שהיתה בו עם בעלה ושני ילדים קטנים.
יוסף חיים אוחנה היה אחראי על החלוקה וכלפון על קביעת המשקל המשתנה של הפיתות. היה מחזיק אותן בכפות הידיים, יודע להגיד אם מדובר בפיתה של 70 או 80 גרם. בימים הרעבים של עזה, שבהם רבע פיתה היתה כל מה שקיבלת, כל גרם קובע
הבנות הן שראו את התמונות של אבא שלהן נחטף לעזה, מובל בתחתוני בוקסר ובטי־שירט שחורה ששרדו איתו את כל 491 ימי השבי. "בדלתא יודעים את העבודה", צוחקים את הפרט הזה בבית המשפחה. אלה היתה זו שהתקשרה באותו הבוקר לדני קושמרו, בוכה, לוחשת בבעתה שראתה את אבא שלה חטוף בעזה.
שבועיים הן לא ידעו מה קורה עם אמא עד אותו היום ב־17 באוקטובר כשהתפרסם סרטון שלה בחיים, והבנות לבית בן עמי יצאו לקרב. הופיעו בתקשורת הארצית והזרה, סיפרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאמא שלהן סובלת ממחלה נוירולוגית ושבלי תרופות מתאימות אין סיכוי שתחזיק מעמד.
ארבעה ימים היתה רז בבית בן שלוש קומות. היא, החוטף שלה, אחיו הצעיר ואבא שלהם, שידע עברית מחיים אחרים.
"הוא היה מאוד נחמד", היא אומרת בהתכוונות מלאה. בגיהינום של עזה המזל הסתתר בפרטים הקטנים. הכין לה קפה, הביא לה תפוח עם סכין גדולה שיהיה לה נוח לאכול מול הפנים ההמומות של הבן שלו, שלא האמין שככה הוא מצייד אותה בנשק התקפי. קבע איתה שאחרי שכל המלחמה הזו תיגמר, הם ייפגשו לקפה ודגים על החוף של עזה.
דקה היא לא עצמה עין. היא, שהכירה חיים שלמים את מוזיקת המלחמה, אומרת שזה לא דומה לפחד מההפגזות של צה"ל, מרעש האבנים המתגלגלות שנדמה שעוד רגע יפלו לה על הראש.
ביום הרביעי צה"ל הפגיז את הבית, היא והשובה שלה הספיקו לברוח והיא הועברה לדירה שבה הוחזק אוהד ביחד עם גלי טרשצ'נסקי בת ה־13, שכמוהם גם היא נחטפה מבארי.
אוהד קדח מחום וסבל משלשולים כשהגיעה לשם. היא ביקשה וקיבלה רשות לבשל לו אורז ותפוחי אדמה. "ככה נקי בלי כלום". זו היתה הפעם האחרונה שבה הורשתה להיכנס למטבח. "מי ששמרו עלינו היו דתיים אדוקים, ככה שהיה ברור שהם לא נוגעים בנשים. אוהד פחד עלי, אני ממש לא, ובכל מקרה אני אישה נשואה ומבוגרת", היא צוחקת. בהתחלה אסרו עליהם לגעת זה בזה, אבל מהר מאוד הצמידו להם שני מזרנים, נתנו להם שמיכה אחת ושלחו אותם להתחמם האחד בשנייה בחורף של עזה.
המיטה שלהם היתה צמודה למטבח והיא היתה נטרפת מהריחות. היתה מדרבנת את החוטפים שייתנו לה כבר לאכול. "היה שם אחד שקראנו לו שף. הוא ידע לבשל", היא אומרת. "כשסיפרנו לו שלאמא של גלי יש יום הולדת, הוא הכין לה פנקייק עם נוטלה, היה מטגן צ'יפס, מקלובה עם ירקות, אורז מבושל בחלב שהיה לה מתוק.
"מה שהם אכלו אנחנו קיבלנו, אבל בכמויות יותר קטנות. אם היינו גומרים, היו נותנים לנו עוד. אני אכלתי פסטה רק אם לא היתה חריפה, בעוף לא נגעתי כי אני צמחונית. מאוד נזהרתי במה שאני מכניסה לפה. חסר לי הורמון במוח שאחראי על הצמא ועל מערכת העיכול. אם אני לא לוקחת כדור, אני כל הזמן צמאה ואני צריכה לרוץ שירותים. וקיבלנו בקבוק קטן עם מים נקיים לשלושתנו, לפעמים היו מכינים לימונדה שהייתי שותה, לפעמים סוכר עם תה שלקח זמן עד שלמדתי להוסיף לו קצת מים.
"ביום הראשון בעזה השובה שלי קנה לי כדורים, אבל כשהפציצו את הבית זה נשאר שם, אז הוא קנה שוב, אבל באיזשהו שלב הוא הוריד אותי לחצי כי פחד שאשאר בלי. חזרתי אחרי 54 ימים עם 10 קילו פחות. בניגוד להרבה אנשים, הרעב הקשה עלי את הדיבור על אוכל, הגעגוע היחיד שהרשיתי לעצמי היה לסושי. גלי ואוהד דיברו על אוכל כל הזמן".
אחרי זה יגיד לי אוהד שגלי מילאה מחברת שלמה במה היא תאכל כשתחזור. באותו היום שבו היא וגלי שוחררו, אוהד, שסבל מקלאוסטרופוביה, הורד למנהרה, ואחרי יומיים של חרדה הוא הצליח לנצח אותה.
"אנחנו בית שאוכל היה בו עניין מרכזי", אמרה לי יולי כשעשינו את הדרך המזדחלת בין ראשל"צ להרצליה, שם ההורים שלה גרים עכשיו ביחד עם אלה ונטלי. "לאכול ולהאכיל זה הדנ"א של הבית. האוכל של אבא, האוכל של אמא שלו שעלתה לארץ מפז במרוקו, מוקפצים ופסטות שאמא הצמחונית הכינה. אלה ואני למדנו קונדיטוריה ב'דנון', שזו היתה אחת התקופות המאושרות בחיים שלי.
"מאז שאבא חזר זו בעיקר אני שמבשלת ארוחות שישי, אבל בכל הימים שאמא היתה בשבי בקושי נכנסתי למטבח. לא היה לי חשק. כשהודיעו לנו שאמא משתחררת בפעימה השישית, רצתי על הבוקר לקנות מצרכים לאפות לה בישקוטים, הפכתי עולמות להשיג לה חטיף תמרים ואגוזים שהיא אוהבת. אבל אחרי 54 ימים בעזה היא לא היתה מסוגלת לגעת בעוד תמר אחד. גם מהבישקוטים היא לא אכלה. לקח לה יומיים לגמור סלט ירוק ששלחו לה מ'אמורה מיו'.
"היא אושפזה באיכילוב כי שם היתה הרופאה שמטפלת בה. היה מלא אוכל שקיבלנו, והיא לא הסכימה בשום אופן שנזרוק משהו לפח. היה ברור לה ולנו שזו השריטה שלה אחרי עזה. עם הזמן זה התמתן".
כשאבא שלה חזר פחות 35 ק"ג, עם 3.5 אחוזי שומן, הן התרסקו מול המסך כשירד מהרכב. "הוא ואלי שרעבי נראו כמו שני שורדי שואה. זה היה נורא. אבל בדיעבד, ועם כל הקושי להגיד את זה, זה העיר משהו בדעת הקהל".
במסוק מרעים החיילים אסרו עליו לאכול כדי שלא יפגע בעצמו, אבל אחיו התעקש לתת לו עוגת פרג שיולי הכינה לו כמו זו שחיכתה גם עכשיו במטבח הבית בהרצליה. ואוהד אכל מהעוגה ואחרי זה סופגנייה עם ריבת תות, שזו היתה הבקשה הראשונה שלו, ואחריה הגיע מארז סופגניות מרולדין שתמיד יש בהן משהו מוגזם גם אם לא חזרת מהרעבה מתמשכת בעזה.
געגוע ודמיון
יולי אומרת שהוא דיבר איתן על זה שהם ישחזרו מתכונים מהשבי. כל מיני מאכלים שאהב. כאלה שבתקופות מסוימות היו צצים לרגע מתוך שגרת רבע פיתה וכף גבינה. אומרת ששורדי שבי שנשארו מאות ימים בעזה נחשפו למגוון מאכלים שהפתיע גם אותה.
אלה היו כמויות קטנטנות ואירועים של פעם ב... שלאורך הזמן הצטברו. במימונה היא למדה להכין לו עוואמה, אותם כדורי בצק שמרים שמטוגנים בשמן ומזולפים בסירופ סוכר עם או בלי מי ורדים או לימון. ממתק שתיעודים שלו מסתובבים במרחב כבר מהמאה ה־10.
הרעב למאכלים שנשארו בחושך של עזה התחלף בתשוקה למאכלים שיש לארץ להציע, אבל הזרע נזרע בראש של יולי, סטודנטית שנה רביעית לעיצוב פנים ותקשורת חזותית.
"בתחילת הסבב האחרון עם איראן", יולי מדייקת זמנים ביומן הטרללת של הארץ, היא החלה אוספת עדויות אוכל משורדי שבי לפרויקט הגמר שלה. חלק מהתואר במחלקה לתקשורת חזותית במרחב, של בית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למינהל בראשון לציון, שעד יום שני הקרוב מוצגת בו תערוכת הבוגרים והבוגרות.
"רבע פיתה ליום", נקרא הספר שעומד במרכז העבודה, זה שיצא אל הדרך מתוך מחשבה ליצור ספר מתכונים מהשבי. אומרת ש"הרגשתי שיותר קל לבוא אל האוכל מאשר לספר על זוועות אחרות", אבל עוד בשלב התמלול הבינה שעינויי הרעב שיבשו את היכולת להיצמד לכמויות, לשחזור של שלבי הבישול שבמנהרות התרחש רחוק מהעין, והיא החליטה להקדיש אותו לסיפורי אוכל של השורדים. עדויות שמהן צומח כוחו הבלתי נסבל של הרעב כאמצעי שליטה ועינוי, על האופן שבו הוא מנהל מערכות יחסים בין בני אדם ועל כוחם של געגוע ודמיון.
בחדר צבוע בשחור, בסמוך ל"מבצע קדש" של שירה טהור, עבודה המאירה את שדה הקרב המשפחתי של ארוחות שישי ומול BLEND, העבודה של שני דיין הקושרת בין דתות לאופנה וטקסטיל, מונח הספר על סטנד ומעליו מוקרנים שרטוטים של החלל שבו אכלו שורדי השבי. בעט או בעיפרון, ביד חופשית שרטטו את מה שלרגע נראה כמו שרבוט ראשוני בתכנון של בית, עד שהעין מתמקדת בפרטים ובמידות, ועולה איזו תחושת מחנק.
יולי, שצמחה קרוב אצל מכונות הדפוס בבארי, השכילה לבחור גיליונות נייר מונקן שיש בהם משהו נעים למגע. על רקע אפור כמו קירות המנהרות וצהוב חיוור, משובצים צילומי אוכל שהסטיילינג שלהם מתכתב עם דלות הזיכרון מעזה. צילומים שאותם, חוץ ממנה, צילמו אלון גלבוע ושקדי סמך, שגם היתה שותפה שלה לעיצוב. צילומים שכמו המילים שלצידם כמעט לא מבקשים לגרות.
עדויות האוכל המופיעות בו הן של שני ההורים שלה, של אביבה סיגל, של הגר ברודץ' שנחטפה מכפר עזה ביחד עם שלושת ילדיה, עופרי, יובל ואוריה, ושל אלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה, שישבו עם אוהד במנהרה ושוחררו לאחר 738 יום.
כמעט מכל העדויות עולה חוסר האונים מול שאלות מתי ואם בכלל יגיע האוכל וכמה ואיך לדייק בחלוקה, וככל שעבר הזמן וגדל הרעב השתכללו השיטות. כמו בתיאור של יוסף חיים אוחנה מהיום שבו החוטפים הודיעו להם שהיום אין ארוחת ערב, אבל תחת זה הם יקבלו חלווה.
"לקראת הפסקת האש פתאום הגיע להם מארז גדול של חלווה... ואנחנו שישה אנשים במנהרה פותחים שקית של חצי קילו, ומתחילים לשרטט שש חתיכות, רק השרטוט הוא משהו כמו רבע שעה, עשרים דקות, שהפסים יהיו שווים. מתים שכבר נגמור לשרטט את הפסים, וזה לא נגמר, זה אף פעם לא נגמר בזה, עושים הגרלה, מי בוחר ראשון כי יודעים תמיד שתהיה חתיכה יפה יותר ולא משנה כמה תהיה מדויק. את כל זה למדנו בדיעבד וברעב ובריבים... לאט־לאט הבנו מה אפשר לעשות בשביל שיהיה כמה שיותר הוגן, לדקויות שאני מחלק את האוכל".
כבש, פיסטוקים ומחמצת
אנחנו עומדים בסלון הבית ואוכלים יופי של עוגת פרג שיולי הכינה, כשאוהד מספר איך היה שומר את החלווה ובימי ההולדת של הבנות, של רז או של אמא שלו, היה מחלק אותה בין כל השישה ומספר להם עליהן. שבגלל זה הם יודעים עליהן כל כך הרבה.
את פיצת הבשר השובים הכינו במנהרה בשלב שבו עוד היו רק שלושה. אוכלים כזית ומפנטזים על האוכל המרוקאי של אמא שלו, על זה הקולומביאני של רבקה, אשתו של אלקנה בוחבוט ועל המטבח הבוכרי שבר קופרשטיין היה מבשל להם בדמיון.
כבש באושפלאו מהסיפורים וחתיכת כבש קטנה במנדי, תבשיל לימי חג שמתבשל בתוך בור באדמה. מנה קטנה שמילאה את הפה בטעם בשר, אורז עם צימוקים ופיסטוקים. "זה היה טעים", הוא אומר, "אבל זה היה עצוב. כי כשהחזרנו את הכלי הם אמרו לנו שבשבילם זהו יום חג, ואז הראו לנו סרטון של מחלקה שנכנסה לבניין ונהרגה. התחלנו לבכות".
חיו בחלל קטן, בלתי נסבל, שבו אין קיץ ואין חורף, אין יום ואין לילה, שאליו עתידים להצטרף שגב כלפון, שהביא איתו תיאורים על חלות ולחמי מחמצת מהמאפייה המשפחתית בערד, יוסף חיים אוחנה, שהעמיד סירים מהדמיון, ומקסים הרקין, שבעולם חף ממקררים שיגע אותם בתיאורים על עולם שלם של גלידות ושלגונים שמככבים בחנויות של יוצאי ברית המועצות.
את פיצת הבשר השובים הכינו במנהרה בשלב שבו עוד היו רק שלושה. אוכלים כזית ומפנטזים על האוכל המרוקאי של אמא שלו, על זה הקולומביאני של רבקה, אשתו של אלקנה בוחבוט, ועל המטבח הבוכרי שבר קופרשטיין היה מבשל להם בדמיון
יוסף חיים היה אחראי על החלוקה וכלפון על קביעת המשקל המשתנה של הפיתות. היה מחזיק אותן בכפות הידיים ויודע להגיד אם מדובר בפיתה של 70 או 80 גרם. בימים הרעבים של עזה, שבהם רבע פיתה היתה כל מה שקיבלת, כל גרם קובע.
באחד הטקסטים המופיעים בספר, הגר ברודץ' מתארת איך אוריה הקטן, שהיה בן 4.5 כשנחטפו, היה מקבל פיתה אחת ביום, "היה מחלק אותה לפירורים בגודל של גרגר חול, גרגירי חול. הוא היה אוכל את זה במשך שעתיים".
במקום אחר היא מתארת איך אחד השובים, "נבלה אמיתית", היה מביא לה שתי קופסאות אוראו פג תוקף לילדים. "בכל אחת יש 20 עוגיות שמחולקות לחמש חבילות של ארבע. הוא מביא לך, ואת צריכה לנהל את זה, את לא יודעת עכשיו כמה זמן זה יחזיק לך, ומתי תהיה הפעם הבאה, והילדים מתים מרעב והם צריכים להחליט מתי לאכול אותן, וצריכים להתאפק. כשלעופרי היה שעון אז היא ידעה מתי לקחת ביס מהעוגייה, לקחת ביס ולהחזיר. עופרי ויובל הצליחו להתנהל... ממש מבחן שואתי. זה היה מזעזע, ממש מזעזע". אני קוראת את המילים ועולה המלח בגרון ואיתו הזיכרון של אביחי ברודץ', אבי המשפחה, שהציב את הכיסא הראשון שממנו צמחה כיכר החטופים.
התיאורים של בוחבוט ושל יוסף חיים, שניהם נחטפו מהנובה, שניהם ישבו עם אוהד במנהרות ושניהם שוחררו ביום ה־738, מצליחים לגרות. היכולת להיצמד לתיאור מדוקדק של התבשיל עושה חשק לטעום, כמו בתיאור של יוסף על שימורי גרגירי פול במים שאותם היו פותחים מעט, מחממים על הגז ובמכתש ועלי כותשים עם פלפל חריף, קצת שום, שמן זית, לימון ומעט טחינה.
"זה המתכון המקורי", הוא מסביר, "ממש טעים. לא תמיד היו להם כל המצרכים... הם אומרים שהם לא אוכלים שימורים מחוץ למלחמה, זה לא לרמה שלהם, אז יש להם שקים של פול יבש שאותו מבשלים".
סלידה עולה מהתיאורים של המרקם הרירי, המרירות וטעם הדשא של תבשילי המלוחייה שבימי החורף התחלפו בחובזה. "הם חולים על המלוחייה הזאת", אומר אוהד, "לנו לקח המון זמן להתרגל לזה", ועדיין הם למדו לרצות בה, כי הגיעה עם אורז. בעיקר בימים עם מזל, אז הוסיפו לתבשיל חתיכת עוף או לימון. "הם היו מביאים לנו שאריות מלוחייה, אורז ופיתה", מסביר אוהד, "ביום רגיל אנחנו היינו מקבלים פיתה עם כף גבינה, פתאום אתה מקבל פיתה עם אורז ושאריות מלוחייה".
שאריות סרטנים וארנבים
על הגוף של אוהד רואים את השעות שהוא מקדיש לגלישה בים, את ההקפדה על תזונה אחרי ששילם בכאבים כי לא שעה לאזהרות התזונאים וטרף מכל מנעמי מסעדות תל אביב שנפרשו מולו כשיצא משם. על הצוואר שלו מגן דוד שהחל עונד אותו כשחזר מעזה. "בשבי התחזקנו. אני לא יודע איך להסביר את זה. אתה פוגש שם את אלוהים. כי אחרת למה יש לך לקום. שישה אנשים מסריחים במטר על מטר, אין אוכל, חול נופל, צרכים עושים בבור והזמן לא עובר.
"יש את המחקר הזה שעשו עם כלבים. היו מצלצלים בפעמון לפני שהיו מביאים להם אוכל וראו איך בכל פעם שצלצלו בפעמון הכלבים התחילו לרייר. לנו היתה מנורת לד שבכל פעם שהיתה מהבהבת היינו יודעים שצריך ללכת כי יש אוכל. ואת רואה שישה אנשים יושבים ומסתכלים על הלד מחכים שיצקצק, ככה קראנו לזה. תמיד מישהו נשאר ער שלא נפסיד את הצקצוק, אחרת ידלגו על ההקצבה.
"אלקנה ואני התחבבנו עליהם ורק לנו היה מותר לגשת אליהם. ולפעמים היינו הולכים 300 מטר, וכשהיינו מגיעים אחד השובים היה מוציא את הראש ומודיע שהיתה תקלה בהבהוב. ואתה נגנב כי אין אוכל. ואני אומר איך אני חוזר לחבר'ה... אז אתה מתחנן. היינו מנסים לישון בארבע בבוקר בשביל לקום כמה שיותר מאוחר כדי לא לסבול מרעב". ואז, כמו ביקש לשנות את המוזיקה, הוא אומר, "מדהים וחשוב הפרויקט שיולי עשתה".
כשאני שואלת אם מדי פעם הגיעו דגים, הוא נושם רגע את הזיכרון ומצליח לדוג סיפור אחד על הפעם ההיא שבה קיבלו קערית מרק ומצאו בתוכה רגל של סרטן, וכל שומרי הכשרות בקבוצה נכנסו לבהלה. כמו בפעם ההיא שהיו בטוחים שהם אוכלים עוף והתברר שמדובר בארנב. קמה מהומת עולם, אנשים שקלו ליזום הקאה, אבל איכשהו הצליח לשכנע אותם שאלוהים איתם ואת האירוע הזה הוא לגמרי יכיל.
זה כבר קרוב לשנה הוא ורז מרצים בכל מקום שאליו הם מוזמנים, בארץ או בעולם. מספרים את קורות ימיהם בעזה שגם היא לא יכלה לסערת החיים שהם מביאים איתם, להומור, לחמלה, תשוקה יוצאת דופן לטעמי החיים ואיזה מבט כן על הטוב והרע בנפש האדם.
