בשיר המוכר של אריק איינשטיין מסתתרים כמה גילויים מדהימים

"מלפנים כאשר ידעתי כל איש תאחזנו פלצות מקול הקורא קדוש אלול". השורה הזאת, שמקורה ברבי ישראל ליפקין מסלנט (רבי ישראל סלנטר), אבי "תנועת המוסר", אחראית לתנועה נפשית עזה מאוד, שמתחילה לפעום בקרב דורות של תלמידי ישיבות ואנשים דתיים בכל שנה החל מהשבוע הזה, ראש חודש אלול. התאריך שמבשר את פתיחת עונת התשובה ומערכת הרגשות שמתלווה אליה.

העניין הזה חי בי כבר הרבה מאוד שנים, ועד כמה שאני מנסה להשתחרר ממנו - אני ממש לא מצליח. כשאלול נראה באופק, לא כל שכן כשהוא כבר כאן וקול שופרו נשמע, מתחיל להתכדר בבטן אותו כדור מוכר של מועקת אלול והימים הנוראים, והוא יהיה שם, עגול ומעיק, עד י' בתשרי, 21 בספטמבר, בשעה 19:14, זמן יציאת הצום בירושלים. והאמת? גם אחרי זה הוא ישוב ויבליח למופעים קצרים ומכדרי כדורי מועקה, בעיקר בהושענא רבה, יום לפני שמחת תורה.

מהו כדור המועקה הזה? הוא פרי חינוך מאוד־מאוד מבוסס של שנים ארוכות, וגם של דורות, הרואה בימי אלול-תשרי ימים נוראים כפשוטם. ימים של פחד. ימים שמפחדים מהם. שני סנטימטרים משם, יש גישה נוספת, שמאפיינת את האלול המסורתי־המזרחי: "בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים" - זה שרואה באלול בעיקר את "ימי הרחמים והסליחות".

כבר שנים אני מכיר את "סתיו יהודי", שירו של אברהם חלפי. תמיד נרתעתי ממנו קצת, בעיקר בגלל יוני רכטר הגאון, שהצליח להכניס לשורה "אז ייתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים" התפתחות לחן דרמטית שהלחיצה אותי מדי. לאחרונה ישבתי ונכנסתי אליו, ומצאתי בו כמה גילויים מדהימים, בעיקר במסגרת המשימה לשרטט קווים לדמותו של האלול היהודי לתפוצותיו:

"סְתָיו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָי / שׁוֹלֵחַ בִּי / רִמְזֵי אֱלוּל. / כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת / הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב / שֶׁל יוֹם־הַכִּפּוּרִים. / אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם. / וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה / בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה / יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם./ וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה / בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן".

אפרפר נוגה. "סתיו יהודי"

אברהם חלפי נולד וגדל בלודז' וארץ אבותיו היא פולין, ואחריה בלארוס דהיום, די הרחק מהליטאיות המוסרנית שגדלתי עליה. אבל האלול הסתווי שהוא מתאר גם הוא עצוב כל כך, עד שאפשר לבכות: "ציפורים קטנטנות שורקות עצב... באפרפר נוגה".

זה קשור, כמובן, לעניין אחר, טריוויאלי הרבה יותר: מזג האוויר. לנו, כידוע, אין סתיו. יש רק קיץ שנחלש, ואז פתאום גשם ואז קר מאוד ושלג בירושלים, ואז פסח. במקום שבו גדל אברהם חלפי היה סתיו. אפור מאוד ונוגה מאוד. והוא התחיל בדיוק־בדיוק כשבבתי הכנסת בישרו על ראש חודש אלול. בחוץ עננים אפורים ושלכת, ובפנים - ציפורים קטנטנות ששורקות. נו, מה בדיוק הן תשרוקנה? למבדה? ודאי שהן שורקות עצב.

לשרוק עצב. גידי גוב ויהודית רביץ שרים את "סתיו יהודי"

אבל זה לא רק מזג האוויר. חלפי מתאר משהו שמתאים מאוד גם לילד דתי של היום בישיבה בבני ברק. רק חסד אחד הוא נוטה לנו, כשבסוף כל התוגה האינסופית הזאת, שאפילו רפרוף קל על מילותיה משרה עלי יגון, הוא שתל את הרמז העוצמתי "וניצוצות הרבה בעומק עיניהן".

הסתיו התחיל בדיוק כשבבתי הכנסת בישרו על ראש חודש אלול. בחוץ עננים אפורים ושלכת, ובפנים ציפורים קטנטנות שורקות עצב. נו, מה בדיוק הן תשרוקנה? למבדה?

אז יש לנו כבר את פולין הקרה ואת ליטא המחמירה ואת משכימי סליחות בצפון אפריקה - ועכשיו קבלו את זה, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא:

"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו... וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה".

גישה חדשה לאלול ולימים הנוראים. המלך הוא אותו מלך והעם הוא אותו עם. גם המשימה היא אותה משימה - רחמים וסליחות, ומה שמשתנה זה רק שני דברים: המרחק והאווירה. שם הוא מאוד רחוק, ועל כן הרבה יותר מפחיד. כאן הוא ממש קרוב ("דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"). שם הוא מאוד מאיים, וכאן הוא מראה פנים שוחקות.

זו אינה שמחת קרחנה, אלא חדוות רוממות שמאוד־מאוד מזכירה התרגשות של אהבה. אי אפשר לדבר עליה במונחים של קלילות ורוגע. היא מאוד כבדה ומשמעותית, אבל היא רחוקה מהפחד ורחוקה עוד יותר מן התוגה האפרפרה של חלפי. אין שום אפור בתיאור המלך בשדה. רק צבע עז של קרבה והידבקות והרגשה והתעוררות, ואת מקום הפחד תופסים ההדר וההתקרבות.

והיכולת הזו, להכניס את אותם חומרים בסיסיים בדיוק ולהוציא מהם חוויה שונה במהותה ובמרקמה, היא דגולה ואדירה. יכול להיות שבשביל פרצופים כמוני, שבמשך שנות נעורים אינסופיות מוללו בחוסר סבלנות ציציות וספרו שוב ושוב כמה דפים עוד נשארו במחזור, זה כבר מאוחר מדי - אבל אני מרגיש שאני בכיוון הנכון.

משנה לשנה זה משתפר, ובסוף התהליך הזה אחגוג אלול ותשרי שבהם ציפורים קטנטנות ישירו בערגה את חדוות יום כיפור, ופנים יהודיות אדמדמות ומתרגשות ירחפו לפני כיסא אדון עולם ולהבות בעיניהן - ובעיניי.