בבוקר 7 באוקטובר שמעה הדה, חתולת הבית של הזוג וצמד התסריטאים מאיה סובול ואיל אפטר ב־13 וחצי השנים שקדמו ליום ההוא, את צליל האזעקה הנורא, ברחה מהבית ולא שבה עוד. ברקע האירועים הקשים, האבידות העצומות והעצב הלאומי, האובדן הפרטי של מי שהיתה בת משפחה חשובה בביתו של הזוג - שמוכרים כבר שני עשורים בתעשיית הטלוויזיה כצמד "הג'ינג'ים" - נדחק הצידה. בהמשך היא תונצח על ידי השניים כטפט צבעוני, יפהפה ומכבד על קיר אחד מחדרי הבית הצבעוני והמעוצב להרהיב שלהם בהרצליה.
הם לא זכו להיפרד מהדה, חתולה שנקראה על שם מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית הדס בושס, בפעם האחרונה, כי בזמן הזה הם בכלל שהו באיטליה. שם עבדו על "גבעה 338" - קומדיה מוטרפת ומשופעת כוכבים, שתעלה לאקרנים בסוף השבוע הנוכחי, ושנכתבה כלא פחות ממחווה ל"גבעת חלפון אינה עונה" - קלאסיקה ישראלית ואולי הקומדיה האהובה ביותר שנכתבה כאן על צה"ל ועל ישראל.
זה לא רימייק, חשוב להם להבהיר, בטח לא סרט המשך, כמו הומאז' יפה, מכבד ומטורלל ממש, שבא להזכיר לנו כמה מעט משתנה פה, על אדמת ציון הרועדת - לעיתים מהדי מטחים וירי תותחים, לעיתים מצחוק, ורוב הזמן משילוב מאני בין השניים.
עבור לא מעט ששמעו על הסרט עוד בשלבי ההפקה, בטח עבור לא מעט ישראלים שמדקלמים גם היום את השורות האלמותיות של הסרט המקורי, מדובר בביזוי של ארון הקודש. אבל כל מי שצפה בו יעיד שמדובר במחווה אחוזת טירוף לא פחות מהסרט הראשון, שאותו כתב אסי דיין ז"ל, ושמזכירה בשלל רגעים - באופן ישיר או עקיף - את סאטירת הבורקס הצה"לית ההיא. נוסף על כך, אפשר לחוש בדרישת שלום מישראל בת זמננו העכשווית, שאף סמארטפון, ביטקוין או משפיענית רשת לא ישנו את העובדה שנו, בסך הכל לא הרבה השתנה בה: המלחמות אותן מלחמות, הגבעה נותרה כשהיתה, ואי־השפיות המערכתית עדיין מייצגת נאמנה את ההווי הצה"לי, כפי שיספר לכם כל מי שעבר בחייו דרך המוסד הישראלי מכל.
סובול: "החלטנו שאנחנו עושים קומדיה על מילואימניקים בבסיס צבאי, אחר כך תגיע הנוסטלגיה. לא להשתמש בדמויות המקוריות, אלא לדמיין מקום שנמצא תחת עננה של טירוף. כולנו שירתנו בצה"ל, לא באנו ממקום של 'דפקו אותנו, תראו מה עשו לנו'"
ראשית, צמד התסריטאים מבקש להבהיר דבר אחד כתשובה לשאלה "מי נתן את ההוראה?" ומאיפה הגיע הרעיון הבלתי נתפס לייצר מחווה שמתכתבת עם סרט הקאלט האהוב ביותר כאן בכל הזמנים. "קודם כל, לא מאיתנו", מדגיש אפטר, הודף כל ביקורת שאולי תבוא, או מחשבה שהוא ואשתו, שותפתו למקצוע, לחיים ולתסריט, היו בעלי התעוזה שמאחורי הפרויקט השאפתני. "לא באנו עם רעיון מהבית ואמרנו 'וואי, אנחנו חייבים לגעת בזהב הזה שאסי דיין יצר ולעשות עם זה משהו'. לא חלמנו בכלל. הבמאי ארז בן הרוש התקשר אלינו ואמר 'בואו, אני צריך לפגוש אתכם'. זה היה רעיון שלו ושל ליאור דיין, שמחזיק בזכויות של הפרויקט הזה. נפגשנו איתם ועם אילן רוזנפלד מ'הפיג'מות', חברים שעובדים איתנו שנים. כשהם אמרו לנו בישיבה 'עושים גבעת חלפון' היינו בהלם ושתקנו במשך שלוש דקות". "שאלנו 'למה לשחוט את הפרה הזו? זה קודש הקודשים", מוסיפה סובול, "האם אנחנו מיילדים לפרה הזו עגל? מה אנחנו עושים? אנחנו לא רוצים".
על הנייר זה באמת נשמע כמו חילול השם.
"שנינו מאוד אוהבים את 'גבעת חלפון' וכל מי שהיה שם בחדר, כולל ליאור דיין, אמר 'אין גבעת חלפון 2'. ליאור אמר 'אבא שלי כבר ניסה לכתוב סרט המשך, כבר היה תסריט, אבל אנחנו לא רוצים לעשות את זה כי הדמויות לא מדברות ככה'. אי אפשר עכשיו שיהיו דמויות כמו 'הבן של הרומני' או 'הבת של הנוכל'".
סרג'יו קונסטנצה לא יחזור עוד. אז איך ניגשתם לזה, בעצם?
אפטר: "אמרנו שניקח את צה"ל ונעשה אותו כמו שאנחנו רוצים לעשות אותו, עם התמקדות במילואימניקים. אז לקחנו את המהות של הדמויות המקוריות ומצאנו את איך שאנחנו רוצים להראות אותן היום. נניח דמות של נוכל, איך היא תיראה היום? כמו נוכל של ביטקוין, מין נוכל טינדר כזה. איש שיש לו המון עסקים מפוקפקים, וחיים אתגר חושף אותו בתוכנית שלו. זו הדמות של שחר חסון בסרט, שיש לה כל מיני קרקעות להפשרה, המצאות של קורסים שהוא עושה, סטארטאפים כמו 'שאזאם מבטאים'".
ועדיין, ההשוואה מפחידה. רוחו של הסרט המקורי מרחפת מעל כל הזמן. השיר שפותח אותו הוא "תן לשים ת'ראש על דיונה".
סובול: "בגלל זה החלטנו שאנחנו קודם כל עושים קומדיה על מילואימניקים בבסיס צבאי, אחר כך תגיע הנוסטלגיה. כלומר, לא להשתמש בדמויות המקוריות, אלא לדמיין מקום שנמצא תחת עננה של טירוף. כולנו שירתנו בצה"ל, גם ארז ואילן, אנחנו לא שונאים את הצבא, לא באנו ממקום של נקמה או תחושה של 'דפקו אותנו, תראו מה עשו לנו', אלא מאהבה למילואימניקים ולחיילים. רצינו להראות איך הדבר הזה, כששמים את כולם ביחד, הופך למשפחה".
אפטר: "הכל מטורלל. רצינו להראות את השפה שלהם, את הביחד ואת כמה שהם יכולים גם לאהוב וגם לרדת אחד על השני. מפקדת הבסיס יכולה לצרוח על חייל עם תסמונת דאון 'סתום ת'חור' וזה בסדר, כולם בהכי קיצון שלהם. כי חם ואין מזגן, כולם ישנים באוהלים, לא חוזרים הביתה והחיים חרא, אבל עדיין טוב להם ביחד".
אינפלציה בגאונים
"הכל מטורלל" זה אנדרסטייטמנט בעולם המוטרף, נטול הרסן והבלתי סביר בעליל שיוצר את "גבעה 338" - הבסיס הצבאי כמו הסרט. מדובר בתאונת שרשרת שמצליחה להיות כאוטית אך בעלת סדר והיגיון פנימיים, שעל הביצוע שלה, פרט ליוצריה, אמון מיקס אקלקטי של כל סוגי הקומיקאים וההומור הישראלים:
אלי יצפאן, בתפקיד קולנועי ראשון זה 30 שנה, מככב כאב שעובר ללא אישור לגור בבסיס הצבאי של בתו (קים אור אזולאי במשחק נהדר); שחר חסון, על כל המשתמע מכך - הומוריסטית, תזזיתית ונוירוטית, מגלם כאמור נוכל טוב לב; יעל פוליאקוב היא מפקדת בסיס ערירית, קפריזית ונטולת אלוהים; אורי גוטליב כאן הוא ישראלי שמתחזה לגשש בדואי; טל פרידמן והמניירות הקיצוניות המזוהות עימו משחק סגן רמטכ"ל נטול עכבות, מודעות עצמית, מצפון או כף יד (ועוד על כך בהמשך); האחים מיכאל וישי סוויסה מופיעים כצמד שי"ן־גימ"לים נצחיים שלא יורדים משמירה לרגע, גם לא בסוף הסרט או בעתיד הנראה לעין; אברהם ארנסון הוא חייל תמים וטוב לב שנשלח לפרק את המוצב ומשמש סטרייט־מן נהדר אל מול טרפת הדמויות שמקיפות אותו.
"גבעה 338": הטריילר הרשמי
ויש עוד: גל לינקר - שחקן צעיר וכוכב עולה בעל תסמונת דאון שגונב את ההצגה, ולצידו הופעות אורח של שמות כמו מאיר סויסה, ענת עצמון, שמואל וילוז'ני, עדן דניאל גבאי, דנה מכטיי, רועד אזאר ("פאודה"), עלי עלי ("תחריר", "פאודה") וגם ליאור דיין וצמד הג'ינג'ים, שמפציעים לרגעים קטנים בסרט במעין מחווה היצ'קוקיאנית, כפי שבמאי האימה האגדי היה נוהג לעשות בעצמו בסרטיו. מיטיבי הלכת יזכירו גם הופעות קצרות אך זכירות של גמל חי וטנק (לא) צה"לי.
תן לשים ת'ראש על דיונה, בגרסה חדשה שנוצרה במיוחד לכבוד הסרט
האינפלציה של גאונים קומיים ושחקנים מוכרים על הסט דורשת את שאלת האגואים והתנגשותם במרחב המדברי של ים המלח, שבו צולם הסרט בנובמבר האחרון. לפי אפטר וסובול, פוטנציאל התנגשות הטיטאנים דווקא התגלה כמתכון לאווירת טיול שנתי. "שחר (חסון) הגיע לקיבוץ אלמוג לפני יום הצילומים הראשון, והוא לא נרגע מהתרגשות מזה שהוא משחק מחר עם יצפאן", מגלה סובול. "זה מראה לך לפני הכל באיזה בן אדם מדובר. הוא הסטנדאפיסט מספר אחת בישראל, מצליח, מוכר בלי סוף, מה שהוא רוצה הוא משיג. והנה, הוא מעריץ ואיש צנוע ולומד את הטקסטים וחבר של כולם. אין אחד שאמר 'לא רוצה שידברו איתי', 'לא קיבלתי מה שרציתי'. ולא שלא דמיינו שיהיו כאלה".
ממי הכי חששתם?
שניהם בו בזמן: "יצפאן".
שמו באמת הולך לפניו כאדם מאתגר בהפקות שלו.
אפטר: "נכון, יצפאן ידוע כאדם נורא קשה על הסט. הוא מסוגל לקרוע לך את התסריט מול העיניים, לזרוק לך אותו בפרצוף ולהגיד 'זה חרא, תביאו חדש'. אבל הוא התגלה כמשהו אחר לגמרי. אני לא אגיד לך שהוא התגלה לנו כאדם מתוקי ועדין, הוא לא. הוא מטורלל מהתחת והכי מצחיק שיש, ומתברר שמאוד כיף לעבוד איתו אם הוא אוהב את התסריט. והוא מאוד אוהב את התסריט. זה תפקיד מאוד משמעותי. כבר בשלב הישיבות על התסריט, בקטעים של הדמות שלו, ארז היה עושה חיקוי של יצפאן, עוד לפני שידענו מי ילוהק. הכל נבנה סביבו".
אפטר: "יש הרבה דברים שירדו או השתנו בתסריט אחרי 7 באוקטובר. למשל, סיפור הפציעה של סגן הרמטכ"ל באותו הלילה, שבו קיבל פקודה לגרוס את כל המסמכים מהישיבה של אותו היום. במקום יאיר גולן כזה, שרץ אל התופת, הוא איבד יד כשגרס מסמכים"
סובול: "היתה אווירה של טיול שנתי, כמו שכל בית הארחה בקיבוץ נראה. בכל ערב אחרי הצילומים השחקנים אמורים ללכת ולשנן טקסטים, אבל במקום זה הם באו לאכול יחד, ישבו על ספסלים, על הרצפה, שותים, וכולם צריכים לקום בארבע-חמש בבוקר! הרגשתי כאילו אני בצבא שוב. אבל אי אפשר לדעת בדברים האלה. לפעמים בוחרים מישהו לתפקיד והוא מניאק, לא נחמד, קריפ שאתה לא רוצה לראות את הפרצוף שלו בסוף".
כאוס מבוקר
סובול ואפטר הכירו כבר כילדים באבן יהודה, שם גרו לא רחוק זה מזה, אך הפכו לבני זוג לקראת סוף השירות הצבאי שלו בלבנון ובמהלך השירות שלה בשבטה. לתעשיית הטלוויזיה הם הגיעו אחרי שכתבו מערכון והגישו אותו לגיא מרוז מכתובת מייל בשם "הג'ינג'ים", שהקימו במהלך הטיול־אחרי־צבא שלהם.
מרוז, הם אומרים, הכניס אותם לתעשייה והעניק להם מהידע המקצועי והקומי שלו, ומאז הם נחשבים שמות מוכרים בעולם המסך הקטן המקומי. בין היתר, הם כתבו לתוכניות הסאטירה "מצב האומה" ו"גב האומה" של ליאור שליין, ל"ארץ נהדרת" (נמנים עם החתומים על הלהיט "זז כמו נחמה"), ל"זהו זה!", לתוכנית המערכונים של תאגיד השידור "מי זאת?", לתוכנית האירוח "היום בלילה" עם גורי אלפי, ל"פפראצי" עם ארז בן הרוש ומיכאל הנגבי, ול"צומת מילר" עם אדיר מילר. את כל זה הם הצליחו לעשות כשהם מתחזקים בית ובו ארבעה ילדים: פיניקס (9), בלוז (7 וחצי), אינדי (6) ואמריקה בת השנתיים.
בין כתיבה לשלל פרויקטים בו בזמן, וגידול משפחה מרובת משתתפים, נדמה שגם אצלם, כמו בגבעה, החיים נעים בקצב גבוה של כאוס מבוקר. כנספח למצבם המקצועי, עולמם החברתי מורכב מהמי ומי שבקומיקאי ארצנו: גורי אלפי, למשל, חיתן אותם לפני עשר שנים בעודו עוטה חצאית סקוטית, בחתונה אמריקנית למהדרין שנערכה במטע אבוקדו ושכללה גם שור מכני.
את אדיר מילר, שאיתו כתבו את הסדרה "צומת מילר", הם מתארים כ"סטנדאפיסט הישראלי האולטימטיבי". רותם אבוהב עבורם היא "חברה מאוד טובה, אשת קריירה מטורפת שפרצה דרך בתחום הסטנד־אפ שלא מתבייש להיות נשי", וגם "אדיר מילר באישה". בליאור אשכנזי שניהם מאוהבים ("שנינו רוצים לשכב איתו, הצענו לו שייכנס למשפחה הזאת"). ליאור שליין עבורם הוא "היחיד שיזכור פאנץ' שאמרת ב־2005 ועדיין יצחק ממנו". טל פרידמן הוא "גאון קומי" שבירך את מאיה ביום הולדתה ה־40 במה שהיא מגדירה כברכה היפה ביותר שקיבלה, שבה נאמר 'אני אוהב אותך כי את מפגרת כמו הבת שלי'".
להלך בין הפאנצ'ים
"גבעה 338", ששמו כשמה של הגבעה המיתולוגית בסיני מהסרט המקורי, יוצא לאקרנים בתזמון מקרי ומעניין. "גבעת חלפון" עלה לאקרנים בספטמבר 1976, כלומר שלוש שנים בדיוק מאז מלחמת יום הכיפורים, והציג את צה"ל (ולא פחות מכך - את השעטנז הבלתי אפשרי שמהווה את החברה הישראלית) כמערכת לא לגמרי מתפקדת שנחשפה במערומיה לאחר המחדל ההוא. "338" יוצא כעת, כמעט שלוש שנים לאחר מחדל 7 באוקטובר, שבעצמו חשף אמיתות קשות ובלתי נעימות על הצבא הישראלי ומקבלי ההחלטות האמונים עליו.
אלא שהרעיון לסרט החדש, כאמור, ותחילת כתיבת התסריט שלו החלו לפני האסון הגדול. השינוי במעמדו הציבורי של צה"ל, ובעיקר ההכרה בשירותם של המילואימניקים נושאי הנטל, הצריכו שינויים במבנה התסריט, וגם סיננו החוצה כמה בדיחות שלא התאימו לרוח הזמנים. אחת מהן המירה את אחת מחיילות המוצב (נועה יצפאן המוכשרת, הבת של אלי) מנכה בשתי רגליה לפצועה זמנית שמתניידת בכיסא גלגלים. "כי עכשיו חצי מאוכלוסיית ישראל נכים", אומר אפטר, "ועדיין, בתסריט נותר סגן הרמטכ"ל, שמשחק טל פרידמן, כדמות שיש לה קרס במקום שבו פעם היתה יד".
הביקורת על הצבא והמדינה התמתנה בסרט בעקבות מה שקרה?
אפטר: "יש הרבה דברים שירדו והשתנו בתסריט אחרי 7 באוקטובר. אחד הדברים שלא נכנס בסוף, למשל, היה סיפור הפציעה המרגש של סגן הרמטכ"ל. היה רגע בסרט שבו הוא מספר על ליל 7 באוקטובר הקשה והנורא מכל, שבו הוא נפצע ואיבד את היד אחרי שקיבל פקודה לגרוס את כל המסמכים מהישיבה של אותו היום. היד שלו נקטעה במגרסה. אתה מצפה לשמוע איך הוא סוג של יאיר גולן כזה, שרץ אל התופת, ובסוף לא - הוא איבד יד כשגרס מסמכים שאף אחד לא רצה שיתגלו מישיבות קבינט. בסוף לא הכנסנו את זה, אבל יש כאן גם לא מעט סאטירה. למשל, כששני השי"ן־גימ"לים ששומרים בשער לאורך כל הסרט, שואלים 'מתי כבר יחליפו אותנו?' ברור שמדובר במילואימניקים ושזו סאטירה. זה סרט שמוקדש למילואימניקים".
שרירי הסאטירה עוד חזקים. סצנת זריקת הרימון ב"גבעת חלפון"
יש בסרט גם מונולוג של אדם עם תסמונת דאון, שזורק אמיתות לא נעימות לאוויר.
"כשאתה מגיע לצה"ל אתה פוגש כל מיני טיפוסים, יש הכל מהכל, זה בפרצוף שלך. היה חשוב לנו לשים בסרט דווקא דמות כזו, כי אנשים עם תסמונת דאון עושים מאמצים של החיים שלהם כדי להתנדב ולשרת בצבא, והם לא חייבים. מולם יש אנשים בחברה הישראלית שפשוט אומרים - לא, עדיף לי למות. ועדיין, כשהילד שלי יראה ברחוב אדם חרדי הוא יידע מה זה, אבל על גל לינקר, השחקן האגדי שלנו, הוא ישאל 'אבא, מה זה?'. רצינו לשנות את זה. מבחינתי, שאת החרדי הוא לא יכיר, עם כל הכבוד".
ומי לא בא?
אחת הדמויות הבולטות בסרט היא זו של מגי, מפקדת הבסיס שאותה מגלמת למופת יעל פוליאקוב כמישהי בוטה, מוגזמת וחסרת מעצורים או שליטה כפי שרק פוליאקוב יכולה להיות. עצם ליהוקה כמעט נשאר לסוף שלב הליהוק. מצד אחד היא חברה טובה של השניים ועבדה איתם צמוד ב"מה שתגידו", תוכנית האקטואליה־סאטירה של כאן 11. מצד שני, הם לא היו בטוחים כיצד בתו של הגשש ישראל (פולי) פוליאקוב ז"ל, שהלך לעולמו לפני 19 שנה, תקבל את הרצון לכתוב ולהפיק מחווה לסרט, שבו אביה מגלם משתמט ונוכל רב־תחומי, סרג'יו קונסטנצה.
אפטר: "יש לא מעט סאטירה בסרט. למשל, כששני השי"ן־גימ"לים ששומרים בשער לאורך כל הסרט שואלים 'מתי כבר יחליפו אותנו?' ברור שמדובר במילואימניקים ושזו סאטירה. זה סרט שמוקדש למילואימניקים"
"חששנו להגיד לה", מספרת מאיה, "אני יושבת אצלה בבית ולא יודעת מאיפה היא תעוף עלי עכשיו אם אספר לה ואתחיל לדבר איתה כל היום על אבא שלה. אולי בכלל זה יבוא מהצד של אמא שלה ודווקא היא תשנא את הרעיון? לא גילינו לה במשך המון זמן שאנחנו עושים את זה. כל הזמן אמרנו 'אולי זה לא יקרה'. ככל שזה התקדם והגענו לשלב הליהוק היו לנו כל מיני שחקניות בראש, אבל הבנו שאין בן אדם יותר מתאים שאפשר לקרוא לו.
"יש בליהוק שלה משהו נוסטלגי, מחוותי ומהמם, שבא לידי ביטוי בדיאלוג שכתבנו לה, עם שורה שבה היא אומרת לחבורת סינים שמגיעה לבסיס: 'אתם לא בקטע של בדיחות אבא?' בסוף ארז גייס אותה".
אז פוליאקוב הבת ייצגה את אביה המנוח; שייקה לוי, לנצח סוחר הנדל"ן המצרי ויקטור חסון מהסרט המקורי, מבליח ב"גבעה 338" בהופעת אורח קצרה אך מתבקשת, ורק סמ"ר רפאל "ג'ינג'י" מוקד, כלומר גברי בנאי, נמנע מלהשלים מניין גשש בסרט. בנאי לא רק סירב להצעות לבוא ולגלם תפקיד קטן, סמלי אך משמעותי, אלא שבראיון שהעניק השחקן לעיתונאי רן בוקר בשבוע שעבר, הוא צוטט כשאמר "זה כבר נהיה פתטי, עברו 50 שנה. זה לא מעניין אותי".
"השאיפה שלנו היתה שיופיע בסרט מישהו שייצג את פולי, ויבואו שייקה וגברי", מגיב אפטר, "הצענו לשניהם להשתתף, גברי סירב בנימוס וקיבלנו את זה. אבל איזה כיף שיש לנו את שייקה".
