מתעניינים בסיפורים על דמויות גדולות מהחיים מתוך ההיסטוריה של עולם הפשע הבינלאומי? אם התשובה חיובית, בהחלט מומלץ לכם לצפות בסדרה התיעודית "לנסקי - הגנגסטר הציוני", שיצר הבמאי אבי מאור מרזוק.
הסדרה, שתעלה ב־15.8 (בכאן 11 וכאן BOX), מביאה את סיפורו של הגנגסטר היהודי מאיר לנסקי, מראשי המאפיה האמריקנית בימי תפארתה - זו שלאורך השנים העניקה השראה לעשרות סרטי אקשן הוליוודיים.
לנסקי, שנולד ב־1902 בחבל ארץ ששייך כיום לבלארוס, היה מהאנשים שבנו את לאס וגאס כעיר הימורים, ושדאגו לזרימת אלכוהול בתקופת היובש של שנות ה־20 וה־30. כמו כן, הוא היה ציוני נלהב, ובימים שלפני מדינת ישראל ובראשיתה דאג שיגיעו לכאן כסף ונשק, ואף אחד לא שאל אם ערימות המזומנים והרובים כשרים למהדרין או טבולים בדם.
הצצה לסדרה "לנסקי: גנגסטר ציוני" //זואה פילמס, כאן 11
"אסור לשכוח שלנסקי היה גנגסטר ועשה מעשים נוראים", אומר מרזוק. "זו הדילמה הגדולה שעליה מתבססת הסדרה: האם מדובר ביהודי רע או טוב? הרי מצד אחד הוא עבר על עשרת הדיברות, ומהצד השני, לקראת הקמת המדינה שליחים ציונים באו וביקשו כסף, ובאגסי סיגל, חברו של לנסקי, קיים דיאלוג עם סוכן של ארגון ההגנה ונתן לו מזוודות של מזומנים. סיגל היה פסיכופט ורוצח, ומדובר היה בכסף שחור, אבל כשאתה בונה מדינה ונלחם על הישרדותך - לכסף יש ריח?"
הסוד של מאיר לנסקי: איך מאפיונרים יהודים עזרו להקים את מדינת ישראל?
בקיץ 1970 נפל דבר בישראל: לנסקי, אז מאפיונר בן 68, נחת בנמל התעופה, ומתוקף חוק השבות ביקש להזדקן כאן בכבוד, כך שבבוא היום יזכה להיקבר בהר הזיתים בירושלים, לצד סבו וסבתו.
במשך יותר משנתיים הוא התגורר במרכז הארץ. הוא בילה ימים רבים במלון דן שעל חוף ימה של תל אביב, ולא מעט חודשים במלון אכדיה בהרצליה. אפשר היה לראות אותו מטייל עם כלבו ברחוב הירקון, או אוכל מרק קרעפלך במסעדת "קיטון" בדיזנגוף.
אלא שבאותם הימים השלטונות האמריקניים הפעילו לחץ כדי שהמאפיונר הבכיר יגורש מישראל, ובנובמבר 1972 לא עזרו ללנסקי חוק השבות ופעולותיו למען המדינה. רה"מ גולדה מאיר ובית המשפט הפנו לו גב - והוא נאלץ לעלות על מטוס בחזרה לאמריקה.
אחרי כל הרעש שהאמריקנים עשו, לנסקי נשפט לשנה וחצי מאסר על עבירות מס - עונש שגם אותו לא ריצה לבסוף. המאפיונר הגדול מצא את מותו במיאמי בינואר 1983, בגיל 80, ממחלת הסרטן.
במהלך התחקיר לסדרה, מי ששפכה אור על דמותו האניגמטית של המאפיונר היהודי היתה זלי דה טולדו, בת 83, סבתא לשלושה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים, המתגוררת כיום ברמת השרון. בשנות ה־70 היו לא מעט אנשים שהכירו אותה כמאהבת של לנסקי.
"40 שנים וחצי הפרידו בינינו, אבל אהבתי אותו כמו גבר, בכל המובנים", היא מספרת כשאנחנו נפגשים בדירתה. "מאיר היה האיש היקר בחיי, אחרי בתי. אני עדיין חולמת עליו בלילות. זה לא שאני אובססיבית, אבל הוא תמיד אצלי בראש".
"התחילו נגדי קמפיין": מאיר לנסקי בראיון לרשות השידור ב-1971
זלי היא טיפוס ששווה סדרה בעצמו: היא נולדה באיסטנבול למשפחה בורגנית, ובגיל 17, כשהיתה צעירה מצודדת ותוססת וכולם עסקו בניסיונות למצוא לה שידוך, קנתה כרטיס טיסה לישראל לבקר משפחה בחיפה - ובכרטיס חזור לא השתמשה.
"גרתי אצל דוד שלי, ואחרי זה אצל משפחה קרובה של אמי בבת ים", היא נזכרת. "רשמו אותי לאולפן בקיבוץ יד מרדכי, שם הכרתי את האקס שלי. תבין, הגעתי לישראל בחודש אפריל, ובדצמבר כבר הייתי נשואה, כשאני בת פחות מ־18. אלה היו נישואים נוראים. עברנו לגור בחצור הגלילית, בתי סימונה נולדה, וכשהיתה בת שנה וחצי לא יכולתי להמשיך. התגרשתי ועזבתי אותה שם. לא היה לי לאן ללכת, אז חזרתי לטורקיה".
אחרי שנה באיסטנבול החליטה זלי לשוב לישראל, והפעם ניסתה לפתוח דף חדש בירושלים. היא גרה בחדר צנוע בשכונת תלפיות, בשכנות למגורי הסופר ש"י עגנון, ובמהלך היום התפרנסה מעבודות שחורות בבתי מלון, עד שמישהי ייעצה לה לעבור למרכז - וכך היא מצאה את עצמה עובדת כמלצרית בלובי של מלון דן בתל אביב, אז מרכז העניינים.
"הגשתי קפה ועוגה בלובי, ומי לא היה שם", היא משחזרת. "פגשתי את רוטשילד ואת סופיה לורן. בית מפלגת העבודה עמד ממול, אז היה מאוד נחמד כשמשה דיין ואבא אבן היו מגיעים. הייתי היחידה ששירתה את גולדה מאיר כשישבה עם השגריר האמריקני, ונחשבתי אלופת הטיפים. היו נותנים לי שטר של 50 לירות, שהיה אז המון כסף, ואומרים: 'תשמרי את העודף'".
יום אחד הנהג של המלון הראה לזלי את כותרת העיתון, ושאל אם היא שמעה שמתאכסן אצלם גנגסטר מיליונר אמריקני. זלי לא ידעה על מה ועל מי הוא מדבר. "הופתעתי, כי תיארתי לעצמי גנגסטר עם סיגר בפה ואקדח בחגורה", היא צוחקת. "לא שמתי אליו לב בכלל".
באותו יום היא פגשה את דן, אחד מקבועי המלון, והתעניינה אם הוא שמע על המאפיונר שבחר להתגורר דווקא אצלם. הבחור אמר שלא, אבל התבדח והוסיף שהוא ממהר לברוח, שלא ייתקל בו במקרה במסדרון.
הדמות בוססה על מאיר לנסקי. היימן רות' ב"הסנדק 2"
"בערב ישב במלון שולחן גדול ועמוס באורחים, ודן קרא לי ושאל: 'פגשת כבר את הגנגסטר?'", היא מספרת. "לנסקי קם עם חיוך כל כך יפה, ואחר כך אמר: 'חייכתי אלייך כדי שלא תפחדי'. דן המשיך: 'נכון שהוא נחמד?' ואני, כולי אדומה ממבוכה, אמרתי: 'הוא נראה מקסים'. מאיר היה האיש הכי מתוק שאי־פעם פגשתי. כשהוא דיבר, מרוב אהבה היו לו דמעות בעיניים, כמו כשמדברים לתינוק או לחתול. התאהבתי בו באותו הרגע".
לנסקי לא היה בדיוק האיש הכי מרשים בחדר: יהודי נמוך קומה, בלי שום רמז לשחקן מרלון ברנדו, שגילם באותן השנים את הסנדק. "היו לו עיניים חודרות וחיוך מקסים, והוא היה מאוד סימפתי. הצחיק אותי בלי סוף", אומרת זלי. "עמדתי מאחורי הקופה, ואז שמעתי אותו אומר: 'אני לא יכול לקבל כאן ביצים והָאם, יש מצב שתכיני לי?' עניתי: 'בטח', למרות שלא ידעתי אפילו איך מבשלים ביצה. למחרת הוא כבר היה אצלי, העיר אותי בבוקר ואמר: 'הבאתי גם את הביצים'. הנחתי עליו ראש, כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות לי יותר. קשה להסביר את ההרגשה".
תרם לחיילים ולפצועים
זלי התגוררה ממש ליד מלון דן, ברחוב מנדלי מוכר ספרים פינת בן יהודה, ולנסקי, שהיה נשוי אז בשנית, היה חומק מאשתו ומגיע אליה. "ידעתי שהוא נשוי", זלי לא מתנצלת. "הכרתי את אשתו, טדי (תלמה שיר שוורץ, גרושה ואמא לשניים; א"ל), מהמלון, והיא מאוד אהבה אותי. אישה נהדרת, שיום אחד אמרה: 'יש בך כל כך הרבה אהבה, הגבר שיקבל את זה יהיה מאושר'".
לא רצית שמאיר יעזוב אותה למענך?
"אחרי הגירושים שעברתי בעצמי, מבחינתי נישואים היו טאבו. לא מדברים על זה, לא יקרה. מספיק היה לי אחד. רציתי לאהוב גבר, שהוא יאהב אותי - ושאשאר עצמאית".
באותן השנים החברה הישראלית היתה הרבה יותר שמרנית.
"אז מה? ידעתי שמאיר רוצה להישאר בארץ בגללי. הוא כתב לי יותר מאוחר: 'אין משהו בישראל שמחזיק אותי חוץ ממך'. כולם ניסו להפחיד אותי ממנו. 'איתו את יוצאת? השתגעת?'. באותה תקופה נשרפו מועדוני לילה, וחשבו שהוא מעורב בזה. תמיד הדביקו לו דברים, אבל לי לא היה אכפת".
לנסקי היה יוצא מהמלון לטייל עם כלבו ומגיע לדירתה של זלי. "אתה יודע למה הוא עזב את מלון דן ועבר למלון אכדיה?", היא צוחקת. "הכלב שלו, ברוזו, מה זה אהב אותי. כשמאיר היה רוצה לחזור לאשתו הכלב היה נושך אותו, כי הוא רצה להישאר. הוא היה נכנס מתחת לספה, ומאיר היה אומר לו: 'אתה כלב, אתה בוגד בי, זה לא מתאים לאופי שלך'. אני הייתי צוחקת. הוא היה יוצא מהמלון, והכלב היה מושך אותו אלי. מאיר אמר: 'אף אחד לא יצטרך לספר לאשתי עלייך, כי הכלב יביא אותה'".
"ידעתי שמאיר רוצה להישאר בארץ בגללי. הוא כתב לי: 'אין משהו שמחזיק אותי פה חוץ ממך'. כולם מסביבי ניסו להפחיד אותי: 'איתו את יוצאת? השתגעת?'. באותה תקופה נשרפו מועדוני לילה, וחשבו שהוא מעורב. תמיד הדביקו לו דברים, אבל לי לא היה אכפת"
זלי מודה שלא הכל זורם מבחינתה כיום, כשהיא חוזרת לסיפורים המרתקים מאותה תקופה. לדבריה, היו גם רגעים לא קלים ביחסים בינה לבין לנסקי, בייחוד כשבאותן שנים היא הרתה ללנסקי.
"בחרתי להפיל", היא עוצרת לשנייה. "הרי מספיק סבלתי מבת שלא גידלתי, אז שעוד ילד יגדל בלי אבא שגר בסמוך, או עם אב שייכנס לכלא, או שימות כי כבר היה מבוגר? בשבילי זאת היתה אחריות גדולה מדי".
במה הקשר עם לנסקי תרם לך?
"עזבתי את העבודה הקשה במלון בזכותו. הוא שאל: 'במה אני יכול לעזור?' ואמרתי לו: 'אני רוצה את בתי בחזרה'. בסוף הוא לא היה צריך להתערב, כי שלחתי לאשתו של האקס שלי הודעה: 'את יודעת עם מי אני נמצאת, אז תגידי לבעלך שאם הוא לא שולח את סימונה - אני אלך איתו בדרך הקשה'. אחרי שבוע בתי כבר היתה אצלי, והיום אנחנו בקשר נהדר. היא גרה פה, בבית שממול".
זלי מספרת שהיא ולנסקי היו משתטים כמו שני צעירים, ושלא היה דבר בהתנהגותו שהסגיר את היותו אחד הפושעים הגדולים שידעה ארה"ב. "שום אלימות לא היתה כלפיי", היא מדגישה. "כשהוא היה כועס, מקסימום הוא היה אומר: 'גברתי הצעירה'. בחיים לא שמעתי ממנו צעקה. להגיד 'פאק' הוא למד ממני. אני לא עושה ממנו צדיק, הוא בעצמו אמר שהוא לא כזה, אבל מי כן היה? פעם שאלתי אותו: 'ומה עם כל הרציחות שמדברים עליהן?' אז הוא אמר: 'מותק, בלעדיי המצב היה הרבה יותר גרוע'.
"פעם אחת שמעתי ממנו משהו שהראה את כוחו. כשערבים התחילו לקנות בתי מלון במיאמי, זה שיגע אותו. הוא אמר: 'אם זה יימשך ככה, תהיה להם בעיה רצינית של סכסוך עבודה'. עדיין היתה לו מילה בארגוני העובדים".
הוא לא הרחיב בשיחות ביניכם על עברו?
"גם לא לחצתי עליו. יום אחד הוא כתב לי הסבר למה הוא לא מספר. אמר שאם אי־פעם יזמינו אותי להעיד נגדו בבית המשפט, הוא רוצה שאשבע בלב שלם שאני לא יודעת כלום".
בשהותו בישראל לנסקי כבר החל להתערבב בחיים התל־אביביים, ואיש לא הופתע לראות אותו מטייל ברחוב. לעיתים הוא היה מגיע למדורי הרכילות בעיתונים, ולא פעם תרם לחיילי צה"ל, נפגש עם פצועים והכיר רבים מהבכירים - אלה שבאותו הזמן ממש ספגו לחצים מצד האמריקנים להסגיר אותו אליהם, כדי שיעמוד למשפט בארה"ב על עברו האפל. הדברים הגיעו לכדי לחצים שהפעיל נשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון, על רה"מ גולדה מאיר.
זה היה מאבק משפטי ארוך ומתיש. לנסקי ועורכי דינו ניסו להיתלות בחוק השבות, ומנגד עמד הסעיף בחוק המונע עלייה לארץ מאדם בעל עבר פלילי שיכול לסכן את שלום הציבור.
"באותה תקופה אריק שרון, שהיה אלוף פיקוד דרום, שלח למאיר הודעה: 'אתה לא הולך לשום מקום, זו גם המדינה שלנו, ולצבא יש מה לומר'", מספרת זלי. "מאיר אמר לי: 'לפני שאגרום למלחמת אחים, אני אלך'. באיזה מקום הוא גם כתב לי: 'אם היו אומרים שאגרום נזק ליחסים בין ישראל לארה"ב, הייתי נכנס לשגרירות האמריקנית ומסגיר את עצמי וחוסך עצבים, כסף ובריאות'. הוא כל הזמן קיווה שייתנו לו להישאר".
"היום משתוקקים באמריקה לאנשים חזקים כמו לנסקי, שבטח היה מארגן קבוצות מול כל המפגינים שצועקים 'מהנהר ועד הים' ומראה להם איפה הנהר נמצא. בזמנו הנאצים עשו מצעדים בניו יורק, ומאיר זרק אותם מהחלונות. את הבורות רק כוח מפחיד"
בית המשפט לא נתן ללנסקי את הכבוד, ובנובמבר 1972 הגנגסטר האמריקני נאלץ להיפרד מישראל. "מאיר בא לבקר אותי, וכששאלתי מתי הוא עוזב הוא ענה: 'מחר'. הדם ירד ממני באותה שנייה", זלי נזכרת. "הוא אמר לי: 'אל תעשי את זה יותר קשה'. חיבקתי אותו ובכיתי. למחרת, עם כל הליווי המשטרתי, שמעתי דפיקות. פתחתי, ומאיר עמד בדלת. עוד נשיקה, עוד חיבוק, ואחרי עשר דקות הוא הלך. פתחתי את החלון וצעקתי: 'אני מבטיחה שאעשה הכל כדי שיידעו את האמת'. הוא היה ג'נטלמן".
ופושע רציני, בל נשכח.
"כל המאפיה של אז היו ג'נטלמנים. זה לא כמו היום, הפרֵחים האלה שזורקים פצצות. מאיר אמר לי: 'כשאנחנו היינו באזור, היהודים ישנו בשקט'. אבל מי התבייש בהם? העיתונות היהודית בארה"ב. מאיר אמר: 'אין דבר יותר גרוע מיהודי ליברלי'. היום משתוקקים באמריקה לאנשים חזקים כמו לנסקי, שבטח היה מארגן קבוצות מול כל המפגינים שצועקים 'מהנהר ועד הים' ומראה להם איפה הנהר נמצא. בזמנו הנאצים היו חזקים, עשו מצעדים בשדרה החמישית בניו יורק - והוא גמר אותם, זרק אותם מהחלונות. את הבורות רק כוח מפחיד".
"את לא מופיעה בצוואה"
לנסקי חזר לארה"ב ב־1972, ומכל הרעש על הפושע הגדול נותר בסוף משפט שהסתיים בקול ענות חלושה. ובכל זאת, מאז הוא לא שב לישראל. "אמרתי לו: 'עם מצב הבריאות שלך, אל תבוא. אתה תרצה בעיות עם אשתך ועם המשפחה?'"
הקשר בין השניים נמשך בשיחות טלפון ארוכות ובמכתבים. עד היום זלי מחזיקה מאות מכתבים שקיבלה מלנסקי לאורך השנים, כולם שמורים בתיבה. "הוא כתב פעמיים ביום", היא נזכרת. "היה הולך לחברים להתקשר אלי, כי צותתו לטלפון שלו בבית, והשיחות היו יקרות. היו לו חשבונות טלפון עצומים, והחברים שלו לא רצו לקבל ממנו כסף, ולכן הוא הרגיש לא בנוח. אז הוא בחר לכתוב - והרבה".
במשך השנים לנסקי הטיס את זלי למיאמי, כדי שתהיה קרובה אליו. "באחד המקרים עמדתי לנסוע לארה"ב לביקור, והוא כתב: 'אל תבואי, כי הבן של אשתי הכניס את עצמו לצרות'", היא נזכרת. "התברר שהבן רב עם מישהו והרג אותו. חיכיתי כמה חודשים עד שמאיר נתן לי אור ירוק. בפגישה הראשונה שלנו הוא קיבל שיחת טלפון שהרגו את הבן של אשתו, כנראה כנקמה. התחלתי לחשוב מה אני עושה: אשתו נמצאת באבל והוא יבוא אלי כל הזמן? לא היה לי נעים ממנה. החלטתי להזמין טיסה ולעזוב למחרת. מאיר כעס: 'עזבת אותי בימים הכי קשים'. אמרתי לו: 'כן, אבל לאשתך היו ימים יותר קשים'".
השנים חלפו ולנסקי חלה בסרטן. גם המרחק הרב עשה את שלו. זלי מצאה את מקומה כאשת יחסי הציבור של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, והיתה שקועה בעבודתה מבוקר ועד ערב. "זה היה ג'וב חיי", היא נזכרת. "עשיתי תיאומי נסיעות, קבלות פנים, בכל לילה הייתי בקונצרט כמארחת. עבדתי שם עשר שנים, ומאוד אהבתי את זה".
הקשר שלה עם לנסקי הלך והתעמעם, השיחות הלכו ופחתו, עד שיום אחד, בינואר 1983, אחותה של זלי התקשרה וסיפרה שבחדשות הודיעו שלנסקי נפטר מסרטן בביתו במיאמי.
"באותו לילה התלבשתי יפה", היא מספרת. "בדרך כלל אני עם שחור, אבל הפעם שמתי בגד צהוב, התאפרתי, הלכתי לעבודה ואמרתי לעצמי: 'הוא פתח לך את הדלת. עכשיו החיים לפנייך, ואת תלכי עם הכוחות שקיבלת ממנו'".
הוא הוריש לך משהו?
"למרות השמועות, מאיר לא היה איש עשיר, כי לא נתנו לו לעבוד. פעם הוא רצה להשקיע בחברת נפט. יצאה לעיתונות תמונה שהוא עולה על מטוס פרטי בדרך לשדה הנפט, ולמחרת נכתב 'המאפיה משתלטת'. מנכ"ל החברה התקשר ואמר: 'קח את הכסף בחזרה, אנחנו לא יכולים לעשות עסקים'. בכל דבר הכפישו אותו.
"מאיר היה יכול להיות איש מאוד־מאוד עשיר, אבל בארוחה האחרונה שלי איתו הוא אמר לי: 'את לא מופיעה בצוואה'. אבל הוא קנה לי דירה, וחייתי על חשבונו כל השנים. חיינו בסדר".
"במה ישראל היתה נלחמת אם לא היו לה נשק, כסף ומטוסים שנשלחו על ידי יהודי קטן בשם לנסקי? גולדה לא רצתה בזמנו קשר עם המאפיה, אבל מאיר כתב לי אז שהוא עזר להפסיק שליחת נשק לערבים. הוא תרם המון למדינה, נזרק על ידיה, ולא התלונן אפילו פעם אחת"
בהמשך חייה כיהנה זלי כנספחת התרבות של ישראל בטורקיה וכיושבת ראש התאחדות יוצאי טורקיה, ועד לא מזמן ניהלה רומן ארוך עם מי שבעברו היה שגריר אוסטריה בישראל. לפני כמה שנים הוציאה באנגלית את הספר "הם קראו לו גנגסטר", על תקופתה לצד לנסקי. הספר לא תורגם לעברית, אבל בעקבות פרסומו, נכדו של לנסקי יצר איתה קשר וביקש להכירה. "אמרתי לו שאין לי בכך עניין. גם הנכדה של מאיר כתבה לי: 'עשית הכל בשביל כסף, אבל האהבה הגדולה של סבא שלי היתה לסבתי'. אפילו לא עניתי לה".
מילה ששווה עשרה בנקים
זלי מתגוררת כיום בדירתה ברמת השרון, עם ארבעת חתוליה. אישה אנרגטית וצחקנית שעברה הרבה בחייה, אבל ניכר שהיא עדיין מרגישה חוב לגבר שכבר יותר מ־43 שנים אינו בסביבה כדי לתת לה גב וחיבוק כמו פעם.
"במה ישראל היתה נלחמת אם לא היו לה נשק, כסף ומטוסים שנשלחו על ידי יהודי קטן בשם מאיר לנסקי?", היא שואלת. "גולדה לא רצתה בזמנו קשר עם המאפיה, אבל מאיר כתב לי אז שסיפרו שיש איטלקי ששולח נשק לערבים בארץ. הוא הכיר אותו, צלצל אליו ואמר לו: 'זה צריך להיפסק עכשיו' - וזה אכן נפסק. מאיר תרם המון למדינה, נזרק על ידיה, ולא התלונן אפילו פעם אחת. אפילו רפי איתן, שהיה בכיר במוסד ובשב"כ, סיפר לא פעם על העזרה של לנסקי".
את עצמך הכרת את הבכירים האלה?
"יום אחד הייתי אצל מאיר כשאשתו לא היתה, ובלילה שמענו דפיקות בדלת. רפי איתן הגיע בלי להודיע. מאיר אמר: 'בואי, תעשי לנו קפה'. יצאתי מהחדר בפיג'מה, והם התעסקו בענייניהם. אחרי שנים, כשרפי יצא לעולם העסקים, הוא פגש יום אחד את מאיר באיזה בית מלון, ואפילו לא אמר לו שלום. מאיר כתב לי: 'יש לו משקפיים עבים, אבל אופי יותר קצר מהראייה'. תבין, כשמאיר נתן מילה - היא היתה שווה עשרה בנקים".
מאיר לנסקי, המאהבת, התרומה לישראל - והסדרה החדשה
| העובדה / התחום | פרטים מרכזיים וסיפור הרקע | השורה התחתונה / נקודת הציון |
|---|---|---|
| 1. סדרה חדשה על מאיר לנסקי | יציאת הסדרה התיעודית "לנסקי - הגנגסטר הציוני" (בכאן 11 וכאן BOX). | דוקו חדש על הסיפור הלא מוכר של מאיר לנסקי. |
| 2. הדמות המרכזית | מאיר לנסקי – מראשי המאפיה בארה"ב וההשראה לדמותו של היימן רות' ב"הסנדק 2". | הצד של המאפיונר היהודי שאף אחד לא הכיר. |
| 3. התרומה לישראל | הזרמת כספים שחורים ונשק לארגון "ההגנה" ולמדינה שבדרך. | דווקא מאיר לנסקי, שידוע כמאפיונר, סייע להקמת מדינת ישראל כאיש צללים. |
| 4. הזווית האישית | סיפור האהבה עם זלי דה טולדו (83) במהלך שנות שהותו בתל אביב. | למאפיונר ששלט ביד רמה בעולם הפשע היה גם צד רומנטי: מאהב עדין ומחזר מקסים. |
| 5. הסיום והדרמה | לחץ מנשיא ארה"ב ניקסון על גולדה מאיר שהוביל לגירושו מישראל. ב-1983 נפטר מסרטן. | דה טולדו זוכרת את הרומן עם מאיר לנסקי עד היום, ואומרת כי מדינת ישראל חייבת לו הרבה מאוד. |
