תעתוע קטן של ההיסטוריה

יש פעמים שההיסטוריה מתעתעת. הטוב הוא רע, הרע הוא טוב, ובחלק גדול מהמקרים - ההיסטוריה הנלמדת דורסת את העובדות. אז בואו איתי למסע לעבר הכרזת המדינה וכיצד היא נכרכה בגורלם של שני יהודים אמריקנים.

זה סיפור על שני יהודים, האחד גנגסטר, השני נשיא אוניברסיטה. אחד הוא מטר חמישים של יהדות קשוחה, שהמציא את הפשע המאורגן בארה"ב. השני, דוקטור ורב רפורמי, מנהיג יהודי עם קשרים בבית הלבן.

מאיר לנסקי נולד בשם מאיר סוכולנסקי בעיר גרודנו בביילורוסיה. הוא גדל בלואר איסט סייד בניו יורק והפך לאחד מנעריו של ארנולד רוטשטיין בימי חוק היובש. חוץ מלהיות גנגסטר הוא גם היה יהודי חם. בשנות ה־30 האנטישמיות בארה"ב פרחה. הנרי פורד, הבעלים והמייסד של מפעל פורד, הציב תמונה של היטלר על מכתבתו, והצורר עצמו ראה בפורד מורה רוחני.

צ'ארלס לינדברג, הטייס האגדי, לקח חלק בתעמולה אנטישמית ארסית. עצרות אנטישמיות היו עניין שבשגרה, גם בניו יורק, עיר בעלת אוכלוסייה יהודית עצומה. מאיר לנסקי וחבריו פירקו עצרות נאצים עם אלות בייסבול.

בראיון שנתן לעיתונאי המנוח אורי דן, סיפר לנסקי: ''ידענו איך לטפל בהם. האיטלקים שהכרתי הציעו לעזור, אבל זה היה עניין של כבוד ולא הסכמתי. אני חייב לומר שנהניתי מאוד להחטיף מכות לנאצים. היו פעמים שהענקנו לאנטישמי קולני במיוחד טיפול מיוחד, אבל הנקודה העיקרית היתה ללמד אותם לקח, שיבינו שאי אפשר להתעלל ביהודים".

ד"ר יהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארה"ב, היה ממייסדי האוניברסיטה העברית ונשיא האוניברסיטה עד מותו. הוא מעולם לא היכה איש, ספק אם החזיק מחבט בייסבול בחייו. מאגנס היה פציפיסט ואנטי־אימפריאליסט והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. מאז עלייתו לארץ ב־1922, תמך בהקמת מדינה דו־לאומית ואף היה חבר מקורב לאגודת "ברית שלום" שחתרה להשגת מטרה זאת.

בעצם ימי השואה מתאר מאגנס ביומנו את התלבטויותיו: מחד, נאמנותו לרעיון האחווה הבין־דתית עם ערביי הארץ לבין שוועת אחיו הנרצחים. "איך היהודי נקרע לגזרים... האם יאמר שהשמירה העצמית היא החוק הראשון בטבע? אם יחליט לטובת עצמו, הרי מצפונו האנושי, רגש האחווה שבו יציקוהו. אם יחליט לטובת הערבים, הרי אחיו הנרדף זועק אליו מארצות הדיכוי - אין מוצא". לאחר פרוץ מלחמת השחרור ביקש מאגנס לעצור את יישום החלטת האו"ם לחלוקת הארץ ולפעול למען ההצעה של מחלקת המדינה האמריקנית, שביקשה להקפיא את החלוקה ולהקים משטר נאמנות בינלאומי.

ערב הכרזת המדינה, וחרף מחלתו, טס מאגנס לכינוס בניו יורק, ובו התבטא נגד המלחמה שהתנהלה בישראל וקבע שמדינה ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה, ומלחמה לא בונה שום דבר: "אנחנו יכולים 'לקחת' את חיפה, טבריה, יפו ועוד הרבה נקודות בארץ, אבל נהיה כמו הגרמנים - בסוף נפסיד את המלחמה".

ב־4 במאי פגש מאגנס את מזכיר המדינה הגנרל מרשל. על פי פרוטוקול הפגישה ביקש מאגנס כי ארה"ב תפעיל לחץ כבד על היהודים באמצעות הטלת סנקציות. "באפשרות ארה"ב להפעיל לחץ כבד הן על הערבים והן על היהודים", הציע מאגנס, "אם תטיל אפילו סנקציות כלכליות חלקיות, כי היישוב היהודי בארץ ישראל הוא פרי התפתחות מלאכותית, ואם כי לעבודת היהודים אמנם הישגים יפים רבים, כגון חוות חקלאיות, אוניברסיטאות ובתי חולים - אך הם פועל יוצא של תרומות מארה"ב - ועתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכל...".

השיחה חיזקה את עמדות שר החוץ האמריקני כנגד הכרזת מדינת ישראל. יומיים אחר כך, ב־6 במאי, מרשל הפגיש את מאגנס עם הנשיא הארי טרומן. הרב היה אחד האישים המקובלים על הממסד האמריקני. מחלקת המדינה תמכה בלב חפץ בתוכניותיו. רק העובדה שאף מדינה מחוץ לארה"ב לא הסכימה לשמש כוח במשטר הנאמנות, מנעה את מימוש הקטסטרופה.

באותו זמן ממש, באותה ניו יורק, מאיר לנסקי סייע לרכישת נשק ולהברחתו ליישוב העברי בארץ ישראל. בהוראת המאפיה, הסוורים של האיגוד המקצועי בנמל חיבלו באספקת הנשק שרכשו מדינות ערב ללא הגבלה מצד השלטונות האמריקניים. משלוחי נשק נפלו למים בטעות ואבדו במצולות. האיגוד אף סייע להבריח לישראל נשק ואמצעי לחימה אחרים דרך נמל ניו יורק, פעילות מסוכנת ואסורה בגלל האמברגו על אספקת נשק לישראל. בעצרת בניו יורק שערכה גולדה מאיר, לנסקי והמאפיה תרמו מיליון דולר (סכום עתק ב־48'). בעוד לנסקי מבריח לישראל נשק, מאגנס ואנשיו מנהלים מאבק נגד חיים ויצמן, המבקש מהממשל להכיר במדינת ישראל.

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, דוד בן־גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. מאגנס חולה במלון. ארה"ב, שבה תלה את תקוותיו, ממהרת להכיר במדינה החדשה. ביום המחרת מתחילה פלישת צבאות ערב. מאגנס שולח מברק נוסף למחלקת המדינה האמריקנית, ובו הודיע כי הגנת ישראל הצעירה עולה למדינה 4 מיליון דולר בחודש. במברק, מאגנס קרא לוושינגטון לנתק את ישראל מהמקורות הכספיים של היהודים באמריקה כדי לקדם את סיום המלחמה.

מאגנס נפטר באוקטובר 48' בניו יורק. עצמותיו הועלו לקבורה בירושלים. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה העברית והשדרה המרכזית בקמפוס אדמונד ספרא גבעת רם הוקמו על שמו.
בחודש יולי 1970 הגיע מאיר לנסקי לישראל. בפברואר 71' הוגשו נגדו בפלורידה כתבי אישום בעבירות מס. בארה"ב נמנעו מלבקש את הסגרתו מכיוון שעבירות המס שבהן הואשם היו קלות, אולם פעלו מאחורי הקלעים. הם הפעילו לחץ על גולדה.

שר הפנים יוסף בורג דחה את בקשת לנסקי למימוש חוק השבות, בנימוק שהוא "בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". לנסקי ערער לבג"ץ. "ללנסקי אין עבר פלילי במובנו של מונח זה בחוק השבות הישראלי", טען פרקליטו של לנסקי. פרקליט המדינה עו"ד גבריאל בך ענה: "לו אל קפונה היה יהודי, ודאי היה עולה ביום מן הימים ארצה". לאחר משפט מתוקשר, דחה נשיא בית המשפט העליון אגרנט את העתירה בטענה כי "עברו הפלילי של לנסקי מהווה סכנה לשלום הציבור". לנסקי חויב בהוצאות המשפט וחזר לארה"ב, שם זוכה מכל העבירות שעמדו נגדו.