כדורגל? הסיפור הכי מרגש אצל לאמין ימאל נמצא בין האותיות

לכל אחד יש את רגע המונדיאל שלו. זה נזכר בבלימה הזו בדקה ההיא וההוא בהבקעה הזו וזה בהחמצה פלונית וזו בהרחקה אלמונית. הרגע שלי במונדיאל - ואני בטוח שאני חולק אותו עם עוד ישראלים רבים - היה הרגע שבו שמעתי לראשונה שהשם של לאמין ימאל הוא פלינדרום. אפשר לקרוא אותו משני הכיוונים. כמו דוד. כמו סוס. כמו רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר (של ערן הדס). ופתאום, כל הסיפור הזה של המונדיאל קיבל תפנית. פתאום נולד גם לי רגע. ומה שקרה לי באותו רגע זה כנראה מה שקורה לאוהדי כדורגל ברגעים גדולים במשחק. ההרגשה שדבר־מה גדול מאיתנו מתגלה פתאום, ברגע של הארה, אל מול עינינו. ותודה ליונתן גרובר המתוק על זה.

מה הסיפור הגדול של הגילוי הזה? זה לא רק הריגוש הקטן שבגילוי והקריצה של "תראו איזה קטע". יש בזה עוד משהו, שאני תוהה לפשרו המדויק.

אני זוכר שנחשפנו בילדות, שגם היתה מבחינתי נטולת כדורגל, לפלא הנפלא בכתביו של רבי אברהם אבן עזרא, שבתשובה לשאלה מה דינו של דבש שנפל לתוכו חרק הגיש את הפלינדרום הגאוני "פרשנו: רעבתן שבדבש נתבער ונשרף", שזהו טקסט שניתן לקרוא אותו מכל פינה כמעט. נסו. טוב, אבל מזה לא חוכמה להתפעל. גם לא מ"דעו מאביכם כי לא בוש אבוש, שוב אשוב אליכם כי בא מועד", תשובתו הפלינדרומית של אותו אבן עזרא לשאלה הפלינדרומית "אבי, אל חי שמך, למה מלך משיח לא יבא?" וואו. איזו גאונות.

אני מדבר על אזורים הרבה פחות זוהרים, כמו הרגע שאני זוכר היטב שבו נודע לי לראשונה ש"נטול גלוטן" הוא פלינדרום. וואו. זה היה חתיכת רגע. אין לי שום עניין לא עם צליאק ולא עם גלוטן. זה לא שם של להקה ולא של ספר עתיק. אין שום קונטציות נושאות בשורה לביטוי הטכני־רפואי הזה, אבל אני ממש זוכר את הרגע כרגע זוהר.

אני חושב שאני יודע מה יש כאן: התרגשות. כשגילוי פתאומי פוגש התאמה אסתטית זה נעים ונחמד, אבל כשכל זה מתרחש בזירת השפה יש כאן עוד משהו - יש כאן התרגשות. השפה אצלנו היא מוקד חיים והתחברות חווייתית, וכשמתגלה בה מפץ כזה הוא גורם להתעוררות רגשית. גם גילוי מפעים בתחומי המדע הפופולרי הוא מקור לעונג ולנחת. כשזה קורה בתחומי השפה והמילה, זהו מפץ מסוג אחר לגמרי.

גילוי מפעים בתחומי המדע הפופולרי הוא מקור לעונג ולנחת. כשזה קורה בתחומי השפה והמילה, זהו מפץ מסוג אחר לגמרי

למה אנשים צוחקים מבדיחות מילוליות? בקטע פופולרי מאוד של אודי כגן הגאון שרץ ברשת, הוא מספר על הופעת הסטנד־אפ הראשונה שלו, כשהיה נער בשכונה. הוא מצטט בדיחות שלו מאז: "איך קוראים לקצב השכונתי? עזרא. עזרא צחתי. ולאשתו? עופרה. עופרה צחתי. בתו הצמחונית היא כבר לורה. לורה צחתי". הקהל מת מצחוק, והוא כמובן אומר להם: "אתם לא מתביישים? אתם תת־רמה", והם ממשיכים לצחוק. למה הם צוחקים? כי זה ממש־ממש מצחיק, אבל זה גם מרגש, כי זו שפה. כשם שסטנדאפיסטים מרבים להתגסס, כי מנוע הריגוש של ההעזה הסקסיסטית מתגבר את מנוע הצחוק האובייקטיבי - כך גם בבדיחות מתחום הלשון. זה מצחיק כי זה מצחיק. "עזרא צחתי" זה ממש מצחיק, ומכיוון שזה מתרחש בתחום השפה האהוב והסנטימנטלי, זה גם גורם לריגוש.

זה לא שאין ברקע את סכנת הכפייתיות הסמויה. אין זה סוד שמסתובבים בינינו אנשים שמילים ומשפטים הם עבורם רק בסיס לשנינה מיותרת שתבוא בעוד רגע. כאלה שעסוקים כל הזמן ביצירה אינסופית שבנויה על השפה ורבדיה. אגב, גם לגביהם, טעות היא לחשוב שהאובססיה שלהם מצויה בתחום ההומור. הם לא מנסים להצחיק כל הזמן, הם כבר יודעים מזמן שזה לא מצחיק. הם מנסים לרגש, או, יותר נכון, להדביק אחרים בהתרגשות שלהם, ומרוב התרגשות לא שמים לב שזה מייגע, ובוודאי לא מצחיק. וגם להם אני לגמרי סולח, כי זה לגמרי־לגמרי מרגש. כל גילוי בשפה, כל מהלך לשוני שיושב טוב, הוא חתיכת התרגשות קטנה. למה? כי זו שפה.

ונהפוכו. מהו פלינדרום?

ואני חושב שצריך להפסיק לגחך כשמישהו בסביבה נותן שנינה לשונית טובה. אני גם חושב שצריך להפסיק לגחך כשמישהו משתמש בביטוי "שנינה לשונית טובה". וצריך להפסיק עם המיתוג הלא־מספיק־טוב "בדיחות אבא". מקור הגיחוך הוא ברוצים־להיות, שחושבים שכך הם ייתפסו כמעודכנים. יש מבחן אחד ויחיד להומור טוב: מצחיק או לא מצחיק. אם הוא לא מצחיק - מן השמיים ירחמו עליו. לא יעבוד. אבל אם הוא מצחיק - כל מנוע ריגוש נוסף שפועל בסביבתו, סלפסטיק או גסות חצופה או ריגוש־שפה ישדרג אותו ויעיף אותו. וכשזו השפה, זה לא מוריד מכבודו, אלא רק מעלה ומשדרג.

על כן, כשבתי התחילה לעשות פרצופים כשאביה התחיל להתלהב מול המסך, להתנועע במרץ ולהכריז "יואו! לאמין ימאל זה פלינדרום!", אמרתי לה: "יאללה, יאללה. די להתנשא". ובלילה, כשהסתיימו המשחקים וכבר שכחנו מזה, כתבתי לה: "דולב ירדן, לך לכל נדרי בלוד. לילה טוב מותק".