"דוגמניות שמנות? מצטערת, לא יכולה להיכנע לרעיון הזה"

לאנגלים יש את ויוויאן ווסטווד, לארה"ב את בטסי ג'ונסון, ולנו יש את טובל'ה חסין. גם בגיל 80, ואחרי 40 שנות קריירה ענפה, מעצבת האופנה הוותיקה מדברת בלי לעצור. סיפור רודף סיפור, זיכרון מוביל לעוד זיכרון. קופצת בין דיזנגוף של האייטיז, נסיעות לפריז, בדים שהביאה מאמסטרדם, לקוחות בלתי נשכחות ורעיונות שנולדו באמצע הלילה.

"אני רק רוצה שיגידו עלי שהייתי בן אדם טוב", היא אומרת בחצי חיוך ביישני, כשל ילדה, מחוץ לחנות ולסטודיו שלה ושל בתה הבכורה, נעמה, ברוטשילד בתל אביב. "לא המעצבת הכי גדולה, לא האמנית הכי מקורית - רק בן אדם טוב".

יש מעצבים שבונים מותג, יש שבונים שפה. טובל'ה שייכת לקבוצה שלישית: זו שיודעת לקחת את הכאב הפרטי ולהפוך אותו ליופי. כאחת הנשים שעיצבו את הטעם הישראלי, היא חיברה חתיכות בד ורקמה מהן זהות מקומית שלא דמתה לשום דבר אחר. היא הוכיחה שמעבר לטרנדים, אופנה יכולה להיות זיכרון, נחמה, אומץ, אפילו ריפוי. ובזמן שמעצבים מקומיים הביטו לפריז ולמילאנו, היא יצרה שפה שנולדה כאן, מלאה רקמות, שכבות, זהב, קטיפה וחופש יצירתי שלא ביקש רשות מאיש.

הסטודיו של טובל'ה ונעמה חסין שוכן כיום רחוק מאוד מהחנות המיתולוגית בדיזנגוף, שבשנות ה־80 שימשה אתר עלייה לרגל. אין כאן חלון ראווה נוצץ, ואין מוכרות שמסתובבות בין קולבים, אבל יש שולחנות עבודה עמוסים גלילי בד, סקיצות, חוטי רקמה והמון צבע וציורים של טובל'ה. התחושה היא פחות של חנות אופנה ויותר של סטודיו לאמנות."אני אף פעם לא אומרת שאני מעצבת, אני אמנית שממציאה", היא פוסקת.

הסיפור של טובל'ה לא מתחיל בדיזנגוף, ואפילו לא בתל אביב. הוא מתחיל בקיבוץ משמרות. "על ההורים שלי אני לא רוצה לדבר", היא עוצרת לרגע, "זה לא עושה לי טוב". מתברר שיש סיפורים שגם בגיל גבורות עדיין כואב לספר.

היא נולדה במשמרות בשם טובה מרון להורים שעלו מלטביה לפני מלחמת העולם השנייה. אמה אפתה עוגות לפרנסתה, האב עבד כנהג ובהמשך כאיש מכירות. הם היו ארבעה אחים בבית, אבל כששואלים את טובל'ה על ילדותה היא לא מדברת על שדות ירוקים, פרדסים או אידיאל הקיבוץ - היא מדברת על פחד.

"החיים בקיבוץ הצילו אותי, בית הילדים הציל אותי", היא אומרת בנחרצות.

גם הלינה המשותפת, שנגדה הופנתה עם השנים המון ביקורת?

"עברתי התעללות כילדה. בדרך כלל בית הילדים בקיבוץ היה זיכרון נורא לילדים של אז, בגלל הלינה משותפת, אבל אותי הלינה המשותפת דווקא הצילה. היה לי לאן לברוח. היתה לי ילדות קשה. אני בת 80, ואולי החוויה היא מה שעיצבה אותי ואת מי שאני, אבל בהחלט הייתי מוותרת על זה. כילדה, חייתי בפחד. בקיבוץ קראו לי 'שיידה', מלשון שד, והמצאתי לעצמי עולם משלי, רחוק מהמפלצת והטיפשה (כך טובל'ה מכנה את אביה ואמה, בהתאמה; ל"ג) שהביאו אותי לעולם.

"כילדה חייתי בפחד. הייתי מאוד בודדה, והמצאתי לעצמי עולם משלי. אני ושלום חנוך היינו ישנים בבית הילדים ראש ליד ראש. בלילה היו יללות תנים, ושלום היה מסתובב לכיווני על הכרית, וגם אני אליו. לי זה הרחיק את הפחדים, ואצלו אולי כבר אז זה הפך למוזיקה"

"אמא שלי היתה אישה מוכה. היא שירתה את אבא שלי, ותמיד דאגה להתרוצץ סביבו ולהכין לו אוכל על השולחן כשהוא חוזר. יום אחד היא לא הספיקה. הוא כל כך התעצבן, שלקח את הקומקום עם המים הרותחים ופשוט הטיח אותו בחוזקה על הרצפה. אני עמדתי שם ורעדתי.

"אני לא אשכח איך בגיל 6 עצרה אותי מישהי מהקיבוץ ואמרה לי 'אבא שלך הטריד אותי'. כילדה בת 6, מה אני אמורה להבין מזה? והיא לא היתה האישה היחידה. רק בגיל 60, אחרי שנים של טיפול, חזרו אלי כל הזיכרונות שהדחקתי במשך שנים. ההתעללות המינית".

טובל'ה לא רוצה להרחיב על הטראומה, וגם לא להתעכב על ממדיה, וזו אולי הסיבה שהיא בחרה עם השנים לבנות לעצמה עולם אחר, של יופי, שבו אפשר לקחת בד ולהפוך אותו ליצירה שמעלה חיוך. "הייתי ילדה מאוד בודדה", היא אומרת בפשטות. "יצרתי לעצמי עולם".

בעולם הזה היה גם ילד אחד שישן במיטה הסמוכה בבית הילדים. קראו לו שלום חנוך. "היינו ישנים ראש ליד ראש", היא צוחקת. "בלילה היו יללות של תנים, ושלום היה מסובב את ראשו לכיוון שלי על הכרית, וגם אני אליו. לי זה הרחיק את הפחדים, ואצלו אולי כבר אז זה הפך למוזיקה".

אמרת עליו לא פעם שהוא היה אהבה נכזבת שלך ושנפגעת ממנו. הטחת בו בפומבי שמאז השיר "אהבת נעוריי" הוא לא הוציא אף להיט.

"שלום תמיד היה כוכב, מהיום שהוא נולד, ואני הייתי הילדה הבעייתית. הערצתי את ההורים שלו, וקינאתי בהם מתוך רגשי נחיתות. כל החיים כעסתי ששואלים אותי בראיונות על שלום, אז אמרתי דברים שפחות חשבתי. הוא גאון בתחומו כמו שאני גאונה בתחומי, ואני גאה בזה שגדלנו באותו מקום ושחלקנו ביחד ילדות, בחלקה קסומה ובחלקה - לפחות בצד שלי - קשה מאוד. הגיע הזמן שאוותר על רגשי הנחיתות ושאתן לו את המקום שלו. אני מקווה שבעוד חודשיים, כשהוא יחגוג 80, אולי פעם אחת ישאלו אותו עלי".

הפך לשיר מריבה. "אהבת נעוריי" של שלום חנוך

לדבריה, היא לא היתה מהילדים המקובלים, וגם בבית הספר לא מצאה את עצמה. "לא למדתי", היא מושכת בכתפיים. "ידעתי לקרוא ולכתוב. זהו". גם כששלחו אותה לבית ספר חקלאי היא לא הרגישה שייכת. רק בשירות הצבאי היא הרגישה לראשונה בחייה שיש לה מקום. "נלחמתי כדי להתגייס, הצבא בכלל לא רצה אותי. הדבר היחיד שהמפלצת שהביא אותי לעולם עשה בשבילי היה להרים טלפון לרפול (רפאל איתן ז"ל, שהיה אז מח"ט הצנחנים; ל"ג) ולסדר לי להיות פקידה בצנחנים. פרחתי שם, פתאום הרגשתי שיש לי משמעות, לא רציתי שהצבא ייגמר".

יום אחרי שחרורה היא ארזה מזוודה קטנה ועלתה על אוטובוס לתל אביב. בלי תוכנית, בלי כסף ובלי חלום להפוך לאחת ממעצבות האופנה המשפיעות בישראל - פשוט רצתה חיים חדשים. היא עבדה כמוכרת בחנויות בגדים, ועד מהרה גילתה שיש לה כישרון נדיר. "כל חנות שהגעתי אליה הצליחה, והייתי עושה לבעלים קופות גדולות. אני מוכרנית ואני טובה בזה".

"הפכו אותי לקפלניסטית"

בשנות ה־80 וה־90 רחוב דיזנגוף שלט ביד רמה כמרכז התרבות של תל אביב. לפני הקניונים, לפני האונליין ולפני היכולת להזמין שמלה בלחיצה בנייד, זה היה המקום שבו אופנה נוצרה ונולדה. נשים הגיעו אליו כדי לראות ולהיראות, בתי הקפה היו מלאים, חלונות הראווה התחרו זה בזה, וכל פתיחת חנות חדשה היתה אירוע.

"לא היו לי תוכניות גדולות", טובל'ה נזכרת. "פשוט רציתי לפתוח חנות יפה, וכל מה שהיה לי זה 3,000 שקלים", היא צוחקת. את שאר הסכום היא גייסה בהלוואה שקיבלה ממשפחת פדני. "אני לא אשכח להם את זה כל החיים", היא מדגישה. "ציונה טוכטרמן, שהיתה נשואה לבני פדני, היתה המורה הכי משמעותית שלי לסטייל, למקוריות ואסתטיקה. היו לי כאלה לא רבות, והיא אחת הגדולות מכולן. היא הלכה לעולמה לפני שנה, די גלמודה ובלי הכבוד שמגיע לה, אבל אני רוחשת לה את הכבוד. דרכה הכרתי את משפחת פדני, והיינו חברים טובים. עברתי איתם תקופה משמעותית".

בשנה הראשונה היא לא היתה קרובה לעצב בעצמה. היא לקחה בגדים בקונסיגנציה ממעצבים ישראלים, הביאה בעצמה מאמסטרדם פריטים שלא נראו בארץ, שילבה ביניהם, הוסיפה את העין שלה - ופתחה את דלת החנות. בימים שלפני האינסטגרם והאלגוריתם, חלון ראווה פיזי היה הפיד, ואם הוא הצליח לעצור אנשים שחלפו על פניו ברחוב - ניצחת. וטובל'ה ניצחה.

"אני אוהבת לראות את הצעירים, אני ברשתות, מחוברת. אבל כשכולם עושים בסין את אותו דבר בשקל, זה לא עיצוב אופנה. אני חושבת שכל זה דווקא העצים את המעצבים האמיתיים, כי כשהכל נראה אותו הדבר - אצל מעצב האופנה רואים שפה, רגש. זה כמעט משהו נכחד"

מי שעיצב את חלון הראווה שלה היה האדריכל גידי לוי ז"ל, אחד האנשים שהיא מזכירה שוב ושוב במהלך השיחה. "גידי פתח לי את הראש", היא עדיין מתרגשת, "הוא לימד אותי מה זאת אסתטיקה".

עד היום טובל'ה מסרבת לקבל את התואר שכל המדינה מעניקה לה. "אני לא מעצבת", היא חוזרת ומעירה, "אני אמנית".

למה אמנית?

"כי אני ממציאה. תמיד עניין אותי הבגד, לא האופנה. המצאתי הרבה דברים חדשים שלא היו. הכיסים בשמלות, הפלטפורמות עם הקטיפה, שילובים של רקמות".

מה את חושבת על הדור החדש של משפיעניות האופנה?

"בהתחלה הן קראו לעצמן 'סטייליסטיות' שהחליטו אם הן נכנסו אלייך לחנות, אם הן אוהבות את מה שאת עושה ואם הן לוקחות ממך בגדים. עכשיו זה כבר עלה כיתה, והן מעצבות אופנה. אני אוהבת לראות את הצעירים, אני ברשתות, אני מחוברת, אני יושבת בקפה ורואה איך מתלבשים. יש זילות של המילים 'עיצוב אופנה'. כשכולם עושים בסין את אותו הדבר בשקל - זה לא עיצוב אופנה. אבל אני מבינה שזה העתיד, ואני חושבת שזה העצים את מעצבי האופנה האמיתיים. כי כשהכל נראה אותו הדבר, אצל מעצב האופנה רואים שפה, רואים רגש. זה כבר כמעט משהו נכחד. כך שזה העצים אותנו, לא הוריד".

מידות גדולות תעשי?

"אני לא יכולה להיכנע לרעיון הזה של הדוגמניות השמנות. אני מצטערת. אני בת 80, כבר 40 שנה ביצירה, וזה מה שהרגילו אותי. זה מה שאני אוהבת, וככה הבגדים נראים הכי טוב. זה לא סותר את זה שאני והבנות שלי, ורוב מי שסביבי, סובלים מבעיות השמנה ונלחמים בזה. אבל כשאני חולמת על הבגדים שלי אני רואה אותם על דוגמניות דקיקות, ואני חושבת שזה כבר לא ישתנה. תסלחו לי, אבל אני לא יכולה להיכנע. זה מושרש בי כל כך עמוק".

לאורך השנים הלבשת את הנשים החשובות במדינה. יש מישהי שלא תלבישי?

"את שרה נתניהו. שרה וביבי. מה אני אעשה, אני מסוג האמנים שאומרים את דעתם הפוליטית. אף פעם לא פחדתי להגיד את דעתי, ואני לא מתביישת בה. אני לא שמאל ולא ימין, זה לא עניין. ונכון, אני באה מקיבוץ ואני אשכנזייה, והופכים אותי לשמאל ולקפלניסטית. אבל אני אוהבת את המדינה שלי, ואני רואה מה הזוג הזה עושה למדינה שלי - ואני לא יכולה לעמוד מהצד. אני רוצה משהו אחר. אני רוצה שהמדינה תחזור לערכים שלה, לשורשים שלה, ולכן הזוג הזה חייב ללכת. שיניחו לנו".

אחת מהדמויות המזוהות ביותר עם עיצוביה של טובל'ה היא פרופ' מרים אדלסון (גילוי נאות: המו"ל של "ישראל היום"), שתופסת מקום מיוחד בליבה. מה שהחל כקשר בין מעצבת ללקוחה הפך לשיתוף פעולה יצירתי יוצא דופן, שבמסגרתו היא עיצבה עבורה יותר מ־300 שמלות מעיל - סימן ההיכר של אדלסון. כל אחת מהשמלות נולדת סביב רעיון או מסר שאדלסון מבקשת להעביר, וטובל'ה מתרגמת אותו ליצירה עשירה ברקמות, בסמלים יהודיים וישראליים ובמוטיבים היסטוריים. התוצאה היא אוסף קוטור ייחודי, שהופך אופנה לאמירה אישית, תרבותית ולאומית.

לטוס לארמון בקינגהאם

ההצלחה של טובל'ה הגיעה לה בבת אחת, אחרי שנים של מחסור. "התחיל לזרום כסף, המון כסף. נסענו לפריז, למילאנו, ללונדון. אם התחשק לי בבוקר לראות את ארמון בקינגהאם - בערב כבר הייתי על המטוס", היא נזכרת. "אבל גם אז, כשהעסק פרח, אמא לא התחילה לאסוף תכשיטים או מכוניות - היא קנתה בדים", מסבירה הבת, נעמה. "היא יכולה לראות בד ולהתרגש".

השנים היפות הביאו תחושה של ביטחון, שהפך לעיתים למופרז. מאחורי הקלעים החלו להצטבר טעויות, שיגיעו לשיאן בסוף שנות ה־90 וישנו את חייה של טובל'ה לחלוטין. "תמיד אמרתי שאני מוכרת, והמנוח שיחיה (כך היא מכנה את בעלה לשעבר, עמית חסין, שניהל את העסק; ל"ג) תמיד אמר שהוא מבין בעסקים. היום אני יודעת שהוא היה איש עסקים פחות מוצלח. אני הייתי עסוקה ביצירה, והוא היה אחראי על המספרים. ואז הגיעה ההתרסקות".

לראות בד ולהתרגש. טובל'ה בראיון לפודקאסט "משקפיים ורודים"

בסוף הניינטיז עלה שמה של טובל'ה לכותרות הראשיות, בעקבות פרשת העלמות מס שהסעירה את ישראל. נעמה: "אני הייתי בדיוק בתחילת דרכי המקצועית. חזרתי מניו יורק והתחלתי לעבוד עם אמא, ופתאום אני מוצאת את עצמי בחקירות, מתמודדת עם עורכי דין ועם מציאות שלא היתה אמורה להיות חלק מהחיים של מעצבת צעירה. הייתי צריכה לגייס כסף כדי לשחרר אותה, והתקשרתי לכל מי שאני מכירה. ההורים שלי עשו טעות, והיה לזה מחיר שאותו שילמנו כולנו, כמשפחה. הדבר הכי מטומטם הוא שהכסף הלך בכלל לבדים. לא לבתים, לא למכוניות - לבדים".

ניצחה את הדיכאון

נעמה מספרת שבאותן השנים אמה התמודדה עם הפרעה דו־קוטבית. "כשאמא היא העסק, וברגע מסוים היא כבר לא מצליחה לקום מהמיטה, אז גם העסק מפסיק לתפקד". טובל'ה, כך נדמה, מניחה לבתה לספר על הפרק האפל, אולי כי היא עצמה עדיין מתקשה להיישיר אליו מבט.

באותם הימים גם המשפחה עברה טלטלה: בעלה של טובל'ה עזב את הבית, האחריות על ניהול העסק עברה אל הבנות, והעתיד של המותג נראה מעורפל מאי־פעם.

"אני זוכרת שאחותי אמרה שאולי צריך לסגור", משחזרת נעמה. "אפשר היה להבין אותה. העסק כבר לא היה אותו עסק. עמדתי בפני החלטה: או שאני ממשיכה לבד וכל אחת מאיתנו נלחמת על החיים שלה - או שאני חוזרת לאמא ואנחנו בונות הכל מחדש".

"אני ורוב מי שסביבי סובלים מבעיות השמנה ונלחמים בזה. כשאני חולמת על הבגדים שלי, אני רואה אותם על דקיקות. תסלחו לי, אבל זה מושרש בי כל כך עמוק"

ההתחלה החדשה לא היתה נוצצת. מחסן קטן ברחוב רוטשילד הפך לחנות ולסטודיו, ואט־אט הן השתלטו על החלל כולו. כעבור זמן קצר הגיע גם שבוע האופנה הראשון של תל אביב, וטובל'ה קיבלה הזדמנות: להיות או לחדול, הפעם באמת.

דווקא כשהעסק התחיל להתייצב, התחיל השלב האישי והמורכב של הפיכה מאם ובתה לצמד שותפות עסקיות. "זה לא היה פשוט. עבדתי איתך, אבל בעצם עבדתי אצלך", מחייכת נעמה אל אמה, ומוסיפה: "העובדה שאני הבת שלה לא נתנה לי שום יתרון. להפך, אמא מאוד תחרותית, והיא דרשה ממני יותר מכולם".

עם השנים התגבשה מערכת יחסים של שותפות בין שתי יוצרות, והפכה גם לסוג של הערצה הדדית. "לאמא יש אינטואיציה שאין לאף אחד אחר", אומרת נעמה. "היא יוצרת מתוך הבטן שלה, מבפנים".

מה יקרה לבית האופנה בעוד עשר שנים?

טובל'ה: "אני מרגישה שהסטודיו הזה עוד ישתנה, והאמנות תקבל יותר מקום".