כל הכוכבים הסתדרו ביום שלישי בערב באמפי MAX ראשון לציון, כדי לאפשר לכל הכוכבים שבנו את הרוק הישראלי, אבן אחר אבן, להופיע. זה היה מופע שכינס את אנשי ה"מאונט ראשמור" של הדיסטורשן בכחול-לבן. מיהודה פוליקר ובנזין, דרך דני סנדרסון וגזוז, אהוד בנאי עם או בלי פליטים, תיסלם שקפאו בזמן וזקן השבט שלום חנוך שכמו כל דבר טוב - אליו נגיע בסוף. כל הופעה סביב 45-50 דקות מהמיטב של המיטב מכל אמן.
שלום חנוך בהופעה באמפי MAX | עודד שלו
מזג האוויר היה נסבל באופן חריג לתקופה, דונלד טראמפ החליט לעשות פוס משחק במצר הורמוז וכך מצאו את עצמם כמה אלפי ישראלים, רובם בגילאי 45 וצפונה, בראשון לציון למסע שהיה האודיסאה של הרוק, אם כי לא בטוח שלזה נולאן התכוון.
ראשון עלה לבמה יהודה פוליקר. הטרובדור הגדול של המוזיקה הישראלית-יוונית כבר קצת מתקשה לשיר ולעמוד בקצב המופלא של השירים שיצר, אבל לנגן הוא לא שכח. ואת סולו הגיטרה שלו ב"התחלה חדשה" המיתולוגי של בנזין הרים את כולם מהכיסאות.
אחריו עלה אהוד בנאי מלווה בלהקה גדולה וחמוש בלהיטיו הגדולים, כשכל שיר הופך למסע בדרך. השיא היה בביצוע לשיר "עבודה שחורה" שכתב לאחר "מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה והקשיים שחוו בהגיעם לישראל. על הסקסופון ניגן אבטה בריהון, שנולד באתיופיה והגיע לישראל לפני כמעט 30 שנה. אלה היו דקות מצמררות של אנרגיה שעוברת דרך צלילים ומילים באמהרית.
שלישי במסדר הווטרנים היה דני סנדרסון. הילד הנצחי של הרוק הישראלי, בג'ינס, חולצה שחורה ואנרגיות של טינאייג'ר שמנגן עם חברים בגראז' כמו בסרט "עולמו של וויין". כל הלהיטים של גזוז מתובלים בשירי כוורת והרפטואר האישי עשו טוב בלב והזכירו עד כמה סנדרסון הצליח לכשף את השפה העברית בטקסטים שלו.
ואז הגיעה להקת תיסלם. אצלם, הזמן עצר מלכת. קצת קמטים פה, קצת שערות שיבה שם, אבל האנרגיות היו של מועדון הפינגויין באמצע האייטיז. ביצועים מהוקצעים ללא שום סטייה משום אקורד, סולואים נהדרים של יזהר אשדות וקסם אישי בלתי נגמר של יאיר ניצני הפכו את 45 הדקות האלה לחוויה מחשמלת.
אחרון חביב עלה להופיע שלום חנוך. האמת, חששתי מההופעה הזו. מבחינתי זה היה כמו להסתכל על כריסטיאנו רונאלדו במונדיאל, כשהוא הרבה מעבר לשיאו. לפני ארבע שנים ראיתי אותו בהופעה והוא כבר התקשה לשיר. הפעם הוא פשוט התפוצץ על הבמה ובמשך קרוב לשעה האדמה בראשון לציון מערב רעדה. הביצוע לסוף עונת התפוזים היה מושלם, לצד חלק קטן מהלהיטים שלו (בשביל כולם צריך מופע של שש שעות לפחות). זה היה אקורד סיום מושלם לערב ארוך ונהדר.
למה להם פוליטיקה עכשיו
לאורך כל ההופעה אי אפשר היה להפסיק לחשוב על מקומו של הרוק הישראלי בהשוואה למה ששולט עכשיו בפלייליסטים ברדיו ושובר את הרשתות החברתיות - וזה לא רק העניין הסגנוני. האמנים של אז, שהופיעו אתמול, לא דפקו חשבון לאף אחד ולא התביישו להעביר ביקורת פוליטית או מסרים פוליטיים בשירים שלהם.
משלום חנוך ב"מחכים למשיח", דרך תיסלם ב"פרצופה של המדינה", אהוד בנאי ששר על חיפוש של עיר מקלט על הכביש המתפתל בין עכו לצפת ועל הגזענות לעולים מאתיופיה וסנדרסון ששר על אלה שהולכים אל הלא נודע.
אמנות אמיתית לא דופקת חשבון למה שיכתבו עליה מכונות רעל ברשתות החברתיות או מבקרים טהרנים בתקשורת הממוסדת. תנו בראש. הקהל ימשיך להעריך אתכם, ולראייה הסולד אאוט שהיה במופע של אמנים שהתחילו את דרכם כשאנחנו עוד השתמשנו באסימונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו