צירוף מקרים קוסמי שכזה היה יכול לשמש קו עלילה מבטיח עבור עונה נוספת של "זאת וזאתי". כי לפתע תותית ומילעל התפצלו לשני ערוצים, כשהשבוע הושקו בציפייה גדולה הסדרות הקומיות החדשות של גיתית פישר ואושרית סרוסי. ופתאום הצמד המיתולוגי מתחרה ראש בראש על תשומת לב ציבורית ועל פאנצ'ים.
צירוף מקרים קוסמי אחר הורגש כשבשתי הסדרות - "הפשוטע" של סרוסי ו"בודקת" של פישר - השתמשו בפרק הבכורה שלהן בלבבות דקל בשביל בדיחה. וכל אחת הצחיקה בדרכה שלה. אצל סרוסי דודה מרוקאית איחרה לאירוע כי "משאית של 'בית השיטה' התהפכה, כל הכביש לבבות דקל", בעוד הדמות שמגלמת פישר נקלעה לוויכוח סביב פחית שימורים. "היא שמה את הרגל שלה על הלבבות דקל, אני אוכלת את זה אחר כך", התמרמרה, "זה לבבות דקל - לא הדום".
ואולי זה לא סתם צירוף מקרים שפישר וסרוסי בקעו השבוע במקביל מפחית השימורים, אלא רגע של נקודת מפנה בהיסטוריית ההומור הנשי בישראל?
במשך כעשור פילסו פישר וסרוסי את דרכן בשיח הקוצני של ההומור הארץ־ישראלי. כדי להתעלות על הגברים הן נעזרו בהומור וולגרי, בוטה, גס וחד. הן עשו סדרות רשת, השפריצו כישרון ב"ארץ נהדרת" ואצל "טייכר וזרחוביץ'", בקומדיית הילדים "האחיין שלי בנץ" ובתוכניות המערכונים "טלוויזיה מהעתיד" ו"מי זאת?". את מעמדן ביססו בזכות "זאת וזאתי", שיצרו לרשת 13 על בסיס דמויותיהן של תותית ומילעל, ושצמחה להיות סדרת קאלט שדור שלם מצטט אותה.
בקיצור, זה ממש לא צירוף מקרים ששתיהן יצאו כעת בסדרות ברוחן ובכיכובן. היה צפוי שמתישהו שתי הפרסונות הללו יפרצו את הגדרות ויסתערו על המיינסטרים כמו נשים במכירת חיסול בזארה. חוץ מזה, בשנים האחרונות ניתן להבחין בגל מתמשך של סדרות קומיות ישראליות תוצרת נשים, שמוציאות את המיטב מהדמויות הנשיות ומהשחקניות המצחיקות שמגישות את הבדיחות.
הטענה האבולוציונית על הבדלי ההומור בין המינים מבוססת על הנחה היסטורית שגברים מצחיקים לצורכי חיזור. למשל, בטינדר גברים מציעים חוש הומור, בעוד נשים מחפשות אותו
אז מי מצחיק יותר - בנים או בנות? על השאלה הזאת גברים עונים ברצינות תהומית כבר מאות שנים. אולי בגלל זה הם פחות מצחיקים. צחוק בצד, אי אפשר לשכוח כי המוסכמה החברתית התעקשה במשך מאות שנים שנשים בהכללה פחות מצחיקות מהגברים.
אבל אתם יודעים מה? אולי הכל אשליה אופטית אופטימית: yes ו"כאן" אמנם העלו את הסדרות הנ"ל במקביל, אבל זה באמת צירוף מקרים. שני גופי שידור נפרדים שלוחות הזמנים שלהם הצטלבו במקרה יום אחרי יום. ואולי עדיין יכול להיות מצב שההומור האמיתי שייך לגברים, ונשים שיודעות להצחיק יש פחות מנשים שיודעות להחנות ברוורס. חה, חה, חה.
בוחרים את מי שמתאים
הטענה האבולוציונית על הבדלי ההומור בין גברים לנשים מבוססת על הנחה היסטורית שגברים מצחיקים כי הם צריכים לחזר. למשל, בטינדר גברים מציעים חוש הומור, בעוד נשים מחפשות אותו. הסופר הבריטי כריסטופר היצ'נס ניתח לפני 20 שנה במאמר מדוע לדעתו נשים לא מצחיקות: "המשימה העיקרית בחיי גבר היא להרשים את המין השני, אבל לנשים אין צורך מקביל. גברים לא רוצים שנשים יהיו מצחיקות - הם רוצים אותן כקהל, לא כיריבות".
ג'ון בלושי, לדוגמה, ניסה לחבל בחזרות על מערכונים שכתבו נשים לתוכניות "SNL" ("סאטרדיי נייט לייב") של שנות ה־70, כדי שלעולם לא יגיעו לשידור; הוא אף היה דורש בקביעות "לפטר את הבנות". לעומתו, הקומיקאי בשחור־לבן ג'רי לואיס, שנחשף כמטרידן מינית אחרי מותו, הצהיר בזקנתו: "אני לא אוהב אף קומיקאית. אישה שעושה קומדיה לא פוגעת בי, אבל מרתיעה אותי. אני חושב עליה כעל מכונת ייצור שמביאה תינוקות לעולם".
מאז התפכחנו, ככה אני מקווה לפחות. כשג'אד אפאטו עלה לקבל ב־2012 פרס על קומדיה נשית שהפיק, "מסיבת רווקות", הוא סיים את נאומו במשפט: "ג'רי לואיס אמר פעם שנשים לא מצחיקות. אז אני רק רוצה להגיד, עם כל הכבוד, פאק יו".
אותו דבר גם אצלנו, מדינה עם פערים מגדריים בכל פלטפורמה בידורית. על מסך הטלוויזיה היו לאורך עשורים המון נשים מצחיקות. דור אחרי דור הן קרעו אותנו מצחוק. רבקה מיכאלי, תיקי דיין, ציפי שביט, אורנה בנאי, עדי אשכנזי, ליטל שוורץ או רותם אבוהב. כמעט תמיד מדובר היה במישהי יחידה בהרכב גברי.
בראיון, שהוא כנראה התחרט עליו מאז, התייחס ארז טל לפני 12 שנה לחסרונן של קומיקאיות בקאסט של "מועדון לילה" ואמר: "אנחנו בוחרים את מי שמתאים לנו. הייתי שמח למצוא עוד שבע נשים, אם הן רק היו מתאימות. אם נכניס אישה כי היא אישה, גם אלו שמוחות לא היו רוצות שהיא תהיה שם. לתוכנית הספציפית הזאת זה מה שיש כרגע. תסתכל על עולם הבידור: כמה נשים מצחיקות וכמה גברים?"
החופש ללכת לקיצון
למרות המהפכות, גברים עדיין שולטים באגרסיביות בבמות הסטנד־אפ, ולמען האמת גם במיינסטרים של ההומור הישראלי. בינתיים, מקומן של הנשים עבר מהמטבח לפודקאסטים ולתוכניות טלוויזיה. הבנות הבינו שאין טעם לשבת ולחכות שמישהו ייתן להן הזדמנות ואיזה תפקיד קומי משני, והתחילו לכתוב ולהפיק תכנים בעצמן.
אמנם השיח הנשי עדיין מתאבסס ברובו על הקיפוח המגדרי או הקושי בשילוב קריירה ואימהות, אבל קשה גם שלא להבחין כיצד מפת ההיתרים התהפכה. בהשפעותיהן של מהפכת מי־טו והיסחפות אחרי פוליטיקת הזהויות הגענו למצב שבו קומיקאית יכולה להגיד היום אמירות מיניות, אגרסיביות וקיצוניות מהסוג שקומיקאי גבר היה נשרף עליהן. כאילו יש ברשותן כרגע חופש יצירתי כמעט בלתי מוגבל.
הקיפוח ההיסטורי הפך לנכס - אפליה מתקנת ברישיון הצחוק. את עשרות הבדיחות על ביצים, זיונים, איברים ומשקל גוף שמתגלגלות בסדרה של גיתית פישר - שום גבר לא היה מצליח להעביר בצורה זהה בימינו.
מרגרט אטווד ניסחה את זה מזמן: "גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, נשים מפחדות שגברים יהרגו אותן". השבוע, בשני ערוצים במקביל, נשים צחקו והצחיקו - ואף אחד לא מת.
בדיחה בע"מ
לוסיל בול היתה האישה שהכניסה את הקומדיה הנשית לכל סלון אמריקני. היא כיכבה לצד בעלה בסדרה "לוסי אהובתי", ששודרה בארה"ב ב־1951, והובילה את טבלאות הרייטינג של אותן השנים. בול גילמה דמות של עקרת בית בעלת שאיפה כושלת להיכנס לשואו ביזנס. באותם הימים האישה המצחיקה הורשתה להצחיק, כל עוד האמביציה שלה היתה הבדיחה.
להתמכר
זהב שחור (כאן 11, כאן BOX)
ארבעה עשורים של היפ הופ ישראלי נדחסים בשבעה פרקי דוקו בסדרת המופת שיצרו רום אטיק ואמרי דקל־קדוש על היסטוריית הז'אנר וגלגוליו השונים בארץ הקודש. סדרה שהיא יצירה יוצאת דופן שנוגעת בכל מה שבין נייג'ל האדמור, שב"ק ס', סאבלימינל, קוואמי ותאני לפלוטניק וטונה. דרך העיניים הצבעוניות של "זהב שחור" אפשר לראות איך היסטוריה מוזיקלית משתלבת בטבעיות עם ההיסטוריה החברתית והפוליטית של ישראל.
לוותר
הנץ (נטפליקס)
כמו בכל סדרה ספורטיבית, מתישהו במהלך העונה של "הנץ" ("The Hawk") שחקן הגולף המזדקן שמגלם וויל פרל נאבק על גאוותו ומורשתו על המסלול. המתח התגבר, התוצאה היתה צמודה, ואז הבנתי שלא אכפת לי מי ינצח ואיך זה ייגמר. כי "הנץ" דבילית מכדי לפתח בשבילה רגשות, ומוגזמת מכדי להצחיק, ואינפנטילית בהומור שלה ומיותרת מדי למרות הכסף הרב שנטפליקס השקיעו בה.
פרידה מ"מר טלוויזיה"
זוכרים איך חיים יבין הכריז בחגיגיות על ניצחונו של מנחם בגין בבחירות 77' עם המשפט האלמותי ״גבירותיי ורבותיי, מהפך״? אז זהו, שזה לא קרה מעולם. כי אותו משפט שהכי מזוהה עם מר טלוויזיה, שהלך השבוע לעולמו בגיל 93, בכלל לא נאמר בצורתו הידועה.
מפתיע עד כמה השנים יכולות לתעתע. למעשה, כשחוזרים לארכיונים ומביטים בראייה מפוכחת על אותו שידור בשחור־לבן שבישר על שינויי הכוחות הפוליטיים והחברתיים - החגיגיות מתאדה. יבין, הסמל של רשות השידור המאובנת והמפא"יניקית, עטה על עצמו במשך משדר הבחירות ההוא פרצוף של תשעה באב.
על התוצאות הוא הודיע כך: ״אם כן, כנראה, לא פחות מאשר מהפך. מהפכה חלה בישראל. עלייתו של מחל למקום ראשון וסיום הגמוניה של תנועת הפועלים מזה שנים רבות. מפלה בשיעור היסטורי, יום כיפורים, רעידת אדמה אלקטורלית״. המון קלישאות שתיארו סופה של תקופה.
לקח לרשות השידור עוד בערך שניים-שלושה עשורים עד שהתפוררה לרסיסים. יבין ניסה קצת טלוויזיה מסחרית, אבל לא הסתדר עם זה. הוא היה רוממה, ורוממה היתה הוא. זה גם אומר שדעתו הפוליטית כל הזמן ריחפה מעליו, כמו שהיא ריחפה מעל שידורי הערוץ היחיד. העצב הקודר שכיסה את פניו של יבין בשידורי המהפך של 77' שיקף, אולי לראשונה, את הפער העצום שבין אנשי המסך לבין האנשים שצופים בו. היום זה כבר חלק מהסטנדרט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו