אם אתם ירושלמים, תבינו בדיוק על מה אני מדבר. מה עושה בנאדם שצריך לקנות עוגה יפה בקונדיטוריה במרכז רחוב עמק רפאים בירושלים ולגשת איתה למסיבה ברחוב לויד ג'ורג' הסמוך והוא מטופל במכונית? לפני שנה פשוט היה נכנס לאוטו ונוסע מהלך שלושה רחובות יפהפיים עד שהיה מגיע ללויד ג'ורג'.
היום, נכנס האומלל למכונית ונוסע בסמטאות חד־סטריות, מחופות בברזנטים, בגדרות ובלוחות גבס המסתירים אתרי בנייה וחפירה, ומתרחק מן האתר צפון־מערבה, מקיף כיכרות, יורד למנהרות וכעבור רבע שעה מגיע באיזושהי דרך עקלתון עוקפת אל מחוז חפצו, שם ימצא בטוח חניה, כי מי בכלל מגיע בימים האלה אל המושבה הגרמנית החרבה?
עמק רפאים. מעולם לא היה השם הזה מדויק כל כך. מדובר בפיר אחד ארוך שמשתרע לאורך כל הרחוב ומותיר בקושי מקטעים בודדים לנסיעה חד־סטרית. ההילוך על מדרכות הרחוב הוא כמעט בשורה מפני שהכביש כולו מחופה בלוחות ועליהם הבטחות מהבטחות שונות: כאן נבנה, כאן נסלל, כאן יחודש, כאן ישופץ. ככה זה בירושלים, ככה זה גם בתל אביב ובעוד מקומות.
ראיתי השבוע קבוצת תיירים מהלכת בדרך בית לחם, בין הדחפורים והגדרות, וחשבתי לעצמי שאם הם באו רק כדי לדמיין מה קורה מאחורי לוחות הגבס - אזי את זה הם היו יכולים לעשות גם בשיקגו. לא חבל על הכרטיס?
אז זהו, שלא. מגיל מסוים אתה מתחיל להבין שהסיפור הוא לא הבניין, אלא הבנייה. הרי, בואו - זה לא עומד להסתיים. הסיפור הזה ארוך מאיתנו. אנחנו כבר לא נראה ככל הנראה אף פעם רחוב בלי מנוף. כבר לא נבקר אף פעם באתר שבו לא נזדקק למעקף כלשהו בגלל בנייה או שיפוץ.
אני זוכר את הפעם ההיא, כשציפיתי חסר נשימה לראות כבר את הפירמידה שבחזית הלובר וכשהגעתי היא היתה מכוסה ברשת כעורה שהסתירה פיגומים. מישהו החליט לשפץ ולתחזק דווקא ביומיים שאנחנו ביקרנו במקום. אני עוד יותר זוכר איך סלחתי על זה ובאיזו טבעיות המצב הזה התקבל בעיניי. נו טוב, מה. בונים. זה חלק מהחיים.
וזה דבר מעניין, כי אם חלק מהבניין היה מוזנח או מוכתם זה היה בלתי נסלח לחלוטין, אבל כשיש עליו ברזנט מכוער ועליו שמות של קבלנים וסמל של העירייה - זה לגמרי יפה וחלק מתהליך. כי אפשר לדמיין את הבניין המוגמר או לשכנע את העין שהיא רואה אותו. ובעיקר: כי זה בסדר להיות בתהליך. זה חלק מהעניין. אין אחד מבני המשפחה שלנו שלא זוכר את הדודה שכשהיו באים אורחים היתה דוחפת את כל הבלגן לחדר אחד שבפתחו היה נח, שעון על הדלת, סולם מלוכלך, והיא היתה אומרת: אנחנו בשיפוצים. למה זה לא בסדר כשיש שמיכה או זוג גרביים על הרצפה, אבל זה בסדר להיות 20 שנה בשיפוצים? כי ככה. שיפוצים הם חלק מתנועה של בנייה וזה בסדר.
ואולי זה בכלל קשור לירושלים ולשבוע זיכרון החורבן הזה. התשובה האמיתית לחורבן אינה בניינים, אלא בנייה. כלומר, ברור שהתשובה אינה מושלמת עד שהכל בנוי ונישא, אבל התשובה אינה הבניין. הן בניין היה כאן גם קודם. כלומר, הבניין הוא רק תיקון. הבנייה, לעומת זאת, היא תשובה, והיא נקמה, והיא ריפוי.
״עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל״, מתנבא ירמיהו, ואפשר, אם רוצים, לדקדק במילות הנבואה ולדבר על ״ונבנית״ במשמעות ״הולכת ונבנית״. כל הזמן נבנית. כשהכל יהיה מוכן ומוגמר, זה יהיה סטטי ואפילו קצת משעמם. אבל הבניין - הוא חתיכת עניין.
ולכן, אני די סולח ללוחות הגבס המכוערים, לגשרונים ולמעברים, לאבק ולפיח, ולמצב הבלתי נסבל שבו האזרח תוהה - נו, עד מתי?! ובתוך זה יודע היטב את התשובה: לנצח. כשזה ייגמר עם עמק רפאים יתחילו להפוך את דוד המלך, וכשיסיימו איתו יחזרו לשפץ את יפו כי תחנות הרכבת יהיו קטנות מדי, וכשיפתחו את המלך ג'ורג' ושטראוס יסגרו את הנביאים.
וזה נכון גם לחיים עצמם. שאין בהם, הרי, שורה תחתונה כלשהי שבה הכל מוכן. הם מורכבים משנות ילדות ונעורים של בנייה לקראת משהו, ואז משנות בגרות של העמדת תשתיות ויסודות לקראת משהו, ואז מגיע משהו, אבל הוא כל כך מתיש ואינטנסיבי ורווי בחיתולים ובריצות לבנקים, באסיפות הורים ובפיטורים ובבחילות בוקר ובזיעה - אבל זה חשוב, כי זה בונה יסודות לקראת משהו. ואז מגיע המשהו, אבל הוא מתמהמה קצת לטובת דאגות של גידול ושל כיבוד הורים ושל טרדות בוגרות יותר. ואו־אז מגיע סוף־סוף המשהו האמיתי שלקראתו הכל מוכן, אבל כשהוא מגיע הוא כבר כל כך יגע עד שהוא דורש שוב המשך בנייה, הפעם של רקמת עצם ושיניים, ברכיים חדשות ותביעות ביטוח.
האדם צריך לשים על עצמו לוח גבס עם לוגו וכתובת גדולה שאומרת: כאן בונים. ובלי תאריך סיום. הרי ממילא גם השלטים שעליהם כן נקוב תאריך סיום - אף אחד לא באמת מתכוון אליו. ככה זה. אנו באנו לזה העולם לבנות ולהיבנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו