כביש משובש
ביום הראשון בלוס אנג'לס הרגשתי אמיץ ואמרתי שאשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע מהדאונטאון לאצטדיון באינגלווד. מה יכול להשתבש? בטח במדינת החלום, התחבורה לא רואה את שלנו ממטר: סאבוויי, מיזוג בקרונות, דיילות בכניסה.
אבל במציאות, זו היתה נסיעה באוטובוס שארכה 48 תחנות, עם החלפה באמצע. לא רוצה להישמע גזען, אבל איך שהתיישבתי קלטתי שאני המועמד הבכיר לשוד: בחור חיוור, עם משקפי ראייה ותיק גב. לא רחוק ממני ישב מישהו ושייף סכין, ורק לי מבין הנוסעים זה נראה מוזר.
ירדתי בגשר מתחת לאוטוסטרדה כדי להחליף לאוטובוס הסופי והאחרון בהחלט. לפתע הקיפו אותי סירנות. שלוש ניידות עצרו במרחק 100 מטרים ממני. מישהו כרז, בחור המום נשכב על הרצפה.
אנגליה - ארגנטינה 2:1, כאן 11, מונדיאל 2026
מהניידות יצאו שוטרים עם אקדחים שלופים ואזקו אותו. עוד יום של שגרה בגיהינום. החלטתי שאם אני רוצה להגיע ליום ה־39 בגביע העולם - עדיף כבר ללכת ברגל.
קטנה במגרש של הגדולים
ישנתי בבית מלון קרוב לאצטדיון ביוסטון לפני המשחק של גרמניה נגד קוראסאו. לא מלון פאר, אלא שלושה כוכבים. רמה טובה, נקי ומסודר.
ירדתי לארוחת בוקר חמוש בכפכפים, ואיך שהתיישבתי הבחנתי במרחק שלושה שולחנות צפונה ממני בזוג מכובד - הוא היה לבוש בחליפה הדורה והיא בשמלת טופ־מודל. על שולחנם היה מונח סט כובעי מצחייה של קוראסאו, מדינת איים פצפונת בים הקאריבי.
הצגתי את עצמי כעיתונאי ישראלי, הוא הציג את עצמו כצ'ארלס קופר, שר האוצר והתחבורה של קוראסאו. אמר שלפני המשחק הוא הולך להיפגש עם נציגי ספר השיאים של גינס, שיעניקו לו תעודה כמדינה הקטנה אי־פעם שהגיעה לגביע העולם. השר הבכיר הבטיח שנבחרתו תנצח ונתן לי כובע לפני שנפרדנו.
קוראסאו הובסה 7:1 במשחקה הראשון אי־פעם בגביע העולם, אבל לא היה לי זמן לחפש את שר האוצר כדי לדסקס איתו על התוצאה - כבר הייתי בדרכי לשדה התעופה לטיסת לילה לאל.איי, למשחק של איראן נגד ניו זילנד. ארזתי תיק קטן, השארתי את הרכב בחניה של השדה והמראתי.
ספרים וגעגועים
מדי בוקר מגיע סאם בייקסאדה לחנות הספרים שלו בטהרנג'לס, בסמוך לכיכר הפרסית בלוס אנג'לס, מניף את דגל איראן מטרום ימי המהפכה - זה עם האריה והשמש - ופונה לסדר את ערימות הספרים, כולם בפרסית.
סאם הגיע לארה"ב לפני 40 שנה, לצד המוני גולים שברחו מהמדינה אחרי שחומייני עלה לשלטון ב־1979, ומאז לא חזר. יום־יום הוא מתפלל לנפילת שלטון האייתוללות.
"כל מה שטראמפ היה צריך לעשות זה לתת לביבי לסיים את העבודה", הוא אמר כשהתיישב בכיסאו, "לגמור אותם הרבה יותר מוקדם. תאמין לי, כמו שאני רואה את המצב - העם האיראני והעם הישראלי נמצאים באותה סירה".
סאם לא התכוון ללכת לראות את שני משחקיה של הנבחרת האיראנית שהתקיימו בלוס אנג'לס, כי מבחינתו השחקנים הם נציגי השלטון.
"אתה יודע מה הם שחקני נבחרת איראן?" הוא חיפש את המילים המתאימות, "ממזרים מלוכלכים. כל מה שהם צריכים לשמוע בגביע העולם זה 'בוז' אחד ארוך. הם משתחווים לשלטון רצחני. אשמח שאף אחד לא יעודד אותם".
סאם גאה במוצאו ומתגעגע לארצו, אבל בגילו המבוגר הוא לא רואה את עצמו חוזר לביתו בטהרן. "אולי אלך לבקר את מי שנשארו מאחור ולראות את המדינה שאהבתי", הוא אמר. "אנחנו בכלל עולם הולך ונעלם, בעלי חנויות כמוני, כי אנשים כבר לא קוראים. אם היו מתעניינים בזמנו בהיסטוריה - אז חומייני לא היה עולה לשלטון, ואסד וסדאם חוסיין לא היו שורדים".
תפוצ'יפס ולישון
איראן וניו זילנד נפרדו בתיקו שתיים במשחק נפלא, אף על פי שהיינו נגד נציגת ציר הרשע. לא ידעתי מה לעשות בסיום. היתה לי טיסה בחזרה ליוסטון רק ב־6:00 בבוקר, ולפניה לילה שלם לשרוף בטרמינל.
איך שהגעתי לשדה ראיתי שבעוד שעה יוצאת טיסה של אותה חברת תעופה לטקסס. שאלתי את הדיילת אם יש אפשרות להשתחל לרשימת הנוסעים. היא אמרה שלצערה הם אובר־בוקד, ושאצטרף לאלה שכבר ישנים על הספסל.
השדה בלוס אנג'לס מת אחרי חצות. ניגשתי לשוטר ושאלתי אם לפחות יש משהו לאכול, והוא השיב שאין ועדכן שהקיוסק הראשון נפתח רק ב־3:45.
אכלתי שקית צ'יפס ונרדמתי במטוס, ירדתי ביוסטון, הלכתי לרכב, הוצאתי חולצה נקייה, שמתי דאודורנט, צחצחתי שיניים בשירותים והמשכתי לדאלאס, 420 ק"מ נהיגה.
פירוטכניקה לקחת הביתה
כמעט חודש חרשתי את כבישי טקסס, בעיקר את הדרך מיוסטון לדאלאס ובחזרה. בסך הכל צברתי יותר מ־5,000 ק"מ ופרנסתי יפה את תחנות הדלק.
הכרתי את התיקונים בדרך, ראיתי את השדות שגדלו, ורק דבר אחד סקרן אותי מהנהיגה הראשונה: מה הקטע של הטקסנים עם חנויות לממכר זיקוקים?
בצידי הכביש תמיד פזורות מכולות שמוכרות זיקוקים, ואפילו מודיעים עליהן בשלטי חוצות: "שימו לב, ביציאה הבאה מוכרים במבצע". עמדתי מול מכולת זיקוקים באמצע שום מקום, מול מוכרת שקידמה את פניי בחיוך. ג'ני, קראו לה. "איך אוכל לעזור?" התעניינה בנימוס. הסברתי שאף פעם לא נתקלתי בחנות כזו. "מה תרצה?" היא המשיכה לשאול, כי אצלה מדברים ביזנס.
"יש לך את הזיקוקים הממש גדולים?" שאלתי, כמי שמנסה למצות את הידע המועט שלי מחגיגות יום העצמאות בישראל. "יש את הכי גדולים", היא הורידה מהמדף חבילה שחרגה מהתקציב ושאלה אם לארוז.
"אני מחפש משהו לילדים", לא ידעתי איך לצאת מזה. בסוף איתרתי את מבצע החודש - 12 זיקוקים בדולר.
"בחירה טובה", ג'ני החמיאה, "אבל באותו מחיר יש גם את אלה ואת ההם שם בצד", היא הציעה מבחר, והסבירה שאלה מתפוצצים מהר וההם באריזה מביאים אור ושמחה.
הרגשתי כמו חתן שצריך לבחור טבעת. בסוף הלכתי על "מפצחים אמריקניים ענקיים", ורק ברכב קראתי את ההוראות. במקרה שהזיקוק לא נדלק - לא לנסות להדליקו שוב, לא להחזיק ביד, ובשום אופן לא בתוך בגד, ועוד כל מיני סכנות שמביא איתו חומר נפץ.
איך נפטרים מזה? אני תקוע עם מזוודה מלאה בכביסה ועם חבילה של "12 מפצחים אמריקניים ענקיים".
רק בשביל לקבל חיוך
המשחק בין ארגנטינה לירדן הסתיים ב־23:00 בלילה, ולמחרת בבוקר שוב הייתי צריך לעשות את הדרך הארוכה ליוסטון. ההתלבטות היתה בין לגנוב כמה שעות שינה לבין לחכות לליאו מסי במיקס־זון, האזור ליד חדרי ההלבשה שבו השחקנים צריכים לעבור בדרכם לאוטובוס. ירצו? יתראיינו. לא ירצו? ימשיכו. הם לא מחויבים.
נדיר שמסי עוצר, או מתראיין, או אפילו מחייך - אבל זה לא מונע ממאות עיתונאים מכל רחבי העולם לחכות. אולי במקרה הפעם הוא ישנה את הרגליו וישתף אותם בחוויותיו.
הפעם המיקס־זון היה עמוס הרבה יותר מאשר בסתם משחק. מסי הוא אירוע. הוא על־אנושי. האהדה אליו חוצה גבולות, מגדרים, גילים. אין כיום שחקן שמתקרב אליו בפופולריות, כולל כריסטיאנו רונאלדו.
השעון צלצל חצות, והוד מעלתו טרם הגיע. שחקני ירדן יצאו לאיטם. הרגע סיימו את חוויית המונדיאל, וחוץ מכמה עיתונאים שהגיעו מרבת עמון, השאר אפילו לא פזלו לכיוונם - העיקר לא לפספס את הרגע הקצר שבו מסי יפסע על השטיח האדום.
בחצות וחצי הוא הגיע. המצלמות תקתקו, המיקרופונים הושטו, אבל ליאו לא עצר, לא חייך. המשיך ללכת בפנים חתומות, שבני התמותה ימשיכו להמתין.
ירקות תאכלו בבית
אין צמחונים בטקסס. אין להם בשביל מה לחיות פה. כמעט חודש אני כאן, ולא ראיתי מלפפון, אפילו לא בציור. לדעתי חלק מהאנשים כאן משוכנעים שעגבנייה גדלה בתוך לחמנייה לצד המבורגר. סלט קצוץ? שמן זית? גם הפרות לא מעוניינות, אחרת הן לא ישמינו והסטייק לא יהיה משויש מספיק.
עבור קונגו, שבעבר נקראה זאיר, זו היתה ההשתתפות הראשונה בטורניר זה 52 שנה. קמבונדי סיפר שהתקווה הגדולה היא לעבור שלב במונדיאל, כדי שיראו למה הנבחרת הצנועה שלהם מסוגלת
רק בשר. בארוחת הבוקר נקניקיות, בצהריים איזה המבורגר חביב, ובערב חובה ברביקיו. מתים על ברביקיו מתוך מעשנה ושמנוני כהלכה.
אני אוהב בשר, אבל בפעם הראשונה שהזמנתי ביוסטון ברביקיו מסורתי, האיש עם הנתח והסכין שאל "ומה תרצה לאכול?". הראיתי לו שהצלחת מלאה, והוא אמר: "כן, אבל למנה עיקרית?"
בפעם אחרת ביקשתי משהו קטן וצנוע. הביאו לי סנדוויץ' שאחריו אפשר לצום שבועיים. הגעתי למצב שאכלתי רק את התוספות - צ'יפס, פירה, שעועית. המלצרית הסתכלה עלי בבוז... "שוב הדוגמן הגיע".
אז אם אתם צמחונים - תדלגו על טקסס ותתמקדו בניו יורק.
האיש שראה (ושידר) הכל
דקות ספורות לפני שמאמן נבחרת אנגליה, תומאס טוכל, עלה לדבר במסיבת העיתונאים לקראת המשחק מול קרואטיה, הבחנתי במרטין טיילר יושב בצד השני של האולם כמו כל עיתונאי. אבל טיילר הוא לא סתם אחד. במשך שנים הוא היה "יורם ארבל של הבריטים", אחד השדרים עם הקול המזוהה בעולם.
עכשיו טיילר בן ה־80 כבר אינו השדר הבריטי הראשי. הוא גויס לצוות שדרנים בכיר שפיפ"א הרכיבה לקראת הטורניר כדי להעביר את האירוע, והוצב באצטדיון בדאלאס, שאירח תשעה משחקים.
"כשאתה עושה משהו בשלב הזה של החיים ואתה לא נלהב ואין לך אנרגיות, אז אין למה להתאמץ", הוא אמר כשהתיישבתי לידו. "ברור שאני הרבה יותר מבוגר מהימים שבהם התחלתי, אבל ככל שאתה מזדקן כך אתה יותר קשה עם עצמך. אם אני עובר את המבחן של עצמי, אני מקווה שזה גם עובר אצל הצופים. ברור שמתישהו זה ייפסק, נקווה שלא בששת השבועות הבאים".
זה המונדיאל ה־13 שטיילר משדר. הוא התחיל כשארגנטינה המארחת זכתה. "בגביע העולם הראשון שלי, בארגנטינה 78', שלטה במדינה המארחת דיקטטורה", הוא סיפר לי. "פוליטיקאים אמרו 'אל תיסעו' - אבל נסענו, והטורניר היה הצלחה. כדורגל מנצח הרבה דברים בחיים, וחייבים להשלים עם העובדה שהכל משתנה. תראה את המשחק, כמה הוא השתנה. היום אתה רואה תחכום, יצירתיות. אני תמיד הייתי אופטימיסט גדול".
האם המשחק לא הפך ליותר מדי בידור ופחות מדי ספורט?
"כשיש יותר ויותר מעורבות של רשתות חברתיות, ולאוהדים יש יותר גישה לכוכבים הגדולים, יש הרגשה של הוליווד. ואנחנו באמת לא רחוקים גיאוגרפית משם. מנקודת מבט של שדר, האירוע מביא נתוני צפייה מצוינים, ויותר אנשים מגיעים למגרש מסיבות שונות. שנינו אנשי כדורגל, אבל יש היום רבים שלא חיים ונושמים את המשחק, אלא פשוט שמחים להצטרף לחגיגה".
לפני שנפרדנו, השדר ביקש למסור ד"ש לארבל, שניהם בערך בני אותו מחזור.
נעצרו רק בממלכה
בכל יום אוגדת הדוברות של פיפ"א מוציאה לו"ז ליום שלמחרת, מפרטת מה כל נבחרת מתכוונת לעשות. יש כאלה שנחות, אחרות מקיימות אימון סגור, ויש כאלה שפותחות את האירוע לתקשורת, לפחות לרבע השעה הראשונה.
זה היה ביום שישי. בדיוק הייתי בדרך ליוסטון, והחלטתי לקפוץ למחנה הנבחרת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שהדהימה וסיימה את משחקה הראשון בתיקו עם פורטוגל ועם כריסטיאנו רונאלדו.
הנבחרת הזו הגיעה לארה"ב די במזל, מאחר שממש לפני הטורניר התפרצה במדינה מגפת האבולה, והשלטונות האמריקניים הודיעו שאם ברצונם להיכנס - הם יצטרכו להיות מחוץ לקונגו בבועה במשך 21 יום, כדי לוודא שאף אחד מהם לא נושא את המחלה.
בסיסי האימונים במהלך המונדיאל הם שיא התקתוק. בית מלון מפואר, ולא רחוק ממנו מגרש אימונים מדוגם, ולידו חובה שיהיה מרכז תקשורת לעיתונאים המלווים.
ביום שהגעתי לבקר את הקונגולזים, חדר התקשורת היה כמעט ריק מעיתונאים. תיירי קמבונדי, עורך הספורט של רדיו "טופ קונגו" שליווה את הנבחרת בגביע העולם, הסביר שמאחר שהנסיעה יקרה עבורם, מעט העיתונאים שבכל זאת הצטרפו למסע מחכים לנבחרת בערים שבהן מתקיימים המשחקים, ולא מסתובבים כל כך הרבה.
עבור קונגו, שבעבר נקראה זאיר, זו היתה ההשתתפות הראשונה בטורניר זה 52 שנה. קמבונדי סיפר שהתקווה הגדולה היא לעבור שלב במונדיאל, כדי שיראו למה הנבחרת הצנועה שלהם מסוגלת.
אז קונגו אכן העפילה שלב, ואפילו הובילה 0:1 במשחק הנוקאאוט מול אנגליה הגדולה - אך הודחה רק ארבע דקות לפני הסיום (1:2) משער של הארי קיין, חלוץ ששווה בערך כמו תקציב המדינה כולה.
כוכב בגובה העיניים
באצטדיון המרשים בדאלאס העיתונאים יושבים בקומה השמינית. כדי להגיע לשם צריך מעלית, ובדרך יש תור ארוך של אנשי תקשורת שממתינים. נגלות של 12. עניין של עשר דקות.
במשחק בין נורבגיה לחוף השנהב התור היה ארוך, ולא רחוק ממני עמד בחור שנראה לי מה זה מוכר. בטח שחקן עבר שאני לא מזהה. הוא היה לבוש חליפה הדורה ונראה כמו פרשן של אחת הרשתות, כי יש כאן מלא כוכבי עבר שמחלטרים בטלוויזיה. לפני רגע ראיתי את סמואל אומטיטי, ששיחק בברצלונה, אוכל סנדוויץ' בקפטריה.
אלא שלאורך כל הדקות שהיינו שם, הבחור לא הפסיק להתעניין במי שעמד לצידו. "אתה מווייטנאם?" הוא שאל את האדון המופתע שהיה בסמוך. "עוד לא הייתי שם".
לכתבת מצרפת הוא החמיא על השמלה. היא חייכה במבוכה, אבל הוא אמר שהוא מעולם לא ראה שמלה כל כך מיוחדת. כולם עמדו בשקט והמתינו, ורק הסלב היה כל כך ידידותי - אבל מאיפה הוא מוכר לי?
הכי פחדתי שהוא ייטפל אלי. על מה ידבר עם הישראלי - על הסכסוך עם הפלסטינים? אולי יביע דעה נחרצת? שתבוא כבר המעלית, אבל מה לעזאזל השם שלו?
במרכז העיתונות ראיתי אותו שוב. הפעם, במקום בחליפה הוא הסתובב עם קפוצ'ון על הראש ובמשקפי שמש, כאילו לפתע הוא לא רצה שיזהו אותו. השם שלו עמד לי על קצה הלשון.
בלילה, במלון, בזמן הפרסומות בהפסקת המשחק, לפתע נתקלתי בו בקידום לרשת מסעדות אמריקנית מוכרת - לנדון דונובן, 157 הופעות בנבחרת ארה"ב, אייקון אמריקני.
מס חניה
כעיתונאי, קיבלתי מפיפ"א תו חניה לרוב המשחקים, מרחק הליכה קצר משער הכניסה. הבעיה היתה במשחקים המרכזיים שמשכו עניין. אז אמרו "מצטערים, חילקנו לעיתונאי מצרפת, לבכיר מארגנטינה - ולזוטר הישראלי לא נשאר".
כמו שאמרנו, התחבורה הציבורית בארה"ב היא לא מי־יודע־מה, אז לאצטדיון כמעט כולם באים ברכב, ואם יש 70 אלף צופים - תחשבו כמה מקומות חניה צריך.
לכן, במדינה המתקדמת והחזקה בעולם, כל אחד מגדר לעצמו מתחם וקובע שמעתה מדובר במגרש חניה רשמי, וכל אחד גם קובע מחיר. מגרש רחוק מהאצטדיון יגבה 40 דולר לרכב, וליד האצטדיון המחיר יכול להגיע ל־200 דולר. מסחרה של שוק מתחת לאפה של המשטרה באירוע הנוצץ בעולם.
המשחק של ברזיל נגד יפן ביוסטון היה מהמבוקשים בטורניר, ולכן לא היה סיכוי שאקבל צ'ופר. לא להאמין - נשלחתי לחפש חניה יחד עם פשוטי העם. "מנהל" החניה דרש ממני 60 דולר. איך שביקשתי לצאת כדי לחפש מקום יותר זול, הוא מיהר לרדת ל־50. המשכתי לנסוע, והוא הזדרז לסכם איתי על 40. לחצנו ידיים.
עכשיו, אתם לא יודעים אם זו בכלל החניה שלו, אם הוא קיבל רשות ממישהו. קבלה רציתם? בואו נגיד שהוא לא פתח תיק במס הכנסה, ופניו כנראה מוכרות למשטרה. כשתחזרו, הוא גם לא יהיה שם כדי לספר שהכל עבר בשלום. אבל אין ברירה, שילמתי כמו פראייר.
