בבוקר 29 ביולי 2012 נשמעו קולות זיקוקים בשמי העיר כפר קאסם שבמזרח השרון. חום גדול הכביד על הנוכחים, כיאה לקיץ מהביל באזור קו התפר. סביב בית משפחת סרסור בעיר התגודדו מאות אנשים בהמתנה לאב המשפחה, מוחמד, ששוחרר באותה שעה ממעצר ארוך, בחשד למעורבות ברצח בנו הבכור, אנאס, חודשיים בדיוק קודם לכן.
אנאס, בן כמעט 10 במותו, נמצא שחוט בצווארו במטע זיתים קטן באזור שמאחורי בית המשפחה, בשעת לילה מאוחרת. "לא ראינו אירוע חמור כל כך בשנים האחרונות. מי שעשה את זה הוא פסיכופט", התבטא אז גורם משטרתי שראה את גופת הילד.
שלושה ימים אחרי הרצח שלפו שוטרים את מוחמד מסוכת האבלים המשפחתית, בחשד שהוא למעשה הרוצח. מוחמד, אז פועל מחצבה בן 37, עבר 43 ימי חקירות ביחידה המרכזית (ימ"ר) של מחוז המרכז במשטרה, עד ששוחרר לבסוף מחוסר ראיות מספיקות לגיבוש כתב אישום נגדו. מדובר בתקופת מעצר חריגה באורכה, גם לעבריינים מנוסים.
יום שיבוש לאומי של המגזר הערבי על האלימות והפשיעה, הפגנה בכיכר השעון ביפו // צילום: משה בן שמחון
מייד עם שחרורו יצא האב לפקוד לראשונה את קבר בנו בבית העלמין בעיר. בשובו, אחרי שהקריא פרקי קוראן על הקבר הטרי, עטף אותו קהל הנוכחים בחיבוקים, והוצעו לו דברי מתיקה על מגשים. קול הזיקוקים נשמע בכל רחבי כפר קאסם. והיו שפירשו זאת כאות לשמחה ולתמיכה בלתי מסויגת במוחמד, וגם סימן לכך שהקהילה מאמינה בחפותו.
כיום, 14 שנים אחרי שהפרשה עלתה לראשונה לכותרות - סביב רצח הילד אנאס סרסור נותרה בעיקר שתיקה. מאז שחרורו של מוחמד לא נתפס או הורשע אף אדם במעשה, ונראה שמעל התיק המסובך מרחפות יותר שאלות מאשר תשובות.
גם בעידן שבו הפשיעה המדממת בישראל, ובפרט במגזר הערבי, הולכת וגואה - הרצח של אנאס ב־2012 נחשב לחריג. בכל חברה תקינה נחשב רצח ילדים לחציית קו אדום מוסרי בוהק, ועל פניו, תיק מחריד כל כך היה אמור כבר להתפענח. אז מה השתבש בדרך?
תחקיר "מגזין היום" מעלה מחדש שאלות על האופן שבו התנהלה חקירת הרצח, וחושף לראשונה הערכות של גורמי מקצוע שלא נשמעו עד כה - ובהן האפשרות שלפחות שני תוקפים היו מעורבים במעשה. אזהרה: החומרים קשים לקריאה.
גופה מכוסה בשטיח
הטלפון שקיבל מי שהיה אז מפקד תחנת משטרת ראש העין, סגן ניצב בדימוס פרץ רצון, ביום חמישי, 31 במאי 2012, סמוך לחצות, היה שגרתי: דיווח על ילד שנעדר בכפר קאסם. רצון אסף ברכבו את קצינת החקירות של התחנה, אך עד שהגיעו לעיר, מרחק רבע שעת נסיעה מהתחנה, התלונה על נעדר הפכה כבר לחשד חמור בהרבה: רצח.
"הבנו שיש גופה, אבל לא אנחנו אלה שמצאו אותה", משחזר רצון את אירועי הלילה הדרמטי. "בהתחלה לא הבנו בכלל איפה כל זה קרה. עד שהגענו לכפר קאסם, הדרך אל הבית נשטפה וגופת הילד כבר שכבה שם. אני זוכר שנכנסנו לחצר, עלינו במדרגות וראינו הרבה אנשים. ממש בכניסה ישבו ההורים, על ספסל או כיסא, והילד המת שכב לידם, עטוף בשטיח.
"התחלנו מייד לערוך חיפושים בחוץ. ליד הבית יש מטע זיתים קטן, 40-30 מטר רבוע, לא יותר. שם מצאנו בנקודה מסוימת סימנים של דם. חפרנו וראינו כמות נוספת גדולה מאוד של דם. הבנו שזה המיקום שבו הילד נרצח".
הגופה הוזזה למעשה מהזירה. לדבריך, היו הרבה אנשים בבית, כך שלכאורה זה היה יכול להיות כל אחד.
"לצערי, ככה זה עובד בחברה הערבית. בדרך כלל 'הורגים' לך את הראיות. כחוקר, אם לא היית שם במקרה כשזה קרה, או אם לא הגעת בדקות הראשונות, הסיכויים שתבוא לזירה שאפשר לקחת בה ראיות פורנזיות או ראיות אחרות, כמו מצלמות, קלושים ביותר. פשוט הורסים הכל, מוחקים הכל, מנקים הכל".
לא עצרו אף אחד על שיבוש החקירה, לכאורה?
"זה לא התפקיד שלי. הימ"ר הגיע מהר מאוד. ביחד עם מפקד הימ"ר דאז (ניצב בדימוס יגאל בן שלום, מ"ש) מצאנו את הנקודה של הדם. מעבר לזה אני לא מכיר את תיק החקירה".
מה עוד אתה זוכר מאותו לילה? מה עבר לך בראש?
"שירתתי 34 שנים במשטרה. ראיתי את כל סוגי הרציחות, את כל סוגי הגופות. ברגע שהלכתי הביתה - עשיתי קאט. השתדלתי לא לזכור את המראות. אבל מה שקשה לי לשכוח מאותו לילה היה האווירה בבית".
כלומר?
"כשנכנסנו לא ראיתי בכי או לחץ - דברים שאתה רגיל לראות כשאתה נכנס לבית שאחד מבניו מת הרגע. ההורים ישבו כשהילד שלהם שוכב לפניהם, עטוף בשמיכה. אמרתי לקצינת החקירות 'תראי איזה מוזר. אני לא רואה שום בכי'".
ח"כ וליד טאהא (רע"ם), תושב כפר קאסם, זוכר היטב את התחושות ששררו בעיר בעקבות הרצח. "היישוב כולו נכנס אז להלם. היתה תחושת פחד. כל רצח מזעזע, אבל רצח של ילד הוא אירוע אחר. יש לי בן שקרוב לגילו של אנאס, והיה קשה לדמיין דבר כזה. כשהאבא נעצר אמרנו לעצמנו שזה לא יכול להיות. זו משפחה נורמטיבית".
נעלם בחשיכה
אנאס סרסור היה תלמיד מצטיין בבית הספר אבן רושד בכפר קאסם. ילד מוקף חברים וקרובי משפחה, הבכור בין שלושת ילדיהם של מוחמד ולילה. משפחה נורמטיבית, חלק מחמולת צרצור, הגדולה ביותר בכפר קאסם.
"אני לא סיימתי כיתה ט', ורציתי שהבן שלי לא יעבוד כמוני, לא יחזור הביתה עייף", סיפר לי האב מוחמד בראיון עיתונאי קצר מייד לאחר האירוע, עוד בטרם נעצר כחשוד. "אנאס היה צריך להיות רופא או עורך דין. כל הציונים שלו היו 100. רציתי את הטוב ביותר בשבילו".
יום הרצח היה שגרתי מבחינת אנאס. את אחר הצהריים הוא בילה במסיבת יום הולדת של חבר לכיתה. לבית חזר מעט לפני 20:00. אביו ביקש שיתקלח בזמן שיכין לו ארוחת ערב. אנאס עוד הספיק לצאת למכולת לקנות גבינה, לבקשתו של מוחמד, ואחר כך אכל את הטוסט שהוכן עבורו. לדברי מוחמד, אנאס סיפר בהתלהבות על מסיבת יום ההולדת, ושיתף ש"אבא של הילד הרכיב אותנו על טרקטורון".
החוקר א': "מוחמד היה מאוד מופנם בחקירה, לא מתוחכם. לפעמים אלה יותר קשים, כי הם סגורים. הייתי כמעט בטוח שהוא הרוצח. אבל בסוף אלה רק תחושות שלי. הפרקליטות חשבה שאין מספיק ראיות. אני סברתי שהיה צריך לתת לבית המשפט להכריע"
לקראת 21:00 ביקש אנאס רשות לצאת לבקר את בן דודו, שמתגורר בשכנות. בראיון הקצר שהעניק לי טען מוחמד שפתח לבנו את הדלת, ואז צפה בו יורד במדרגות ונעלם בחשיכה.
"בשעה 22:00, אולי 22:10, יצאתי מהבית לקרוא לו שיבוא", המשיך וסיפר. "באתי לביתו של אחי, דפקתי על הדלת, והבת שלו, בת 14, פתחה לי. שאלתי אותה 'איפה אנאס?' והיא אומרת 'אנאס לא הגיע'. שאלתי את אחיה, 'אנאס היה אצלכם?' והוא ענה שלא. ואז התחלתי לחפש. מסביב לבית, בבית, אולי הוא חזר".
האב המשיך לשחזר בעיניים טרוטות: "התחלתי להתקשר, להורים שלי, להורים של אשתי, לחברים שלי, לגיסים - שיעזרו לי לחפש. הגיעו הרבה אנשים מהכפר לתת לנו יד. בסביבות חצות אבא שלי אמר לי 'לך לתחנת ראש העין ותגיש תלונה'. נסעתי לשם, הגשתי תלונה וחזרתי. וכל הזמן אני עם הטלפון, מברר אם מצאו או לא".
רבע שעה אחרי שמוחמד חזר לבית המשפחה, מצאו שני תושבים את גופתו של אנאס.
קנאה בתוך המשפחה?
"אנשים חושבים שחקירה זה כמו בסרטים: יש אירוע רצח, ואחרי שעה וחצי הכל נפתר", מסביר א', חוקר שהיה מעורב בתיק החקירה של רצח אנאס. "אבל המציאות היא אחרת".
גם א' הגיע לבית משפחת סרסור אחרי שגופת הילד כבר הוזזה והבית היה גדוש במנחמים ובסקרנים. מדובר במבנה רחב ידיים, בן שלוש קומות, מוקף חומות חימר ונושק לכביש משובש. "הייתי מזועזע ממה שראיתי שם", הוא נזכר. "רצח של ילד הוא מעשה מזוויע. זה דבר שנצרב".
ראית הרבה רציחות בחברה הערבית. במה זה היה שונה?
"אני זוכר שנפגעו ילדים, אבל זה היה מירי תועה, לא בכוונת מכוון. מי שמתכנן אלימות כזאת צריך להיות במצב נפשי נטול רגש. הרצח הזה השפיע על כפר קאסם כולה. כולם היו מזועזעים, היתה צעקה גדולה. אי אפשר להישאר אדישים. זה אירוע של ילד שנשחט, וזרקו אותו ככה, בצד. הוא עשה רע למישהו? ילד בן 10!"
מה הדבר הראשון שעשיתם בחקירה?
"יש דברים פרוצדורליים. מעבדה של זיהוי פלילי, ואז מעגלים של משפחה, לראות מי היתה הדמות שנרצחה".
כאן עולה השאלה המסקרנת מכל: מה העלה את החשד דווקא כלפי האב?
"העובדה שהוא נעלם. היו עדויות שהילדים קראו לו בין השעות 21:00 ל־22:00, ומוחמד לא היה בבית. ואז עלה גם עניין הדינמיקה המשפחתית".
מה היה למעשה המניע שהחוקרים ייחסו למוחמד?
"אספנו חומרים ועדויות שהצביעו על כך שהילד דחק את המקום של האבא. האווירה בבית היתה כזאת שהילד היה 'נסיך'. ילד יפה, חכם, מוצלח. האבא היה משני, לא נחשב, עובד פשוט. הוא הרגיש כלומניק. עלה חשד שהאבא עשה את זה כדי לפגוע באמא ו'להוריד' את מי שמאיים על מקומו".
מוחמד הובא לא פחות משבע פעמים בפני שופטים, שהאריכו את מעצרו שוב ושוב. מדיון לדיון הלך זקנו והתעבה, עיניו האדימו ושקעו בחוריהן, והקושי ניכר בו. פעמים רבות במהלך הדיונים הליט את פניו בידיו, גם כשאת האולם מילאו תומכיו.
"הוא במצב נפשי קשה מאוד", סיפר אז ח"כ אבראהים צרצור, קרוב משפחה שהגיע להביע תמיכה (צרצור כיהן בכנסת עד 2015). "במקום לחקור בכל הכיוונים ולהביא למעצר הפושעים האמיתיים, המשטרה בחרה בחלופה הקלה ביותר ועצרה את האבא".
נאדר סרסור, בן משפחה נוסף שכיהן באותם ימים כראש עיריית כפר קאסם, הוסיף: "אנחנו מאמינים בלב שלם בחפותו".
אחרי 30 יום, תקופת הזמן המרבית שמאפשר החוק בישראל להחזיק אדם במעצר ללא כתב אישום, ביקשו החוקרים מהיועץ המשפטי לממשלה אישור מיוחד להארכות נוספות. האישור התקבל.
במהלך המעצר הממושך הפעילו החוקרים שורה של תרגילי חקירה בניסיון לבחון את גרסתו של מוחמד: הוא הוסע בניגוד לרצונו לקבר בנו (שם סירב לרדת מהרכב המשטרתי); אשתו נחקרה, והחוקרים דאגו שמוחמד יבחין בה; מדובב הוכנס לתאו; תמונות תקריב של גופת הילד, שכובה על מיטת ברזל במכון לרפואה משפטית, הוצגו לנגד עיניו; ושוב ושוב הוזכר לו: "לא ראינו אותך מזיל דמעה ולו פעם אחת, איך זה יכול להיות?"
לטענת סנגוריו של מוחמד, הוא אף התבקש לעמוד במסדר זיהוי. סביבו עמדו שלושה שוטרים בלבוש אזרחי, ובסיום נטען כלפיו ש"אחד העדים זיהה אותך כרוצח". לטענת הסנגורים, לא היה מדובר במסדר זיהוי חוקי, והם, כעורכי דינו, לא זומנו כלל למעמד. לדבריהם, לרשות המשטרה לא עמד למעשה אף עד - בשוב שלב של החקירה.
בעקבות פניית הסנגורים נזף שופט בית משפט השלום ברמלה במשטרה, והורה לחוקרים לאפשר לעצור זכויות בסיסיות. לעיתונאים ולצלמים הרבים שגדשו את הכניסה לבית המשפט אמרו הסנגורים: "המעצר הזה הוא כמו רצח נוסף במשפחה. האב נמצא באבל על מות בנו! הכל נעשה כדי לשבור את רוחו, על מנת שיודה. אבל הוא לא יודה בדבר שלא עשה".
איפה נמצאו כתמי הדם?
חוקרי הימ"ר היו מתוסכלים מאי־ההתקדמות בחקירה. הם תשאלו שכנים. אספו ובדקו עשרות סכינים שנמצאו בכל בית ברדיוס גדול סביב זירת הרצח. זחלו על הארץ וחיפשו אבנים מוכתמות בדם. אבל כל אלה לא הובילו לפריצת דרך, בעוד האב מוחמד המשיך לטעון לחפותו.
כאן הוכנסה לתמונה רפ"ק מאיה אנגלהרד, אז ראש תחום פרופילאות במשטרת ישראל, והיום פסיכולוגית שמטפלת בקליניקה פרטית. אנגלהרד עזבה את המשטרה ב־2021, אבל הניצוץ בעיניה ניצת כשהיא מדברת על תחום התמחותה - מה עובר בראשו של רוצח.
כשהחלה לעבוד על תיק אנאס, מוחמד היה נתון במעצר, והחקירה התנהלה כמעט כולה סביבו. "הבהרתי לחוקרים שלפני שאני מרכיבה פרופיל לרוצח, האב חייב להיות מנוקה מכל חשד".
למה זה היה כל כך חשוב?
"הרכבת פרופיל היא הערכה. מבחינה מקצועית, אם אתה בונה פרופיל לחשוד מוכר, אתה עובד אחרת לגמרי מאשר כשאתה מחפש עבריין אלמוני. כך שכל עוד לא שללנו את האב, אי אפשר לעבור באמת לאפשרות השנייה".
אנגלהרד מסכימה שהנחת החוקרים הראשונה, שלפיה יש לבחון קודם את המעגל המשפחתי, היתה מקצועית ומתבקשת. "המקום הכי מסוכן לילדים, וגם לנשים, הוא הבית. ילד בן 10 בדרך כלל לא צובר לעצמו אויבים. לכן טבעי להתחיל מהמשפחה".
מה את הנחת לגבי הפסיכולוגיה של הרוצח?
"שיש כאן התנהגות של אדם מוכוון מטרה, שיודע מה הוא עושה. חשוב לציין שלא אותרה פגיעה מינית בילד. כל רצח הוא מזעזע, וכל רצח הוא אלים, אבל כשאני מסתכלת על זה בעיניים פרופילאיות, אנחנו מדברים על רצח אינסטרומנטלי. כנראה להשגת מטרה מסוימת.
מאיה אנגלהרד, לשעבר ראש תחום פרופילאות במשטרה: "ברצח הזה יש התנהגות של אדם מוכוון מטרה, שיודע מה הוא עושה. כל רצח מזעזע, אבל כשאני מסתכלת על זה בעיניים פרופילאיות, אנחנו מדברים על רצח אינסטרומנטלי. כנראה להשגת מטרה מסוימת"
"הילד הוא לא בהכרח המטרה. יכול להיות שזה היה מישהו ממעגל המשפחה. אני לא אומרת שזה מה שהיה, רק מציינת שזו אפשרות. להורים אין מערכת יחסים של אמון עם המשטרה. הסיכוי שהם יבואו ו'יפתחו' על איזשהו סכסוך הוא מאוד נמוך".
בזמנו הכיוון נבדק, ולא נמצא שום קשר בין המשפחה לבין ארגוני פשיעה.
"אני לא אומרת מה היה, אני מסתכלת רק על מה שאנחנו יודעים. אני רואה מה יש לי בשטח".
ומה היה בשטח?
"פרט מעניין הוא שהמסלול של סימני הדם בזירה היה בנוי ככה: יש את בית המשפחה של אנאס, יש בית של שכן, ולאחריו יש את השטח שבו נמצאה הגופה. כשמסתכלים על כתמי הדם, רואים שהאירוע התחיל מחוץ לבית השכן".
אנגלהרד סבורה שאם מסלול הדם מדויק, היה מקום לבחון מי התגורר באזור, אילו קשרים היו לו, ואם ייתכן שהילד נקלע שלא מרצונו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. "אני לחלוטין לא שוללת טעות בזיהוי. ב־2012 משטרת ישראל לא ידעה את מה שהיא יודעת היום על הפעילות הפלילית במגזר. ארגוני הפשיעה במשולש רק התחילו אז להתעצם".
ייתכן שהכיוון הזה לא נבדק כראוי, או לא נבדק בכלל?
"אני רוצה להאמין שזה נחקר. ימ"ר מרכז היתה בזמנו יחידת חקירות רצינית ומקצועית מאוד. בכל מקרה, המלצתי אז לראש מחלק רצח לבחון את תיק החקירה מזווית שבה אב הקורבן אינו הרוצח. בנקודת הזמן הזאת המעורבות שלי בתיק הסתיימה".
"מניע הוא לא ראיה"
רצח ילד בידי אחד מהוריו הוא אחד הפשעים הנדירים והמטלטלים בעולם הקרימינולוגיה. בז'רגון מקצועי מכונה הפשע "פיליסייד" (Filicide).
"אנשים חושבים שרצח בתוך המשפחה נובע תמיד מטירוף. זה פשוט לא נכון", מסביר ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ', ששירת כשלושה עשורים במשטרת ישראל, בעיקר בתחום הלחימה בפשיעה, ובחן מאות מקרי פיליסייד מאז קום המדינה. בספרו "ילדים אבודים" מיקד דוידוביץ' מבט בתחום שקשה לנפש האנושית לעכל.
לדבריו, כשמוציאים מהסטטיסטיקה מקרי רצח של יילודים בימים הראשונים לחייהם - קטגוריה שמבוצעת ברובה בידי אימהות - מתברר שדווקא אבות הם המבצעים השכיחים יותר של רצח ילדיהם. ולמרות התפיסה הרווחת בציבור שמדובר כמעט תמיד באדם הלוקה בנפשו, המחקר מלמד שהתמונה מורכבת בהרבה. חלק מהמקרים אכן קשורים למצב נפשי קשה, אולם ברבים אחרים המניעים הם שליטה, תועלת, נקמה או דינמיקה משפחתית מורכבת.
האם התיאוריה שמוחמד קינא לכאורה בבנו, משום שהפך ל"נסיך הבית", מתיישבת עם הידע הקרימינולוגי?
דוידוביץ': "זה יכול להתאים לאחת התיאוריות, אבל מניע הוא לא ראיה. בניגוד לסרטים, מניע הוא אף פעם לא חד־משמעי. בבית משפט לא מרשיעים בגלל מניע".
גורם בכיר מאוד במערכת אכיפת החוק, שביקשנו ממנו לבחון את הממצאים הפתולוגיים בתיק, גורס שסיבת המוות היתה משולבת. "גם חבלות בראש, גם חתכים בצוואר, וייתכן שהיתה גם חניקה, בגלל דימומים נקודתיים בעיניים. מלבד זאת, היו חבלות נוספות בגב ובחלקים נוספים בגוף. על הידיים היו חתכים, שמתיישבים עם פצעי הגנה. ניכר שהמכות נמשכו גם אחרי המוות.
"החתך בצוואר לא נראה כהעברה אחת של הסכין. כלומר, העבירו את הסכין כמה פעמים. קשה לקבוע ב־100% ודאות שיש פה עוד רוצח, אבל אני יכול לומר שיש סבירות לא קטנה שהיו פה כמה אנשים. לפחות שניים".
לפי מה?
"רואים בצילומים גם חבלות חמורות, גם חנק, גם חתכים עמוקים שנעשו משני כיוונים - וכל אלה נעשו כשהוא (אנאס, מ"ש) היה בחיים. ועוד יש פה מאבק. לדעתי, קיימת סבירות שהיו יותר מתוקף אחד. אבל הממצאים לבדם אינם מספיקים כדי לשחזר את האירוע. חייבים לראות גם את ראיות מז"פ והזירה. למשל עקבות, סימנים בזירה וכו'".
אתה אומר שהיום תיק כזה היה נבדק יותר לעומק?
"אני אומר שזה לא קורה היום שתיק כזה לא היה יוצא עם עוד חוות דעת משלימות ושאלות. במיוחד משום שמדובר ברצח של ילד. תראי איזה רעש היה פה עם הרצח של תאיר ראדה. אם הרצח היה קורה מאחורי הבית של משפחה בעיר יהודית - זה היה נראה אחרת".
"יש האמת המשפטית"
14 שנים אחרי הרצח, א', שלקח חלק בפענוח כמה מתיקי הפשיעה החמורה המטלטלים ביותר שידעה המדינה, מודה שהיה מתוסכל כשמוחמד שוחרר. "את יודעת כמה רוצחים שוחררו, שאני חושב שהם הרוצחים? אבל יש אמת - ויש אמת משפטית. וזה לא תמיד הולך ביחד", הוא מסביר.
מוחמד לא נשבר לאורך חודש וחצי של חקירות, אפילו לא מעד בלשונו. ונזכיר שעד לרצח, וגם מאז שחרורו, הוא חי חיים נורמטיביים.
"להודות ברצח הבן שלך זה לא דבר פשוט. מוחמד היה מאוד מופנם, לא מתוחכם. לפעמים אלה יותר קשים, כי הם סגורים. הייתי כמעט בטוח שזה הוא. אבל בסוף, התחושות שלי הן תחושות שלי. צריך להביא את העובדות ולחבר את כל החיבורים. הפרקליטות חשבה שאין מספיק ראיות. אני סברתי שעם כל הקושי, היה צריך לתת לבית המשפט להכריע בעניין".
יש משהו שאולי פספסתם? שהיית עושה היום אחרת?
"עם האמצעים של היום, אולי. אבל אני כמעט בטוח שעשינו הכל, כולל הכל. אני לא זוכר הרבה תיקים שהשקענו בהם ככה".
בדקתם כיווני חקירה אחרים? למשל, טעות בזיהוי?
"קשה לי להאמין שזה הכיוון. היו פוגעים במי שצריך לפגוע. יש סטטוס־קוו שלא פוגעים בילד. גם אצל הערבים וגם אצל היהודים. אם כי היום הסטטוס־קוו קצת נשבר".
בכיר במערכת אכיפת החוק: "בצילומי הגופה של הילד רואים חבלות חמורות, סימני חנק וחתכים עמוקים שנעשו משני כיוונים. כלומר היה פה מאבק. קשה לקבוע ב־100% שיש פה עוד רוצח, אבל אפשר לומר שיש סבירות לא קטנה שהיו פה כמה אנשים"
ובכל השנים שחלפו מאז, לא ניסיתם לחזור לתיק?
"תיק רצח הוא תמיד תיק פתוח. אני תמיד משאיר אותם אצלי על השולחן, לא מאחסן אותם בארון. הבעיה היא שבגלל קצב האירועים, אתה מהר מאוד נשאב לתיק הבא.
"בסוף, אדם עשה את זה לבד. הוא לא משתף אף אחד. ברגע שיש שניים - אין סוד. ברגע שאין זיהוי על ידי הקורבן, או כשהרוצח לא משאיר משהו, כמעט אין סיכוי לעלות עליו. אין אינטרס לפתוח אי פעם את הפה".
"האב עדיין בטראומה"
ב־2013, במלאת שנה לרצח אנאס, התקיים בבית הספר היסודי "אבן רושד", שבו למד, אירוע מרגש לזכרו. יותר מאלף איש השתתפו, ובהם ח"כ לשעבר עיסאווי פריג' (מרצ), ח"כ לשעבר מוחמד צרצור (רע"ם-תע"ל) וראש עיריית כפר קאסם באותם ימים, נאדר סרסור. שני האחרונים הם קרובי משפחה של הנרצח.
קרוביו וחבריו של אנאס לבשו חולצות לבנות שנשאו את דיוקנו. לצד הקינות והתפילות, הגיע הבכי ההמוני לשיא כשאחיו בן ה־8 דיבר. האב מוחמד היה בין היחידים במגרש בית הספר שלא נראה מזיל דמעה.
עד היום, כולם בכפר קאסם זוכרים את הרצח, אבל נדמה שאיש לא שש לדבר עליו. לא במעגל של בני המשפחה הקרובה, וגם לא איש מהבכירים שתמכו במוחמד בזמנו.
"אני לא יכול לדבר, בגלל הרגישות שיש לסיפור הזה במשפחה", הסביר לי ש', קרוב־רחוק של אנאס. גם ע', מורה שלו לשעבר, הסתפק במילים "לא מכיר. לא מכיר", לפני שניתק את שיחת הטלפון.
אדם שמכיר את המשפחה מקרוב ציין: "האחים של אנאס כבר בוגרים. אחיו הקטן מוצלח כמוהו, הוא סטודנט באוניברסיטה. עד היום הוא שואל 'מה יהיה עם הסיפור הזה? אף פעם לא נדע מה קרה?' הפרשה עוררה הרבה אמוציות במשפחה. היו הרבה שמועות שרצו בעיר, מבטים שהופנו כלפי האבא".
מה קורה כיום עם מוחמד עצמו?
"הוא יושב בצד, כמעט לא מתערבב. הוא בטראומה לכל החיים".
ב־14 השנים שחלפו הפך רצח אנאס לעוד אחד ממאות תיקי הפשיעה החמורה שלא פוענחו עדיין בישראל. ב־2013 נחקר אדם בעקבות מידע שהתקבל, אך הוא שוחרר, וב־2017 נבדקה התפתחות נוספת - שגם היא לא הניבה דבר.
אבל העיר כפר קאסם לא שוכחת: הכיכר הסמוכה לבית המשפחה נקראת היום "כיכר אנאס", וילדים שלא הכירו את הקורבן בחייו חולפים בה מדי יום. שמו של הילד בן ה־10 ממשיך להישמע ברחבי העיר - אך הרוצח האכזר עדיין חופשי.
"אם יש בכפר קאסם מי שיודע מה קרה - שיבוא למשטרה", מסכם ח"כ טאהא. "זה חשוב בכל תיק רצח, ובוודאי כשמדובר בילד קטן".
ממשטרת ישראל נמסר: "חקירות תיקי רצח מנוהלות במשטרת ישראל באופן מקצועי, תוך חתירה בלתי מתפשרת להגיע לחקר האמת ולהבאת הרוצחים לדין. בחקירות אלו מושקעים מיטב המשאבים המצויים במשטרה, ועד לפענוחם מבוצעות מגוון פעולות חקירה בכלל האמצעים וכך גם במקרה זה - החקירה עודנה מתנהלת".
