"כבר לא נשמתי": הם כמעט נשרו מצה"ל - ואז הגיע חיבוק מפתיע

"לא ראיתי פושע", מספרת אורלי פוקס (46) על פגישתה הראשונה עם דימה ירמנקו. "ראיתי ילד שעשה כמה טעויות שיצרו כדור שלג. לא היה לו עורף משפחתי ולא יד מכוונת, והדברים התגלגלו לטרגדיה. פגשתי ילד אבוד שישב בכלא צבאי והסתבך כלכלית עם סכומים של מאות אלפי שקלים, אבל כשאת מתבוננת בו את רואה ילד תמים, אדם נורמטיבי".

אורלי ודימה נפגשו במסגרת התוכנית "בחברת אחיי", שמשדכת בין אזרחים מתנדבים לחיילים הזקוקים לליווי ולתמיכה, ושמופעלת על ידי עמותת "מניפה". היא חיפאית, נשואה ואם לשלושה, מומחית בכימיה פיזיקלית ויועצת עסקית. הוא צעיר שעלה בגפו מאוקראינה, נקלע לחובות, לא התייצב לגיוס, נעצר ונכלא על עריקות.

התוכנית נועדה לחזק את העורף האזרחי של מועמדים לשירות ביטחון וחיילים שהם דור ראשון לשירות בצה"ל - עולים חדשים, חיילים בודדים ויוצאי החברה החרדית, לצד צעירים מרקע חברתי־כלכלי מוחלש, שנמצאים במצבי סיכון ומתמודדים עם נסיבות חיים מורכבות. מטרת התוכנית היא לאפשר להם הזדמנות להשתלב בשירות הצבאי, ולסיים אותו עם תחושת מסוגלות, שייכות ומשמעות.

כור ההיתוך הצבאי, כידוע, מהווה קרש קפיצה לחיים האזרחיים ומאפשר מוביליות חברתית. הוא פותח דלתות להשתלבות חברתית ותעסוקתית, מחזק עצמאות ובונה תחושת אחריות. צעירים שאין מאחוריהם עורף תומך במהלך השירות הצבאי - במיוחד בתקופת מלחמה - עלולים לחוות כישלון בשירות הצבאי, שבמקרים רבים עשוי להפוך לחסם בהשתלבות בחיים האזרחים.

בלב התוכנית עומדים המנטורים והמנטוריות - אזרחים ואזרחיות מרחבי הארץ שפועלים בהתנדבות מלאה, ושמשמשים עבור הצעירים "מבוגר משמעותי". הם מלווים אותם ברגעי משבר, מסייעים להם בקבלת החלטות, תומכים בהתמודדותם עם קשיים אישיים, משפחתיים, כלכליים ורגשיים, ולעיתים ממשיכים לשמור על קשר גם לאחר השחרור. הקשר האישי שנרקם מעניק לחיילים יציבות, אמון, מוטיבציה ושייכות.

יצירת הקשר הזה היא אתגר לא פשוט בפני עצמו. "החיבור לא היה מיידי", מודה אורלי. "בהתחלה דימה כאילו עשה לי 'דווקא'. כל מה שאמרתי הוא עשה הפוך. ביקשתי לראות מסמכים כדי להבין איך לטפל בחוב וכדי לבנות לו תוכנית הבראה, והוא לא שיתף פעולה. אפשר להבין אותו, פתאום מגיע בן אדם זר ונכנס לו לחיים. מהתרבות שממנה הוא בא לא נהוג לקבל עזרה מאדם זר, זה רק מעורר חשד. היה לו קשה לתת בי אמון, ובשבילי זה היה קשה מאוד ומתסכל".

אורלי הבינה ששתי אופציות עומדות לפניה: או להרים ידיים, בידיעה שאחרי הצבא דימה יתגלגל לפשיעה כדי לשלם את חובותיו, או שיירקם ביניהם אמון, ויחד הם יצליחו לסלול עבורו אפשרות לחיים אזרחים נורמטיביים, של תעסוקה ומשפחה. היא החליטה לנהל עימו שיחה נוקבת וכנה.

"אמרתי לו: 'טוב, תקשיב. אני מבינה אותך לגמרי. בן אדם זר נכנס לך לדברים הכי אישים בחיים. אבל זה לא ילך אם לא תבטח בי. אני מבטיחה לך שאוציא אותך מזה ושתעלה על דרך המלך, אבל אתה צריך לעשות את מה שאני אומרת לך. אנחנו נצעד בדרך הזו יחד'. זאת היתה נקודת משבר. אני זוכרת שהוא ישב ובכה כמו ילד קטן. זה היה בכי כזה מבפנים".

"באותו הרגע הרגשתי שהיא רוצה לוותר עלי", משחזר דימה (כיום בן 30). "לא ידעתי איך להסביר שאני לא יכול לנשום יותר, שאין לי אוויר, אין לי כסף, אין לי אוכל ואני לא מרגיש את עצמי בן אדם. שהבעיות שלי תמיד איתי, ושאני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. היום אני מבין שאורלי לא באמת רצתה לוותר עלי, ושזו היתה הדרך החינוכית שלה לנער אותי, כדי שאני אהיה בתהליך לא ב־30 אחוז, אלא ב־100 אחוז".

שיחת ניעור

דימה עלה מאוקראינה לבד בגיל 19 וגר אצל סבתו בבית ים. התוכנית המקורית שלו היתה ללמוד באולפן ולהתגייס, אבל אז הוא פגש אנשים שהציעו לו לעשות איתם עסקים. "לא הבנתי שמדובר בקומבינות, ושכסף לא נופל מהעצים", הוא מסביר. "לא הייתי ילד מספיק חכם כדי להבין שעובדים עלי. נכנסתי לחובות של 100 אלף שקל, שעם כל הריביות תפח ליותר מ־200 אלף שקל. אלה לא היו חובות לשוק האפור, אלא חובות לבנק ולחברות שונות - ולא ידעתי איך לצאת מזה.

אורלי פוקס: "בהתחלה דימה כאילו עשה לי 'דווקא'. כל מה שאמרתי, הוא עשה הפוך. ביקשתי לראות מסמכים כדי להבין איך לטפל בחוב, והוא לא שיתף פעולה. אפשר להבין אותו, פתאום מגיע בן אדם זר ונכנס לו לחיים"

"בינתיים קיבלתי צו ראשון, וקבעו שאני מתאים להיות לוחם. לא הלכתי לצווים הבאים, ואז פתאום התקשרו אלי ואמרו לי שאני צריך להתייצב מחר בבקו"ם לגיוס. הייתי בהלם, כי אפילו לא קיבלתי את המסמך עם תאריך הגיוס. נסעתי לתל השומר, הבאתי איתי כל המסמכים עם החובות שלי, והסברתי שאני לא יכול להתגייס ככה. אמרו לי שזה לא מעניין אותם, ושאני צריך לעלות על האוטובוס לטירונות. ובמקום לעלות על האוטובוס - יצאתי מהבסיס וחזרתי הביתה. ככה התחלתי תהליך של השתמטות מצבא".

"אם מצליחים לשנות עולם אחד של מישהו, זה מספיק". על עמותת מניפה

במשך שלוש שנים וחצי הוא היה עריק. כמה פעמים הגיעה משטרה צבאית לחפש אותו בבית סבתו, אבל הוא כבר לא גר שם. בסופו של דבר הוא נעצר על ידי המשטרה כשרכב על אופנוע בלי קסדה, ומשם הועבר למשטרה הצבאית. במשפט שנערך לו, הוא סיפר שרצה להתגייס ולהיות חייל טוב, אבל כל הבעיות שיש לו לא מאפשרות לו לנשום. הסנגורית שקיבל מטעם הצבא שכנעה אותו להתגייס, והבטיחה שהצבא יסייע לו להתמודד משפטית עם החובות.

וכך, אחרי 17 יום בכלא, דימה שוחרר והתייצב בלשכת הגיוס, כפי שהבטיח. "קיבלתי מדים והתחלתי טירונות", הוא מספר. "הייתי כבר בן 24, מבוגר מרוב החבר'ה בשש שנים, אבל היה לי ממש כיף. אהבתי את האווירה ואת האקשן. ביקשתי להיות נהג ולצאת יומיות, כדי שאוכל גם לעבוד ולשלם את החובות, אז שלחו אותי לבסיס בחיפה לטכני בחיל האוויר לקורס נהיגה. המשכתי לשרת שם, ומאוד אהבתי את התפקיד שקיבלתי".

הצבא קיים את ההבטחה לעזור לו, נתן לו סיוע משפטי של עורך דין, וחיבר לו את המנטורית אורלי דרך העמותה, שעובדת בשיתוף פעולה עם הצבא.

אורלי, איך הגעת לעמותה?

"לפני שש שנים, חברה שלי, שהיתה מנהלת אזור הצפון של העמותה, סיפרה לי שיש לה בעיה עם חייל שהם מלווים ושהם לא מצליחים לפצח את המקרה. היא אמרה שהוא במצוקה גדולה, ושהיא חושבת שאני האדם שיוכל לעזור לו. אמרתי לה: 'בשמחה'. היא חיברה בינינו, וזה היה החייל הראשון שלי. נפגשתי איתו כל שבוע, בעיקר במסעדות, כי אני אוהבת לפנק אותו, שיזמין מה שהוא רוצה. שוחחנו גם הרבה בטלפון, אבל הרגשתי שזה לא עובד - עד השיחה ההיא".

שיחת הניעור שערכה אורלי לדימה פעלה היטב, והפכה לנקודת מפנה ביחסים בין החונכת לחניך. "מאותו רגע הוא הפך להיות כחומר ביד היוצר, ויצאנו לדרך עם תוכנית הבראה. זה היה תהליך בעצימות גבוהה, שכלל פגישות עם עורך הדין שליווה אותו והגשת דוחות להוצאה לפועל. תוך כדי, הוא המשיך בשירות הצבאי כנהג בחיל האוויר. המפקדים אפשרו לו גם לעבוד במקביל לשירות, וככה, לאט־לאט, עם הדרכה ופיקוח קפדני שלי, הוא הצליח לשמור כסף בצד".

אבל אורלי לא היתה רק קפדנית. "היא הגיעה אלי הביתה, עזרה לי לסדר את החשבוניות, אמרה לי מה אני עושה בסדר ומה לא והיתה מטפלת בי ממש כמו אמא. אני חייב לה עד סוף החיים שלי. עד היום, לא משנה מה קורה, אם אורלי מתקשרת - אני עונה מייד. אם היא צריכה ממני משהו - אני עוזב הכל ורץ".

קשר עמוק

אחרי שדימה הצליח לצבור קצת כסף, בהדרכת אורלי הוא הגיש הצעה להוצאה לפועל לסילוק כל החובות. "ההוצאה לפועל קיבלה את זה, סגרנו לו את התיק, וביטלנו את צו עיכוב היציאה מהארץ", מסכמת אורלי. "כשהדברים התחלו להסתדר, החיבור בינינו נעשה יותר עמוק. פעם הוא אמר לי: 'את היית יותר מאמא שלי'. לא באתי להחליף את אמא שלו, אבל כשהוא אמר לי את המשפט הזה - נחנקתי. זה ריגש אותי בטירוף".

לקראת סוף השירות שלו, דימה עמד לפני 200 חיילים בודדים בערב שבו השתתף גם מפקד חיל האוויר, וסיפר את הסיפור שלו. אולם שלם מחא כפיים לחייל אחד שעשה דרך בלתי אפשרית. דימה לא שכח להודות למפקדים שלו, לעורך הדין מהסנגוריה הצבאית - ולאורלי, המנטורית שלו.

הוא סיים את הצבא בהצלחה, ועבד במקצוע שרכש מהצבא - נהג משאית. אורלי המשיכה לשמור איתו על קשר גם כשכבר היה אזרח. כשהוא החליט לפתוח עסק הוא התייעץ איתה, והיא המליצה לו לפנות ללשכת המסחר ולקבל ליווי לעסקים קטנים. היום דימה מנהל עסק מצליח להובלה והתקנה של רהיטים של חברות יוקרה, יש בבעלותו שתי משאיות והוא מעסיק חמישה עובדים.

"הוא עובד והוא חרוץ והוא מצליח", אומרת אורלי בגאווה. "הוא גר עם חברה שלו, מאוד מרוצה, וגם אני מרוצה. אני מודה לעמותה על הזכות לתת. אני מתנדבת בעוד כל מיני מקומות, אבל מה שמיוחד פה זה שמדובר בעמותה ממוסדת. אנחנו עוברים השתלמויות, גם של מרצים מבחוץ שמגיעים לשתף מהניסיון החינוכי־חברתי שלהם, וגם ישיבות משותפות שלנו, המנטורים, שבהן אנחנו מעלים את הלבטים והאתגרים ועושים סיעור מוחות עם מנהל התוכנית, יהודה וייל, והרכזים והעובדים הסוציאליים שמובילים את הפרויקט. יש לנו ערוץ פתוח ויומיומי איתם, והם מסייעים בכל מה שצריך".

לאחר שדימה עלה על דרך המלך, אורלי המשיכה במשימות הבאות. "חינכתי מישהי שגדלה בפנימייה בלי עורף משפחתי, ומאוד רצתה להתגייס, אבל היה לה תיק פסיכיאטרי עשיר והצבא לא רצה לגייס אותה. אמרתי לה שהתפקיד שהיא רוצה ומכוונת אליו בצבא הוא לא ריאלי, אבל שיש מלא תפקידים אחרים ומשמעותיים. הצעתי לה להיכנס לצבא כמתנדבת. היא הסכימה, ואז המשימה היתה לפנות לצבא, למצוא לה את התפקיד המתאים ולשכנע את הגורמים הרלוונטיים.

"בסופו של דבר הצבא גייס אותה כמתנדבת לתפקיד של רכזת שמירה. היא הרגישה שהיא בתפקיד משמעותי, ואהבה לארגן את רשימות השמירה. אחרי כמה חודשים, כשהיא היתה מרוצה מהשירות, הקשר בינינו השתחרר, והיום אני כבר לא בקשר איתה. לא עם כל אחד נוצר קשר עמוק".

כיום אורלי מטפלת בשתי צעירות. אחת מהן היא מלש"בית, עולה חדשה מדרום אמריקה שצפויה להתגייס בימים הקרובים. "יש לה משפחה מקסימה, בית חם ואוהב, אבל מאחר שההורים לא מכירים בכלל את הצבא, הם בחרדה גדולה מהגיוס ולא יודעים איך לכוון אותה", היא מסבירה. "אני מסייעת לה למצוא את התפקיד המתאים ביותר בצבא, ומכינה אותה לקראת הגיוס, אפילו ברמה של מה צריך לקנות. התחברתי גם למשפחתה, ובשלב מסוים אמא שלה שיתפה אותי שאחד המעסיקים שלה לא הפריש לה כספים לקרן פנסיה, אז נכנסתי לסייע גם לה".

הצעירה השנייה היא חיילת שהוצאה מהבית בצו בית משפט כשהיתה בת 10, ולא הצליחה להסתדר בתפקיד ששובצה אליו בצבא. "את יכולה לדמיין את הנסיבות שהובילו להוצאתה מהבית. היא ילדה מקסימה, מתוקה, אינטליגנטית ומלאת תשוקה להצליח. היא רק צריכה יד מכוונת, מבוגר שקצת יסייע לה בצמתים שבדרך.

"הקשר שלנו התחיל לפני כמה חודשים. היא חוותה משבר בצבא ונשלחה למיון מחדש. הדבר הראשון שעשיתי איתה זה סימולציה של ראיון עם קצין מיון. עזרתי לה לדבר בסגנון שפותח עוד אופציות, ולא להינעל על משהו שהיא שמעה מחברה. בסוף היא קיבלה תפקיד הרבה יותר טוב ממה שהיא חשבה עליו בהתחלה. היא משרתת באגף של נציב קבילות החיילים וממיינת את הפניות הראשוניות. מבחינתה זה אושר גדול.

"היא אמרה לי: 'אני דואגת עכשיו שלכל חייל בצבא יהיה טוב. תראי איזו סגירת מעגל'. היא ביקשה ממני פגישה שבועית, וכך אנחנו עושות. נפגשות כל שבוע ומשוחחות טלפונית אחת ליומיים. אני מרגישה שהקשר איתה יהיה לטווח ארוך.

אתיה דן, מייסדת העמותה: "התפקיד שלנו הוא להיות העורף האזרחי של החיילים. אנחנו לא מחליפים את ההורים, אבל יש לנו מנטורים שדואגים לחיילים כמו הורים, והיו גם כאלה שמימנו לחייל שלהם לימודים אקדמיים"

"כשאנשים שואלים למה אני אוהבת להתנדב, אני עונה שזה מזין את האני הפנימי שלי. היה לנו מפגש של המנטורים בבית הנשיא. אני לא אדם דתי, אבל אמרתי שם שאלוהים נתן לי שפע בחיים, ואני מרגישה צורך לצאת לעולם ולחלק את השפע. זה מכניס ברכה לחיים שלי. אני לא יכולה לשנות את כל העולם, אבל אם אני יכולה לשנות עולם של מישהו אחד - זה מספיק".

אחריות רגשית

מגוון המקרים שאותם ליוו עד כה המנטורים והמנטוריות בעמותה מייצגים את המנעד הרחב של החיילים שהעמותה מלווה ב־11 השנים שבהן פועלת התוכנית, ואת אופי הקשרים שנרקמים בין המנטורים לחיילים שנעזרים בהם.

דניאלה ( שם בדוי) היתה צעירה בת 17, לקראת גיוס, שהתנתקה ממשפחתה החרדית. נועה (שם בדוי), המנטורית שלה, הפכה בהדרגה לדמות קרובה, עד שדניאלה נעשתה בת־בית אצלה. נועה ליוותה את דניאלה בתקופה שבה חוותה עצבות, חוסר מוטיבציה, בדידות ותלות רגשית גדולה. היא אירחה אותה דרך קבע וסייעה לה מול גורמי הת"ש והצבא. לצד הרצון לעזור, נועה התמודדה גם עם עומס לא פשוט, עם חוסר ודאות לגבי משך השהות של דניאלה אצלה, עם אחריות רגשית כבדה, ועם תחושה שלפעמים היא האדם היחיד שמחזיק את הסיפור הזה - ובכל זאת היא המשיכה לעטוף את דניאלה.

"שניים מהילדים שלי הם חיילים, והילד השלישי עומד להתגייס", מספרת נועה. "אני רואה כמה חשוב זה שיש להם מקום שבו הם יכולים להוציא לחצים ולשתף, ורציתי לתת את זה למישהו שאין לו את המקום הזה. מובן שיש רגעים קשים ומאתגרים בדרך. כשהפנימייה של דניאלה נסגרה בחג, למשל, הבנתי שאין לה איפה להיות שבועיים, והצעתי לה לגור במהלך החג בחדר פנוי בבית שלי.

"ידעתי שזו התחייבות מאוד גדולה מצידי, ושגם לה לא יהיה קל להתרגל לבית ולכללים שלו - וזה בהחלט השפיע על האקלים של הבית. ההצלחה היתה כשהבת הגדולה שלי אמרה 'סוף־סוף יש לי את האחות שתמיד רציתי'. זה היה תהליך ארוך, משהו כמו שנה, אבל היום דניאלה היא חלק מאיתנו, חלק מהבית".

מנחם (שם בדוי) הגיע אל גיא (שם בדוי), המנטור שלו, במצב חירום. מנחם גדל במשפחה חרדית חסידית שהתגלגלה לחברות בכת. הוא לא היה בקשר עם הוריו, הסתבך עם חובות של אלפי שקלים לשוק האפור, והתמודד עם איומים על חייו. לא היה לו בית קבוע, והוא נהג לישון אצל חברים או בגנים ציבוריים. לא פעם הוא "דפק נפקדות" מהצבא ועבר עבירות משמעת. גיא, שעובד כמנהל תחום אשראי בבנק, הוזעק כדי לנסות לסייע למנחם לצאת מהחובות.

"הדבר הראשון שמנחם אמר לי הוא שמה שחשוב לו זה לסיים שירות צבאי מלא", מספר גיא. "זה נשמע לי יעד בלתי אפשרי, והמטרה היתה קודם כל להעמיד אותו על הרגליים. הצלחתי לסדר לו הלוואה בנקאית לכיסוי החוב, ולמצות את הזכויות שלו כחייל בודד מול הצבא. זה לא היה קל.

"לא פעם הרגשתי שאני רודף אחריו, שהפרה רוצה להיניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק. הקשר בינינו היה של פגישה פעם בחודש ושל טלפונים. לפעמים הוא לא היה עונה לי שבועות, אבל לא ויתרתי. בסופו של דבר, מנחם הצליח לעבור קורס נהיגה בצבא ולקבל רישיון על משאית. הוא התקשר אלי נרגש, וסיפר לי שזו הפעם הראשונה שהוא מצליח במשהו בחיים".

אלא שאז, למרות הליווי של גיא, מנחם הסתבך שוב כשנתפסו עליו סמים, נשפט ונכלא ורישיון הנהיגה שלו נשלל. גיא ניסה לסייע למנחם להתמודד עם ההשלכות, ובסופו של דבר מנחם סיים שלוש שנות שירות צבאי. היום, שנה וחצי לאחר ששוחרר, מנחם מצא עבודה מסודרת, הצליח לחסוך כסף, חזר לקשר עם הוריו ועומד להינשא.

"'מניפה' הוקמה כדי למנוע נשירה ממערכת החינוך בגיל צעיר, אבל אז גילינו שהעבודה לא מסתיימת בגיל 18, ושהצבא הוא קריטי, כי שירות מיטבי בצבא מוביל לאזרחות טובה", אומרת אתיה דן, המייסדת והמנהלת של העמותה. "התחלנו את הפרויקט בשנת 2014 עם יוצאי אתיופיה, ואחרי שלוש שנים הרחבנו את המעגל לחיילים שהם דור ראשון בצבא, שזקוקים לעורף משפחתי שמבין מה זה הצבא. יש לנו שיתוף פעולה עם הצבא, ועד היום טיפלנו באלפי חיילים.

"השותפים שלנו הם הג'וינט, משרד הרווחה, קרן קיימת וחברת פוקס, שהודות להם אנחנו מלווים כ־600 חיילים ומלש"בים, רובם עולים מבני מנשה או מחבר העמים. הצבא מפנה אלינו את החיילים, כי גם הוא מכיר היום בצורך שלהם בתמיכה. בצה"ל מבינים שיש כ־4,000 חיילים בסכנת נשירה, ומאמינים שבעזרת ליווי נכון, 2,000 מתוכם יחזרו לשירות מלא, ואפילו מיטבי.

"אנחנו לא מחליפים את המפקדים של החיילים, ולא לוקחים מהם את האחריות לדאוג להם. התפקיד שלנו הוא להיות העורף האזרחי של החיילים. אנחנו גם לא מחליפים את ההורים, אבל יש לנו מנטורים שדואגים לחיילים כמו הורים, שחלקם מימנו לחיילים שלהם לימודים אקדמיים.

"הייתי רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לקרוא לאנשים להתנדב, כדי שנצליח להגיע לכל 4,000 החיילים שזקוקים לזה".