לא הכל ימין-שמאל: "אנחנו, המשרתים" מצביע על אחדות ישראלית חדשה

האם זה טוב או רע ששני מילואימניקים עם גישה לתקשורת מצאו לנכון לכתוב ספר על המובן מאליו? כלומר, על מה שאמור להיות מובן מאליו, אבל הוא ממש לא כך. כפי שניחשתם נכון, הספר "אנחנו, המשרתים" (הוצאת סלע מאיר) עוסק בברית הכרותה בין כל מי שמשרתים את האומה, בצה"ל ובשירות הלאומי. הוא דוחק בנו להבין שהחיבור היהודי־ציוני, החפץ חיים, מחייב לפרק את המחנות, לזנוח פוליטית את מי שלא מחויבים לגורלנו המשותף ולכונן יחד את הפלטפורמה שתבטיח את הקיום, העוצמה והשגשוג שלנו.

על פי מעטפת הספר, עוז בן נון ועוז סימינובסקי הם שני מילואימניקים ש־7 באוקטובר שינה את מהלך חייהם. הם מדברים על האירוע הטראומטי במונחים של "התגלות לאומית" שיכולה להציל את חיינו. כדי להסביר, הספר מספק סקירה מקיפה של המציאות המקוטבת בארץ, של פירוק החברה הישראלית ושל ריפוף החיבור הלאומי.

הסקירה מתחילה דווקא בשנת 2018, אף על פי שאני הייתי מתחיל עוד בשנות ה־70, כשהחלו לשגשג בשמאל הלכי רוח של הונאה עצמית, דפטיזם והצבת הפרט לפני הלאום - ואחריהם הגיע המרוץ הדו־גושי לשיחוד המפלגות החרדיות, שבנה את הישות החרדית המרדנית של היום.
הספר מצביע על שורה של אירועים מכוננים - ממבצע שומר החומות ועד איומי הסרבנות של אחים לנשק, מהחרם על ביבי ועד להתמכרות של כל צד פוליטי לאחיזה בשלטון באמצעות תמיכה בגורמים לא ציוניים - מהערבים ועד החרדים.

המחברים מצביעים על סקנדל תפילת יום כיפור של 2023 בתל אביב, שאירע ימים ספורים לפני המחדל הביטחוני האיום, כסממן מבשר, אות להתפרקות פנימית שמאיימת על עצם קיומנו. ההפרעות לתפילות בכיכר העיר סימנו בעיניהם את האחיזה בגרון של איש באחיו.

אין מחלוקת בקרב הציבור הציוני המשרת, עם הכיפות ובלעדיהן, עם זקני היפסטרים או עם גוזמבות. אין קואליציה ואופוזיציה מסודרת בתחום האידיאולוגי

חשובה ומאירת עיניים היא סקירת הבגידה החרדית ביהדות. הספר ממחיש כיצד העמדה החרדית הנוכחית ניצבת בניגוד לאתוס של התנ"ך ולעקרונות הדת והלאום שלנו, מתאר את היחס של ברק ודבורה ושל גדעון ושאול למשתמטים, ובוחן כיצד היהדות דרשה בשיטתיות אחריות לאומית והוקיעה את אלו שמשתמטים מלהיחלץ לטובת האומה. ניכר בספר עד כמה הגישה החרדית הזו מהווה אנטיתזה לדרכה של היהדות.

מכאן, התמה המרכזית היא הקריאה היהודית "הנני" - בניגוד להשתמטות ולהיתממות של "השומר אחי אנוכי". ההבחנה הזו נכונה לגבי החרדים, וגם לגבי החילונים הלא מחויבים שנמצאים איתנו על המזוודות - כלומר, על תנאי.

7 באוקטובר סיפק לנו, על פי הספר, סוג של נייר לקמוס שחצה מפלגות, דעות ומגזרים. המחברים מדגישים בו את האזרחים האמיצים שיצאו בריצה מיישובי דרום הר חברון וקריית ארבע כדי להציל את בארי ואת יישובי העוטף, ואת החמ"ל האזרחי של מעודדי הסרבנות המתחכמת מאחים לנשק.

בעיני המחברים, זו ההוכחה לכישלון ההבחנה המיתולוגית של ארתור פינקלשטיין בין יהודים לישראלים, שקנתה לה שביתה אצל אוהדי נתניהו מסוימים, שמקדשים פתאום את הלימודים של משתמטי הישיבות החרדיות כדי להצדיק את שימור השלטון באמצעות תמיכה באזרחים אנטי־ציונים. המסקנה היא שהברית כרותה רק בין מי שרץ להציל את אחיו, מי שמרגיש מחויבות לאומית.

מכאן, נאמר בצדק שאין מחלוקת דרמטית אמיתית בקרב הציבור הציוני המשרת, עם הכיפות ובלעדיהן, עם זקני היפסטרים או עם גוזמבות. אין באמת קואליציה ואופוזיציה מסודרות בתחום האידיאולוגי - הבחנה נכונה במיוחד לנוכח תהליכי היקיצה הרעיונית והמנטלית בציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר.

ראו, למשל, את הקונצנזוס לגבי החזית הלבנונית. רוב הישראלים סבורים שההסכם שרקח דונלד טראמפ עם איראן הוא קטסטרופלי, ושחייבים לפרק את חיזבאללה באופן אקטיבי - גם במחיר של עימות עם וושינגטון.

זה נכון גם לגבי מה שהיה פעם הוויכוח הכי קורע בחברה הישראלית: סוגיית הפלסטינים וההתיישבות ביו"ש. התמיכה בהתיישבות והתפיסה שלפיה מדינה פלסטינית תהיה אסון חוצות מפלגות וגושים.

מכאן צומחת דווקא הבשורה של הספר: כשאנחנו מאוחדים, יש בכוחנו לבסס את מדינת ישראל ולשגשג. הביצועים הפנטסטיים של הכלכלה הישראלית בשנת 2025, תוך כדי המלחמה הארוכה ביותר בתולדותינו, הם דוגמה לכך.

לכן, אם נאמר "הנני" ונשלב כוחות, כשכולם ייכנסו לברית המשרתים, השמיים הם הגבול - וכך גם ההפך. כנראה באמת חשוב מאוד להזכיר לנו את המובן מאליו. רצוי שנשנן ונפעל בהתאם.