חצי אזרח, חצי חייל: כשהמילואים יסתיימו - הקרב על התעסוקה רק יתחיל

ישראל יצרה דור חדש של משרתי מילואים, שחיים בין שדה הקרב לשוק העבודה. אם המדינה לא תהפוך את העסקתם לאינטרס כלכלי של המעסיקים, המחיר ישולם הרבה אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים.

אתחיל בגילוי נאות. זכיתי במעסיקה יוצאת דופן. בכל פעם שאני מקבל צו, היא מצליחה למצוא דרך להסתדר. גם הפעם, אחרי עוד סבב של 100 ימי מילואים, ועוד היעלמות מהיום למחר. לא מעט מחבריי זכו לאותה הבנה. למעסיקים האלה מגיעות מדליה, הוקרה ותודה אמיתית. אבל גם הם לא יכולים לעשות את זה לנצח. אי אפשר לצפות מעסק לנהל את עצמו כשאחד העובדים נעלם שוב ושוב לתקופות ארוכות.

המציאות הזאת כבר מתורגמת למספרים. לפי נתוני הביטוח הלאומי שהוצגו השבוע בכנסת, 23% ממשרתי המילואים אינם עובדים. בעיניי זו אינה סטטיסטיקה אלא החלטה לאומית שמעולם לא התקבלה באופן רשמי: הפכנו אלפי אזרחים לחיילים במשרה חלקית במשך שנים, אבל ציפינו מהם להמשיך להתחרות בשוק העבודה כאילו דבר לא השתנה.

את מחיר ההחלטה הזאת אני רואה בכל פעם שאני עולה על מדים. אחד מחבריי ליחידה הוא בעל עסק בוטיק לייצור דבש. בין שני סבבי מילואים של יותר מ־200 ימים בפחות משנה הוא כמעט איבד את הכוורות שבנה במשך שנים. חבר אחר ניהל את מערך התפעול בסטארט־אפ מצליח. אחרי הסבב הראשון גייסו לו מחליפה זמנית. אחרי עוד סבב, ועוד אחד, כבר לא באמת היה לו לאן לחזור. איש לא פיטר אותו - פשוט המשיכו הלאה בלעדיו.

התופעה השקטה

זו אולי התופעה הכי שקטה של המלחמה. לא גל פיטורים, אלא אלפי אנשים שלאט־לאט הופכים פחות רלוונטיים בשוק העבודה. וכאן נמצאת הבעיה האמיתית. בישראל נולד מעמד חדש שלא היה כאן מעולם: אנשים שהמדינה מצפה מהם להיות גם עובדים במשרה מלאה וגם לוחמים במשרה חלקית - לא חודש או חודשיים אלא במשך שנים. שוק העבודה עדיין מתייחס אלינו כאילו אנחנו רק עובדים, והמדינה עדיין מתגמלת אותנו כאילו אנחנו רק חיילים.

במשך שנים אנחנו מדברים על איסורים: אסור לפטר מילואימניקים, אסור להפלות אותם, אסור לפגוע בהם. כל אלה חשובים, אבל הם לא פותרים את הבעיה.

השאלה שהמדינה צריכה לשאול היא פשוטה: למה בכלל כדאי למעסיק להעסיק מילואימניק? התשובה לא יכולה להיות ציונות בלבד. העסקת מילואימניקים אינה צדקה, אינה מענק ואינה פיצוי. מבחינת המדינה זו השקעה.

השלב הבא בתהליך חייב להיות כלכלי. המדינה צריכה להפוך את משרתי המילואים לאוכלוסייה שכדאי להעסיק. את התהליך הזה מבקשת לקדם גם יוזמת "תו המילואים", בהובלת יסמין לוקץ', המבקשת להוקיר את המעסיקים על פועלם ולהפוך את העסקת משרתי המילואים לסטנדרט של מצוינות במשק.

המבחן ביום שאחרי

לצד ההוקרה למעסיקים, נדרשים גם תמריצים כלכליים: העדפה במכרזים ממשלתיים לחברות שמעסיקות מילואימניקים, תמריצי מס על העסקתם לאורך כל השנה, מענקים, מסלולי הכשרה ייעודיים והקלות רגולטוריות - לא כפרס, אלא כהכרה בכך שמי שמעסיק מילואימניקים נושא גם הוא בחלק ממחיר ביטחון המדינה.

בשבוע שעבר התחלתי עוד סבב מילואים. הקודם הסתיים רק בדצמבר, אחרי 98 ימים. כשהסבב הזה יסתיים בעוד קצת יותר משלושה חודשים, אני וחבריי נחצה את רף 500 ימי המילואים מאז 7 באוקטובר.

במשך כמעט שלוש שנים המדינה ביקשה מאיתנו לעזוב שוב ושוב את העבודה, את המשפחה ואת החיים.

מעולם לא שאלנו אם זה משתלם לנו. עכשיו הגיע תורה לשאול אם משתלם לה לשמור עלינו. כי המבחן האמיתי לא יהיה כמה ימי מילואים עשינו. המבחן יהיה מה יקרה ביום שאחרי. אם בעוד חמש שנים יופיעו בקורות החיים שלי 500 ימי מילואים, והמעסיק הראשון יראה בהם סיכון במקום יתרון - ישראל תשלם את המחיר הרבה אחרי שהמלחמה תיגמר. אם הוא יראה בהם הוכחה לאחריות, למנהיגות ולמחויבות - נדע שהצלחנו.

הכותב הוא רב־סרן במילואים בחטיבה 228, ממקימי יוזמת "תו המילואים", שירת יותר מ־400 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר ומכהן כמנכ"ל קרן Lyra