שוברת סף: "המסיבה של מרת דאלוויי" מגלה מי אנחנו, בעצם

יש משהו מסעיר בקריאה ב״המסיבה של מרת דאלוויי״ מאת וירג'יניה וולף, שראה אור כעת בעברית בהוצאת לוקוס. לא רק מפני שמדובר בסיפורים מבריקים ויפים להפליא, אלא גם מכיוון שאנחנו פוגשים כאן את המעבדה החיה שמאחורי מרת דאלוויי, את המקום שבו הספרות חושבת על עצמה, מתלבטת, בודקת אפשרויות, ובהמשך גם משנה כיוון. אלה אינם סיפורים הנספחים לרומן הגדול, אלא החומר הרוטט שמתוכו הוא עתיד להיווצר: דמויות שעוד אינן סופיות, מהלכים שעתידים להשתנות, ובעיקר מחשבה עמוקה על כך שהספרות בראשית המאה ה־20 אינה יכולה עוד להישאר יציבה וסגורה מבחינה נרטיבית.

בתרגום של דפי אגם־סגל, בעריכתה של לי ממן, נעשתה עבודה קפדנית כמעט ברמת הנשימה: המוזיקליות של המשפט, המעברים הזעירים בין קול המספרת לקול התודעה, והרגע שבו מחשבה נעשית לפתע לתחושה או לתמונה. מרשימה במיוחד העובדה שמלאכת התרגום והעריכה של שתי הנשים מגיעה לחתימה יפהפייה באחרית הדבר של אישה נוספת - הסופרת והמסאית מיכל בן־נפתלי, המציעה הקשר רחב ומאיר עיניים לקריאה.

העולם אצל וולף זז כמו קלידוסקופ. הוא בכל פעם על פרט אחר - כפפה, פעמון, ענף, מראה, קול - אך לעולם אינו מתקדם באופן ליניארי. הכל קורה בעת ובעונה אחת. התודעה קולטת את המציאות ומייד ממיסה אותה לתוך זיכרון, דימוי או מחשבה חולפת. אין כאן עלילה במובנה הישן, אלא רשת של רשמים, קשרים והדהודים. דווקא משום כך, נדמה שהסיפורים אינם מספרים את העולם, אלא מחקים את האופן שבו אנו חווים אותו.

העולם אצל וולף זז כמו קלידוסקופ. הוא בכל פעם על פרט אחר, ולעולם אינו מתקדם באופן ליניארי

אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב על מרסל פרוסט, שאותו מזכירה בן־נפתלי, אבל גם על ג'יימס ג'ויס, וויליאם פוקנר ות״ס אליוט. הקריאה ב״המסיבה של מרת דאלוויי״ מבהירה עד כמה המודרניזם של הסופרים הללו לא היה רק שינוי סגנוני, אלא שינוי עמוק באופן שבו האדם תפס את עצמו ואת זמנו. מלחמת העולם הראשונה, תהליכי העיור וההאצה הטכנולוגית יצרו מציאות מקוטעת ורווית רעשים, זיכרונות וגירויים. הספרות הגדולה של התקופה אימצה צורות שבורות ואסוציאטיביות בניסיון ללכוד את חוויית החיים החדשה, שבה העבר חודר אל ההווה והיא מסרבת להתארגן לכדי רצף מסודר.

הסיפור הראשון, ״מרת דאלוויי ברחוב בונד״, הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. קלריסה דאלוויי יוצאת לקנות כפפות, אך הרחוב הלונדוני נעשה מייד למרחב תודעתי. ההליכה, השיטוט, המעבר מחלון ראווה להתבוננות באדם זר, מפעילים את כל החושים ומערבבים ביניהם. וולף לא מוותרת רק על העלילה הישנה, אלא גם על הפרשנות היציבה של המציאות.

המשפט החוזר בראשה של קלריסה, ״מן האלח המתפשט־לאיטו של העולם״, פועל כמוטיב מוזיקלי של מלחמת העולם הראשונה. לא כהצהרה פוליטית, אלא כהדהוד שחודר אל היומיום דרך הצליל עצמו. כאן מתגלה ההבדל בין ספרות לפמפלט: הפוליטי אינו מוכרז, אלא זולג אל התודעה.

והכפפות עצמן חשובות מאוד. ברומן העתידי קלריסה תקנה פרחים; כאן היא קונה כפפות, סמל מעמדי מובהק. ״גברת ניכרת בכפפותיה ובנעליה״, נאמר בסיפור, אך כשאחת הלקוחות בחנות קורעת כפפה בקלות והזבנית מסבירה שמאז המלחמה כבר אי אפשר לסמוך על איכות הסחורה, משהו עמוק נסדק. לא רק איכות המוצר נפגעה, אלא גם הסדר החברתי עצמו. הכפפה, אותה מעטפת מעמדית של גוף האישה, מאבדת את יציבותה. נדמה שכבר כאן מתחיל המסלול שיוביל אל "חדר משלך" - מן האישה הניכרת בכפפותיה אל האישה הכותבת.

בסיפור ״ההצגה״ מתברר עד כמה וולף רגישה לאופנים שבהם החברה מעצבת את התודעה. לילי אווריט מגיעה למסיבה כשהיא נושאת עימה הישג אינטלקטואלי ותחושת ערך פנימית, אך במהירות היא מגלה עד כמה קשה לאישה להחזיק בקול משלה בתוך הסדר התרבותי והמגדרי שסביבה. וולף לא מתארת כאן אירוע חריג, אלא מנגנון חברתי שלם, שבאמצעותו אנשים לומדים לראות את עצמם דרך מבטם של אחרים.
וזו אולי התובנה הגדולה של הקובץ כולו. שוב ושוב מתברר עד כמה הזהות האנושית שברירית, עד כמה אנו תלויים במבטם של אחרים, ועד כמה הניסיון לייצר סיפור שלם וקוהרנטי על עצמנו נידון לכישלון. ובכל זאת, מתוך השבריריות הזאת, וולף יוצרת צורה חדשה של אנושיות, שמבוססת על קשב לתנועה, לסדק, לרגע החולף. 100 שנים אחרי שנכתבו, הסיפורים הללו לא נקראים כטיוטות לרומן גדול, אלא כיצירות חיות בפני עצמן, שמזכירות לנו שהמציאות לעולם אינה שלמה, ושהספרות הגדולה ביותר היא זו שמעיזה להישאר פתוחה אל חוסר השלמות הזה.